1. לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 8.10.2018 אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן: הוועדה).

העובדות

1. המערער יליד 1983, סובל מליקויים שונים.
2. ביום 11.6.2017 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון (נכות כללית) כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 52% (0% בגין ריטנופטיה; 25% בגין מחלת לב כלילית; 20% בגין נוירופטיה סוכרתית; 10% בגין יתר לחץ דם; 20% בגין סוכרת מטופלת באינסולין)^[1].
3. רופא מוסמך קבע שהמערער מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים מכיוון שהוא זקוק ל"ארוחות סדירות, עבודה שמתאימה לחולי סוכרת ללא מאמץ פיזי ניכר"^[2].
4. ביום 16.7.2017 המליץ סגן מנהל תחום שיקום לראות את המערער כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר. וכך נכתב בדו"ח^[3]:

"ליקויים רפואיים וחוו"ד רופא המוסד

הנ"ל הגיש בדיקה מחדש, נוסף ליקוי של נוירופטיה סוכרתית וכעת נקבעו לו סה"כ 52% נכות יציבה בגין: מחלה כלילית 25%, סוכרת מטופלת באינסולין – 20%, נוירופטיה סוכרתית – 20%.

לפי חוו"ד רופא המוסד הנ"ל מסוגל לעבודה שמתאימה לחולי סוכרת עם ארוחות מסודרות, בישיבה ללא מאמץ של עמידה וללא מאמץ פיזי קשה.

יליד 1962, נשוי + 4, גר בפקיעין. סיים 9 שנ"ל, חסר תעודת מקצוע, עבד במשך 32 במפעלי דפוס שונים, עבודה אחרונה במפעל 'תדביק' משנת 2000, עזב על רקע מצבו הבריאותי ב-22/1/15 ומאז אינו עובד. מדובר בעבודה כדפס, מפעיל מכונת דפוס, עבודה שדורשת הפעלת והשגחה על מכונה, הכנסת והוצאת חומרי גלם וגלילים, עבודה בעמידה ממושכת.

נראה כפי גילו, מתהלך בעזרת מקל, חושש מנפילה כתוצאה מחסור שיווי משקל על רקע הנוירופטיה. מדגיש דקירות בחזה וקוצר נשימה, נימולים ותחושת שריפה ברגליים וחוסר שיווי משקל, הגבלה בעמידה ובהליכה ולכן לא חזר לעבודתו שדורשת עמידה ממושכת וגם מאמץ פיזי.

למעשה ובהמשך לדו"ח קודם ישנה החמרה שבאה לידי ביטוי בנוירופטיה סוכרתית שיחד עם המילה הכלילית ישנה הגבלה לעבודה ללא מאמץ של עמידה וללא מאמץ פיזי קשה. מדובר בגבר בן 55 שלמעלה מ-30 שנים עובד בבתי דפוס כאשר מדובר בעבודה שלרוב נעשית בעמידה ממושכת שדורשת גם פעולות פיזיות כמו הרמת גלילים ולכן אין ספק שישנה פגיעה בכושר השתכרותו במיוחד שהוא חסר מקצוע אחר עם השכלה של 9 שנ' ועל כן ממליץ לראותו כחסר כושר בשיעור 65% ולצמיתות מתוך הנחה שמסוגל להשתלב בעבודה חלקית בתוחם ההרכבות והאריזה".

1. ביום 10.9.2017 הגיש המערער ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון^[4].
2. ביום 28.12.2017 התכנסה ועדה רפואית לעררים בפעם הראשונה לדון בעניינו של המערער (להלן: הוועדה לעררים). הוועדה לעררים שמעה את תלונות המערער, בדקה אותו ועיינה במסמכים הרפואיים שהציג. הוועדה ביקשה ייעוץ מרופא פנימאי לגבי הסוכרת^[5].
3. ביום 18.2.2018 התייצב המערער בפני רופא פנימאי יועץ לוועדה^[6]. לאחר שנשמעו תלונותיו, נקבע כך: "מבחינת הסכרת, מקבל טיפול ב-3 זריקות אינסולין ליום ו-70 יחידות ליום ובנוסף גם זריקת ויקטוזה ולמרות זאת אינו מאוזן לחלוטין ומקבל גם כדורים. מבחינת סיבוכי סכרת אין לו סיבוכים העולים על 30 אחוז. לסיכום: היועץ קובע בגין הסכרת 30 אחוז לפי סעיף 4(ג-ד)".

הרופא הפנימאי קבע לעניין השפעת הליקוי על כושר המערער להשתכר: "עם ארוחות סדירות".

1. ביום 1.7.2018 התכנסה הוועדה בפעם השנייה לדון בעניינו של המערער. הוועדה קבעה כי למערער נכות משוקללת בשיעור 58% (0% בגין ריטנופטיה; 25% בגין מחלת לב כלילית; 20% בגין נוירופטיה סוכרתית; 10% בגין יתר לחץ דם; 30% בגין סוכרת מטופלת באינסולין)^[7].
2. בהקשר זה נציין שלא הוגש דו"ח עובד בתחום השיקום שנעשה לאחר החלטת הוועדה לעררים להגדיל את אחוזי הנכות המשוקללת של המערער ל-58%.
3. ביום 8.10.2018 התכנסה ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את תלונות המערער וקבעה כך:

"לא עובד מאז ינואר 2015. עבר שלושה צנתורים ואירוע לבבי. עבד בעברו בתחום הדפוס סובל מחולשה בכל הגוף, לא יכול לעמוד באופן ממושך, מרגיש נימול בכפות הרגליים. ישנם כאבים בידיים, יותר מימין. לא יכול ללכת למרחקים. מתקשה בעליות. סובל מסכרת וזה (גורם) לו לתכיפות במתן שתן ואף לבריחת שתן לעיתים. מזריק אינסולין פעמים ביום. נוטל גם כדורים לטיפול בסכרת. כשהסוכר עולה מרגיש חולשה. מחזיק ברישיון נהיגה. לדעתו, לא מסוגל אף לעבוד בעבודה במשרה חלקית.

ב"כ - מה שמגביל בעיקר את התובע זו מחלת הסכרת. הוא זקוק לקרבה לשירותים ולאפשרות להזריק אינסולין. בגילו של התובע, הוא יכול לעבוד רק בעבודה אליה הוא רגיל. הוא עבד כל חייו בדפוס ואין הוא יכול להשתלב שוב בתחום. הוא חסר השכלה וניסיון תעסוקתי בכל תחום אחר. טוענים לאובדן כושר בשיעור מלא".

לאחר מכן קבעה הוועדה כך:

"בהופעתו בפני הוועדה הציג את השלכות ליקוייו הרפואיים על תפקודי היום יום כפי שמופיע בפרוטוקול. הוועדה עיינה בחומר הרפואי שנמצא בתיק וכן בדוח השיקום. מבחינת הסכרת – מוגבל לארוחות סדירות ואפשרות לניתור ומדידת סוכר והזרקה וקרבה לשירותים. מבחינה נוירופתיה – מוגבל להליכה ועמידה ממושכים. לב – ללא מאמץ גופני. הוועדה ערה לעובדה כי מדובר באדם שעבד כל חייו בבית דפוס בעבודה פיזית ולדעתה אכן אינו יכול לחזור לעבודה זו. כמו-כן, הוועדה התייחסה להשכלתו הדלה ולהיעדר מקצוע. בהגבלות שצוינו לעיל קיימת הפחתת מה בכושר עבודתו אך לא בשיעור50% ויותר. יכול להשתלב בעבודות כמו עבודות שולחן – מיון, אריזה והרכבה של חפצים קלים כמו כן לעבודה חרשתית. אי לכך דוחה הוועדה את הערר".

1. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים

1. המערער טען כי הוועדה התעלמה מהגדלת אחוזי הנכות המשוקללת ל-58%. כמו כן, קיימת סתירה בין קביעת הוועדה שהמערער מוגבל לארוחות סדירות, נזקק לניתור ומדידת סוכר והזרקה לרבות קרבה לשירותים לבין העבודות שנקבע כי הוא מסוגל לבצע. עוד נטען כי יש פגם משפטי בכך שנקבע שהוא לא יכול לעבוד בסוג העבודה בה עבד כל חייו לבין הקביעה שלא איבד 50% מכושרו להשתכר. בנוסף, הוועדה לא התייעצה עם עובד סוציאלי או גורם מייעץ אחר. הוועדה לא ייחסה חשיבות לתלונות המערער על כאבים בידיו, יותר ביד ימין, ולא בחנה את יכולתו לבצע את סוגי העבודות שהוצעו. הוועדה התעלמה מגיל המערער, משלל מגבלותיו ומדו"ח פקיד השיקום שלפיו יש לראותו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר. הוועדה לא כימתה באחוזים את דרגת אי הכושר של המערער.
2. מנגד טען המשיב כי לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. הוועדה התייחסה לתלונות המערער ולמכלול ליקויו והשפעתם על יכולתו להשתכר. הוועדה סבורה כי המערער מסוגל לעבוד יום שלם ללא מאמץ פיזי, עם אפשרות לארוחות סדירות, ניתור והזרקות וקרבה לשירותים, ללא הליכה ועמידה ממושכת ולכן העבודות שפירטה עולות בקנה אחד עם מגבלותיו. הוועדה נתנה דעתה לרקע התעסוקתי של המערער והתאימה לו עבודות בהן אין צורך בהכשרה מקצועית מיוחדת. מדובר בהחלטה סבירה הנמצאת בשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה התואמת את המלצת הרופא הפנימאי. למערער לא נקבעה נכות אורתופדית בגין פגיעה בידיים אלא בגין נוירופתיה סוכרתית הנוגעת לפגיעה בתחושה בגפיים התחתונות ולכן אין צורך להתייחס לתלונות אלה. טענות המערער ופרשנותו בנוגע לתנאים שנקבעו כמתאימים לביצוע עבודתו ובמיוחד בנוגע לצורך בקרבה לחדר שירותים הן טענות מרחיקות לכת, שכן בכל מקום עבודה נמצאים חדרי שירותים לשימוש העובדים. כך גם בנוגע לצורך בארוחות סדירות ולהזרקת אינסולין שלוש פעמים ביום. המלצת פקיד השיקום עמדה בפני הוועדה לעניין כושר השתכרות בדרג הראשון ונדחתה. אין צורך להתייחס לגילו של המערער מכיוון שהוא בגיל ניטרלי. הוועדה לא נדרשת לכמת את דרגת אי הכושר ודי בקביעה כי לא קיימת הפחתה בשיעור של 50% ויותר בכושר השתכרותו.

הכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.
2. כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הוועדה פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות^[8].
3. עוד נקבע כי מדובר בוועדה מעין שיפוטית ומשכך מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה באופן מלא ובהיר על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית^[9]. בעניין מוהרה^[10] נפסק כי על הוועדה לבחון:

"ראשית - את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;

שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.

נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".

1. מעיון בהחלטת הוועדה עולה שהיא ערכה דיון בכל אחד מליקוייו הרפואיים של המערער והסבירה את השלכתו של כל אחד מהם על יכולתו להשתכר. הוועדה קבעה שבשל הסוכרת המערער מוגבל לארוחות סדירות, זקוק לאפשרות ניתור ומדידת סוכר והזרקה ולקרבה לשירותים ושבשל הנוירופתיה הוא מוגבל להליכה ועמידה ממושכים. לפיכך, קבעה הוועדה שהוא אינו יכול לעבוד בבית דפוס, עבודה בה עבד כל חייו. הוועדה אף הייתה ערה להשכלתו הדלה של המערער ולהיעדר מקצוע. למרות כל האמור, קבעה הוועדה שההפחתה בכושר השתכרותו של המערער אינה עולה על 50% ושהוא יכול להשתלב בעבודות שולחן ובעבודה חרשתית.

קביעת הוועדה אינה ברורה ולא מובן מדוע נוכח כל מגבלותיו של המערער והיעדר יכולתו לחזור לעבודתו הרגילה לא פחת כושר עבודתו בשיעור של למעלה מ-50%.

לכך יש להוסיף כי הוועדה כלל לא התייחסה לגילו של המערער ולאפשרות השתלבותו בעבודות שקבעה נוכח גילו המתקדם. בנסיבות אלה, נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

1. לא זו בלבד. בפני הוועדה עמד דו"ח עובד השיקום שלפיו המערער איבד 65% מכושרו להשתכר שניתנה כשנקבע כי נכותו המשוקללת היא בשיעור 52% בלבד, דהיינו לפני שהוגדלה הנכות המשוקללת לשיעור 58%. אמנם הוועדה כתבה שעיינה בדו"ח עובד השיקום אולם בפועל היא לא התמודדה עם האמור בו. בדו"ח נכתב שקיימת החמרה המתבטאת בנוירופתיה סוכרתית שיחד עם המחלה הכללית מגבילה את היכולת להשתכר. בנוסף המערער לא יכול לחזור לעבודה הרגילה והוא חסר מקצוע אחר עם השכלה של 9 שנות לימוד. לפיכך, המליץ פקיד השיקום לראותו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר, בהנחה שהוא מסוגל להשתלב בעבודה חלקית בתחום ההרכבות והאריזה.

אין חולק כי דו"ח עובד השיקום אינו מחייב את הוועדה, אולם מהחלטת הוועדה לא ניתן להבין מדוע היא חולקת על מסקנתו של עובד השיקום ומדוע לדעתה המערער מסוגל לעבוד באופן מלא בעבודות בתחום ההרכבות והאריזה ובתחום החרושת. משהחלטת הוועדה אינה מנומקת ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה, נפל בה פגם משפטי.

1. באשר לטענת המערער שלפיה הוועדה לא התחשבה בטענותיו בנוגע לכאבים בידיו, אציין כי דינה להידחות, זאת מן הטעם שנקודת המוצא של הוועדה בקביעת כושר השתכרותו של מבוטח היא הליקויים הרפואיים שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית. מעיון בפרוטוקול הוועדה לעררים מיום 28.12.2017 עולה שהנכות בגין נוירופתיה סוכרתית נקבעה בגין ירידה בתחושה בגפיים התחתונות ולא בגין ליקויים בידיים. לכן, לא נפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה בגין אי התייחסותה לטענות המערער בנוגע לכאבים בידיים בעת קביעת כושרו להשתכר.

סוף דבר

1. הערעור מתקבל.

עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) על מנת שתשקול את קביעתה מחדש בנוגע לכושרו של המערער להשתכר.

הוועדה תבחן את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו, וכן את השפעתם המצטברת של כלל הליקויים הרפואיים על כושר ההשתכרות של המערער.

כמו כן, תתייחס הוועדה לדו"ח עובד השיקום מיום 16.7.2017 ותסביר מדוע היא דוחה את המלצתו, זאת בשים לב לכך שהיא ניתנה עוד לפני שנקבע כי נכותו המשוקללת של המערער היא בשיעור 58%.

הוועדה תנמק החלטתה.

המערער ובא כוחו יוזמנו לדיון לפני הוועדה.

1. המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד ניסן התשע"ט, (29 אפריל 2019), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. נספח א' לכתב הערעור. ↑

2. חוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות צורפה להודעה על הגשת מסמכים שהוגשה ביום 3.4.2019. ↑

3. דו"ח סגן מנהל תחום שיקום צורף להודעה על הגשת מסמכים מיום 3.4.2019. ↑

4. נספח ב' לכתב הערעור. ↑

5. נספח ג' לכתב הערעור. ↑

6. נספח לתגובת המשיב. ↑

7. נספח ג' לכתב הערעור. ↑

8. דב"ע (ארצי) שם/1318 – 01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60. ↑

9. דב"ע (ארצי) נד/154 – 0 דן יעקב לבל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474. ↑

10. עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם 15.4.2004). ↑