1. ביום 8.5.18 נרשם לנאשם דוח על כך שהחנה את רכבו בניגוד לתמרור "אין עצירה" ( אבן שפה "אדום לבן") בניגוד לסעיף 6 (א)(2) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכבו וחנייתו).

אין חולק על העובדות הבאות:

(-) הנאשם החנה את רכבו, הנושא תג נכה, בסמטת הכרמל ליד בית 13. אבן השפה במקום צבועה "אדום לבן" ( אין עצירה).

(-) מול המקום בו חנה הנאשם את רכבו מצוי חניון רחב ידיים, כעולה מהתמונות שהוצגו.

2. לטענת הפקח שרשם לנאשם דוח, הנאשם החנה את רכבו בכביש דו סטרי בנתיב נסיעה יחיד לכיוון אחד וכך גרם לחסימת הנתיב ולהפרעה לזרימת התנועה. חנייה כזו, טען עד התביעה, אסורה גם לרכב נושא תג נכה (ע' 2 ש' 16-17). הנאשם ניסה לשכנע כי הכביש בו חנה היה רחב דיו על מנת לאפשר לו לחנות כפי שחנה מבלי לא לגרום הפרעה ממשית לתנועה.

3. בפרשת ההגנה התייחס הנאשם בעדותו לחניון המצוי בסמיכות או בצמידות למקום בו חנה. תחילה ציין כי הנהלת החניון אסרה עליו לחנות במקום. לאחר מכן שינה גרסתו וציין כי הנהלת החניון התנתה את חנייתו במקום בכך שישלם מחיר עבור 2 מקומות חנייה משום שרכבו תופס מקום המיועד לחניית 2 כלי רכב. הנאשם ציין כי "כלכלית זה לא פוגע בי לשלם כפול אבל אני צריך לעשות את זה על בסיס יומיומי ואם אני אעשה את זה יומיומי אני לא יכול, זה לא הוגן כלפי לשלם על שתי מכוניות כאשר אני תושב תל אביב עם תג נכה" ( ע' 4 ש' 26-29). ובמקום אחר אמר "לשלם שתי חניות אני יכול אבל אני גם אזרח ( צ"ל – תושב) תל אביב וגם יש לי תו נכה. זה לא הוגן לדרוש ממני כפליים לכרטיס חנייה" ( ע' 5 ש' 12-13). יצוין כי בהקשר לתדירות החנייה ציין הנאשם במקום אחר בעדותו כי הוא אינו נדרש לחנות בחנייה זו באופן "יומיומי" כפי שציין אלא "פעמיים – שלוש בשבוע, אפילו פחות עכשיו" ( ע' 4 ש' 15-16).

דיון

4. להלן אראה כי טענת הנאשם לפיה רכבו לא גרם הפרעה היכן שחנה אינה מתיישבת עם הצגת טיעונו של מנהל החניון על ידי הנאשם – טיעון שהנאשם לא חלק על צדקתו – ולפיו רכב הנאשם תופס מקום חנייה המיועד לשני כלי רכב, לא רק אחד. כמו כן אראה כי הנאשם לא הוכיח כי במועד הרלוונטי לא היה מקום חנייה מוסדר וחוקי בו היה יכול לחנות חלף המקום בו חנה.

סעיף 2 לחוק חנייה לנכים, תשנ"ד – 1993 קובע 4 תנאים מצטברים לזכאותו של רכב הנושא תג נכה לחנות במקום בו החניה אינה מותרת. הנאשם הציג בעדותו של טיעונה של הנהלת החניון ולפיה על הנאשם לשלם מחיר 2 כרטיסי חנייה משום שרכבו תופס 2 מקומות חנייה. הנאשם לא חלק בעדותו על צדקת הצגה עובדתית זו. משום כך, תמוה כיצד טוען הנאשם כי החניית רכב כה רחב בכביש דו סתרי באופן החוסם נתיב נסיעה אחד לכיוון מסוים אינה גורמת למצער הפרעה פוטנציאלית לזרימת התנועה.

גם אם אניח לצורך הדיון לטובת הנאשם כי רכבו לא גרם הפרעה ממשית לתנועה, לא שוכנעתי כי הנאשם הוכיח שבמועד בו חנה לא היה באפשרותו לחנות במקום חנייה חוקי ומוסדר, היינו בחניון הצמוד למקום בו חנה בעת העבירה. הנטל להוכיח את קיומם המצטבר של ארבעת תנאיו של סעיף 2 לחוק החניה לנכים מוטל על הנאשם ( רע"פ 604/10 עו"ד לביא נ' מדינת ישראל). הנאשם לא חלק על כך כי בצמידות למקום בו חנה קיים חניון כלי רכב רחב ידיים בו היה יכול לחנות אותה עת, במקום לחנות בעבירה. אלא מאי? הנאשם טען בתחילה כי הנהלת החניון אסרה עליו לחנות במקום. רק לאחר מכן יצא המרצע מן השק והתבררה הסיבה לכך שהנאשם נמנע מלחנות במקום. מתברר כי הנהלת החניון דרשה מן הנאשם לשאת בתשלום עבור 2 מקומות חנייה משום שרכבו תופס מקום חנייה של 2 כלי רכב. הנאשם ציין כי דרישה זו אינה פוגעת בו כלכלית והוא יכול לעמוד בה אך הוא סבור כי היא אינה הוגנת בשים לב להיותו תושב תל אביב ובעל רכב נושא תג נכה. מצב דברים זה מעורר את השאלה האם דרישה כלכלית זו מן הנאשם הופכת את החניון למקום שאיננו "סמוך" כנדרש בסעיף 2 לחוק החנייה לנכים? בעפ"א 2678-01-12 מדינת ישראל נ' סופיר קובע בית המשפט המחוזי כי אין לפסול א – פריורי טיעון כלכלי מצד נכה ולפיו עלותה הנכבדה יחסית של החנייה אינה מאפשרת לו לחנות אלא במקום בו החנייה אסורה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי אין לקבוע באופן גורף שנכה המתקיים מקצבה זעומה ונאלץ להימנע מכניסה לחניונים שעלותם גבוהה חייב להיכנס לאותם חניונים כשנמצא מקום אפשרי חלופי לחניית רכבו באופן שאינו מפריע באופן ממשי לתנועה ולא מסכן עוברי דרך. ענייננו שונה בתכלית.

הנאשם אישר כי דרישה זו לתשלום עבור 2 מקומות חנייה אינה פוגעת בו כלכלית. הוא לא ציין וממילא לא הוכיח כי עלות החנייה במקום היא כה נכבדה, ביחס לאמצעיו הכספיים, עד כי הצבת דרישה כזו כמוה, דה פקטו, כיצירת חסם בפני השתתפותו הפעילה והשוויונית, כאדם עם מוגבלות, בחיי החברה והכלכלה רק מטעמים הקשורים ביכולתו הכלכלית. נראה לי כי האיזון הראוי בין זכותו של אדם הסובל מנכות להשתתף באופן פעיל מלא ושוויוני בחיי היום יום לבין האינטרס בשמירת הסדר הציבורי מחייב קביעת נקודת איזון ולפיה מי שיכול להרשות לעצמו (כלכלית) נסיעה ברכב רחב ממדים ועקב כך נדרש לשלם עבור העלות הכספית של 2 מקומות החנייה שרכבו תופס איננו יכול להישמע בטענה כי "ההקרבה" הכלכלית לה הוא נדרש עקב בחירתו להתנייד כאמור, כתנאי להשתתפותו הפעילה והשוויונית בחיי החברה והכלכלה, חורגת מגדר הסביר בנסיבות.

ז. לאור האמור, כיוון שהוכח שהנאשם חנה בעבירה וכיוון שלא הוכחו קיומם המצטבר של 4 התנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק חנייה לנכים אני מרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 6 (א)(2) לחוק העזר לת"א יפו ( העמדת רכב וחנייתו).

ניתנה היום, 26 מאי 2019, במעמד הצדדים