1. לפני תביעה לפינוי הנתבע מדירת מגורים שהתובע הינו בעליה ולחיובו בדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה בדירה שלא כדין.

הנתבע טוען כי הוא רכש מעמד של דייר מוגן בדירה, על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר).

טענות התובע

1. התובע הינו הבעלים של נכס המצוי ברחוב אבולעפיה 7 בגוש 15132 חלקה 16 (להלן: הנכס). הנכס כולל שתי יחידות: דירת מגורים בקומת הקרקע (להלן: הדירה) ויחידה נוספת בקומה שמעל (להלן: היחידה העליונה). עד לתחילת שנות ה-70, היחידה העליונה שימשה את התובע ומשפחתו לאחסון ספרים ומאז היחידה סגורה, ריקה ואינה ראויה למגורים.
2. בשנות ה-60, נחתם הסכם שכירות מוגנת ולפיו הושכרה הדירה לאביו של הנתבע, מאיר פרץ (סבן) ז"ל (להלן: הסכם השכירות; המנוח או אביו של הנתבע, בהתאמה).
3. לטענת התובע, כשנה עובר להגשת התביעה, נודע לו כי ביום 22.5.14 נפטר אביו של הנתבע. ממועד פטירת המנוח, פקע הסכם השכירות ועל פי דין, הדירה אמורה הייתה לשוב לחזקת בעליה, דהיינו לתובע.
4. אלא שהנתבע עשה דין לעצמו ונמנע, ככל הנראה בכוונת מכוון, מלעדכן את התובע בדבר פטירת אביו ומלהשיב לידיו את החזקה בדירה, תוך ניסיון להשתלט עליה שלא כדין.
5. התובע מוסיף וטוען כי אף אם ייקבע בהליך זה כי הנתבע נכנס בנעלי אביו עם פטירתו, כך שזכויות האב בדירה עברו אל הנתבע, הרי שקיימות עילות פינוי נוספות כנגד הנתבע: נטישת הדירה והפרת הסכם השכירות.
6. ביחס לנטישת הדירה נטען, כי מבירור שערך התובע בטרם הגשת התביעה, באמצעות חוקר פרטי מטעמו – מר יעקב אברמוביץ, עולה כי הנתבע כלל לא מתגורר בדירה אלא עושה בה שימוש למראית עין על מנת ליצור מצג ולפיו הדירה משמשת אותו למגורים. עוד העלתה החקירה, כי הדירה ריקה ונטושה; כי הנתבע הגיע אליה מספר פעמים והחליף את הכבסים התלויים על חבל הכביסה במטרה להציג מצג ולפיו הוא מתגורר בדירה; כי היקף צריכת החשמל והמים בדירה ממועד פטירת המנוח הוא מינימאלי ומעיד על העדר שימוש בדירה למגורים; כי כל הכניסות של הנתבע לדירה היו לצורך גידול והאכלה של דגים ותוכים ולא לצורך שימוש למגורים.
7. ביחס להפרת הסכם השכירות נטען, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, הפרות שונות, ובגין כל אחת מן ההפרות בנפרד ובוודאי נוכח משקלן המצטבר יחד, קמה לתובע עילת פינוי כנגד הנתבע על פי סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר: בניגוד לסעיף 2 להסכם השכירות, ממועד פטירת אביו של הנתבע ואולי אף קודם לכן, לא שולמו לתובע דמי שכירות; בניגוד לסעיף 2 להסכם השכירות הקובע כי מטרת השכירות הינה למגורים בלבד, הנתבע כלל אינו מתגורר בדירה אלא עושה בה שימוש לצורך גידול דגים ותוכים; בניגוד לסעיף 4 להסכם השכירות ולפיו אסור לשוכר לבצע כל שינוי בדירה או במגרש שבו מצויה הדירה, הנתבע השתלט על המקרקעין הצמודים ליחידה העליונה בנכס (שכלל לא הושכרה לאביו של הנתבע) ובנה עליהם מתקנים לגידול דגים ותוכים; בניגוד לסעיף 8 להסכם השכירות, הנתבע נמנע מלשלם תשלומי ארנונה בגין השימוש שעשה בדירה.
8. בנסיבות אלה, טוען התובע כי יש להורות לנתבע לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי התובע וכן לשלם לידי התובע דמי שכירות ראויים, משלא פעל להשיב לידיו את החזקה בדירה עם פטירת אביו. זאת, החל ממועד הפטירה ועד למועד השבת החזקה בפועל, בסך מוערך של 2,000 ₪ לחודש. בגין התקופה שעד להגשת התביעה, מבקש התובע לחייב את הנתבע על פי הפירוט שלהלן: סך של 2,000 ₪ לחודש * 12 חודשים * 4.3 שנים = 103,200 ₪. בנוסף לסכום זה, מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לידיו דמי שכירות ראויים ממועד הגשת התביעה ועד למועד השבת החזקה בדירה לידי התובע וככל שבית המשפט לא ייעתר לבקשה זו, מבקש הוא לשמור על זכותו להגיש תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים ולפיצוי בגין נזקיו ביחס לתקופה זו.

טענות הנתבע

1. בכתב ההגנה, טוען הנתבע כי יש לדחות את טענת התובע ולפיה עם לכתו של אביו של הנתבע לעולמו פקעה זכות הדיירות המוגנת, מאחר שהוא עונה על הגדרת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר ועל כן זכות הדיירות המוגנת בדירה הוסבה מאביו אליו.
2. הנתבע מכחיש את טענת התובע בדבר נטישת המושכר וטוען כי הוא מתגורר בדירה. התובע לא הרים את הנטל להוכיח היעדרות פיזית של הנתבע מהדירה, לא כל שכן העדר כוונה מצד הנתבע לשוב אליה.
3. כמו כן, יש לדחות את טענות התובע ולפיהן הנתבע מפר את הסכם השכירות בכך שנמנע מלשלם דמי שכירות וחיובי ארנונה, בהיותן טענות סרק. הנתבע משלם תשלומים אלה כסדרם.
4. אשר לטענה ולפיה הנתבע מפר את הסכם השכירות בכך שאינו עושה בדירה שימוש למטרת מגורים, טוען הנתבע כי הוא מתגורר בדירה ואולם עד לאחרונה החזיק בתוכים כתחביב ומעת שהוגש נגדו כתב התביעה, נפל עליו מורא גדול ועוד בטרם קיבל ייעוץ משפטי, הוא מכר את התוכים מחשש שאכן הדבר אסור. הנתבע אף גידל דגים כתחביב ולא למטרות מסחריות, לפני כעשור.
5. הנתבע מכחיש את הטענה בדבר השתלטות על היחידה העליונה והמקרקעין הצמודים לה וטוען כי הוא גידל את התוכים בכלוב שבחצר הדירה ולא בחצר היחידה העליונה. מתקן הפלסטיק בחצר לא הייתה בשימוש במשך שנים ובעבר הרחוק שימשה כבריכה לילדים, בחודשי הקיץ.
6. מטעמי זהירות, עותר הנתבע למתן סעד מן הצדק, בטענה כי הוא חסר כל, לרבות קורת גג למגורים, מחוסר השכלה, וככל שפעל בניגוד לדין, הרי שמדובר במעשה שנעשה בתום לב.

העדים מטעם הצדדים

1. מטעם התובע העיד התובע עצמו והחוקר הפרטי מטעמו – מר יעקב אברמוביץ. כמו כן, התובע זימן לעדות את הגב' אורטל סבן (להלן: אורטל), גרושתו לכאורה של הנתבע.
2. מטעם הנתבע העיד הנתבע וכן הגב' שלומית דדון אשר על פי הנטען מתגוררת בסמוך לדירה, בלא שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה.

דיון והכרעה

1. אין חולק כי התובע הינו הבעלים של הדירה מושא פסק דין זה (נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין – נספח א' לתצהיר התובע).
2. עוד אין חולק, כי על פי הסכם השכירות, הושכרה הדירה לאביו של הנתבע בשנת 1965 וכן כי בפועל, נהגו הצדדים על פי ההסכם והמנוח התגורר בדירה במשך שנים עד לפטירתו בשנת 2014.
3. השאלה העומדת לדיון נוגעת לזכותו של הנתבע כבנו של בעל זכות הדיירות המוגנת שנפטר. הנתבע טוען כי עם פטירת אביו, דהיינו של הדייר המקורי, הוא רכש מעמד של דייר מוגן, על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.
4. הנטל להוכיח התקיימותו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, מוטל על בעל הדין הטוען לזכויות של דייר מוגן בדירה, היינו – על הנתבע, כאשר עליו להוכיח את כל התנאים הדרושים להתגבשות זכותו במושכר (ע"א (ת"א) 1695/92 עזבון המנוח יוסף מזרחי נ' רשות הפיתוח (1995); ע"א (י-ם) 7118-02-12 עמותת יד יפה נ' סנאן סנאן איברהים מוסא פרג' (25.11.12)).
5. ראו ד' בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עדכון מס' 7 (2016) בעמ' 251:

"דייר אשר טוען בכתב הגנתו כי הוא דייר מוגן בדירת קרובו המנוח לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, עליו להוכיח טענה זו שהיא טענה מעורבת של עובדה וחוק. ... ... דייר שאינו מוכיח את טענתו העיקרית שבכתב ההגנה – בדבר היותו דייר מוגן בדירתו של המנוח, ולא הצביע על גיבוש התנאים המכשירים את זכויותיו במושכר זה – לא יוכל לבוא במקום הדייר המנוח בדירה זו".

1. וכך קובע סעיף 20 לחוק הגנת הדייר אשר כותרתו "דייר של דירה שנפטר":

"20. (א)  דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב)  באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

1. ראו ע"א (ת"א) 28830-12-11 לירן זינגר נ' קוטלר ירון (31.12.2013), שם עמד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על תכליתו וטיבו של סעיף זה (ההדגשות במקור – ס.ח'):

"תכליתו של סעיף 20(ב) לחוק להרחיב את מעגל הזכאים לרכוש זכות דיירות מוגנת בדירה, על מנת שקרובים, אשר גרו עם הדייר, לא ימצאו את עצמם, לאחר פטירת הדייר, ללא קורת גג מעל לראשם (ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כ"ה(2) 717, 723-724 (1971); ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה, פ"ד ל"ג(2) 649, 652 (1979); ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד ל"ט (2) 442 (1985)). על פי פשוטו של הסעיף, על מנת לזכות במעמד של דייר מוגן חייב הקרוב לשכנע כי התקיימו לגביו שני תנאים מצטברים: האחד, כי התגורר בדירה ביחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו; השני, כי בזמן פטירתו של הדייר לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. במסגרת פרשנותם של תנאים אלו יש להביא בחשבון, כי מצוקת הדיור החריפה ששררה בעת חקיקתו של חוק הגנת הדייר אינה קיימת עוד, ועל כן "יש לצמצם, על ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה" (ע"א 4100/97, 4133 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589 (1998) [השופט אריאל]). חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר חיזק את מעמדה של זכות הקניין והפכה לזכות חוקתית, מחזק מגמה פרשנית זו, וזאת נוכח פגיעתו הקשה של חוק הגנת הדייר בזכות הקניין של בעל הבית ... ... עם זאת מצווה בית המשפט "ליישם את החוק ולפעול על פי מצוות המחוקק כפי שקיבלה ביטוי בדברי חקיקתו", וזאת גם אם "דעתנו האישית בנדון" שונה (פס"ד הבדלה הנ"ל, בעמ' 655 מול ב'-ג')".

טענת הנתבע בדבר היותו דייר מוגן בדירה

1. ובחזרה לענייננו. להלן אבחן האם הנתבע הרים את הנטל להוכיח את התקיימות שני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. כבר כעת יודגש, כי טענת הנתבע ולפיה הוא ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) ומשכך הינו בגדר דייר מוגן בדירה – הועלתה הן בכתב ההגנה ובתצהירו והן בסיכומים מטעמו, באופן כללי ולאקוני, ללא כל התייחסות פרטנית לכל אחד מן התנאים.
2. האם הנתבע התגורר עם המנוח עובר לפטירתו?
3. בכתב ההגנה, טוען הנתבע כך: "בחודש 01/2005, התגרש הנתבע מרעייתו ובהתאם להסכם הגירושין, מחצית (1/2) זכויותיו בדירתם המשותפת הועברו אל רעייתו והיה עליו לעבור להתגורר במקום אחר... בעקבות גירושיו, עבר הנתבע להתגורר עם אביו במושכר, ומאז מתגורר הוא שם ברציפות עד היום, כפי שגם ניתן ללמוד עובדה זו מכתובת מגוריו הרשומה בטופס שומת מס המכירה...". הנתבע מוסיף וטוען כי ניתן ללמוד על כך שהוא מתגורר בדירה הן מהתכולה המצויה בה והן משתי השכנות המתגוררות בסמוך לדירה. עוד נטען, כי כתובת הדירה היא כתובתו של הנתבע במשרד הפנים ובכל הרשויות וכי חשבונות הארנונה בעיריית טבריה וחשבונות החשמל של הדירה רשומים על שמו. בסיום כל יום עבודה, שב הנתבע אל הדירה, מתקלח, נח ולאחר מכן שוהה עם ילדיו ובהמשך, הוא שב אל הדירה וישן בה. עוד מציין הנתבע, כי יש לו שני אחים ושתי אחיות.
4. ואולם, הנתבע לא הוכיח בראיות כדבעי, באמצעות מסמכים או עדויות, כי התגורר בדירה ביחד עם אביו לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו. למעשה, טענת התובע ולפיה מאז שהתגרש בשנת 2005, הוא עבר להתגורר בדירה עם אביו ומאז הוא מתגורר בה ברציפות עד היום, מבוססת על עדותו בלבד, היינו – על עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. התובע לא העלה טעם המצדיק להסתפק בעדותו היחידה, שכאמור אף לא פורטה ולא בוססה כדבעי.
5. הנתבע אף נמנע מזימון אחיו לתמיכה בגרסתו. ויתורו של הנתבע על עדותם של אחיו, ללא שסיפק לכך כל הסבר המניח את הדעת, עומדת לו לרועץ. אי שמיעת עדותם של האחים מקימה נגד הנתבע חזקה כי היה בעדותם, אילו נשמעה, לחזק דווקא את גרסתו של התובע (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)).
6. אציין, בהקשר זה, כי ער לעדותה של הגב' שלומית דדון אשר על פי הנטען מתגוררת בסמוך לדירה ולפיה הנתבע סעד את אביו וטיפל בו וכן כי היא ראתה את הנתבע בעבר ורואה אותו כיום "שהוא מתגורר שם" (עמוד 37 שורות 29-32, עמוד 38 שורות 15-17 לפרוטוקול). כמו כן, לא נעלמה מעיני עדותה של אורטל ולפיה הנתבע עזב ו"הלך לדירה של אביו" לאחר גירושי הצדדים בשנת 2005 (עמוד 7 שורות 25-29 לפרוטוקול). ברם, אין בעדויות אלה דבר וחצי דבר שיש בו כדי לסייע בהוכחת טענת הנתבע, בכל הנוגע למגורים ביחד עם אביו לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו.
7. לא זו אף זו, טענת הנתבע ולפיה הוא התגורר ברציפות בדירה מאז גירושיו, נסתרה בעדותה של אורטל ולפיה לאחר הגירושין, שבו הצדדים להיות ביחד לתקופה מסוימת שבה רצו להביא לעולם ילד נוסף ואכן, בשנת 2009, דהיינו בחלוף ארבע שנים ממועד הגירושין, נולדה לצדדים בת. בהמשך, משנשאלה אורטל האם הנתבע התגורר עמה בדירת המגורים המשותפת המצויה ברחוב השופטים ואשר ידועה כגוש 15037 חלקה 280 תת חלקה 1 (להלן: הדירה ברחוב השופטים) לאחר הגירושין, היא השיבה כדלקמן (עמוד 9 שורות 31-33 לפרוטוקול):

"שרון התגורר, לא התגורר, הוא היה מגיע אכן לבית שלי, היה נמצא עם הילדים, שותף מלא לילדי, הרבה עזרה, כן היו פעמים שהוא היה נשאר ללון שם".

1. כמו כן, בעוד שאורטל העידה כי פרט לתקופה שבה רצו להביא לעולם ילד נוסף, היא והנתבע לא היו ביחד מאז הגירושין (עמוד 9 שורות 29-30 לפרוטוקול), הרי שבהמשך חקירתה הנגדית, היא אישרה כי ביום 19.3.2011, דהיינו כשש שנים לאחר מועד הגירושין, היא פרסמה פוסט ברשת החברתית פייסבוק ובו בירכה את הנתבע כך: "לבעלי היקר שחוגג היום יום הולדת...". לשאלת ב"כ התובע מדוע היא כינתה את הנתבע "בעלי" שנים לאחר הגירושין, השיבה אורטל: "כי כל הזמן ניסינו לשקם את זה" (עמוד 15 שורות 1-22 לפרוטוקול). עוד אפנה לתשובתה התמוהה והלא עניינית של אורטל לשאלת ב"כ התובע מדוע שם משפחתו של הנתבע (סבן) מופיע על גבי תיבת הדואר שבדירה ברחוב השופטים עד היום ולא שם משפחתה (רייכין): "כי תמיד שהייתי אומרת רייכין אז תאייתי, סבן יותר קליל אז השארתי את זה. תמיד ביקשו ממני לאיית" (עמוד 8 שורות 11-17 לפרוטוקול).
2. אלא שבכך לא סגי. גרסה שונה מזו שביקש הנתבע להציג, התגלתה בין השיטין גם במהלך עדותו. כאשר נשאל הנתבע בחקירה הנגדית על שם מי רשומה הדירה ברחוב השופטים, כשל בלשונו וענה: "על אשתי, סליחה, גרושתי אורטל" (עמוד 48 שורות 9-10 לפרוטוקול). המדובר בעדות ספונטאנית שהנתבע מסר ביוזמתו ושינוי גרסתו ביחס למה שאמר קודם לכן, באותה הנשימה, לא עורר כל אמון.
3. סתירה נוספת בגרסת הנתבע עלתה בעניין רישום כתובת מגוריו אצל הרשויות: בעוד שבתצהירו טען כי בעקבות גירושיו, הוא עבר להתגורר בדירה ביחד עם אביו וכי ניתן ללמוד על כך מכתובתו כפי שמופיעה בשובר לתשלום מס המכירה שהונפק בשנת 2005 (סעיף ג.2. לתצהיר הנתבע), הרי שבעדותו, אישר הנתבע כי כתובת הדירה הייתה כתובתו במשרד הפנים וביתר הרשויות מאז שנולד, במהלך כל השנים, גם בטרם הגירושין. לשאלת ב"כ התובע מדוע לא שינה את כתובת מגוריו לאחר שנישא לאורטל, הוא השיב: "לא חשבתי על זה" (עמוד 40 שורות 6-26 לפרוטוקול).
4. הסתירות שפורטו לעיל פגעו באופן משמעותי במהימנות גרסתו של הנתבע. עדויותיהם של הנתבע ואורטל לא הותירו עלי רושם אמין ומהימן, בלשון המעטה, והתרשמתי כי נועדו לשרת מטרה אחת – לזכות בדיירות המוגנת בדירה.
5. לאור האמור לעיל, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את התקיימותו של התנאי הראשון המנוי בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, דהיינו כי התגורר בדירה ביחד עם אביו לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו.
6. בטרם סיום הדיון בתנאי הראשון, אעיר שלוש הערות: ראשית, ער אני לכך שהנתבע שילם לתובע את דמי השכירות על פי הסכם השכירות, כפי שמאשר התובע עצמו בסיכומים. ואולם, אף לטענת הנתבע, הוא שילם את דמי השכירות במשך שנים רבות, עוד בטרם פטירת אביו (לא הוברר באיזה מועד החל הנתבע לשלם את דמי השכירות עבור אביו), כך שאין בעניין זה כדי לסייע בידי הנתבע ולהוכיח כי הנתבע התגורר בדירה ביחד עם אביו לפחות שישה חודשים לפני פטירתו.
7. שנית – טענת התובע ולפיה רק כשנה עובר להגשת התביעה, נודע לו על דבר פטירת האב, לא נסתרה. מכל מקום, הנתבע לא טען ולא הוכיח כי התובע הציג כלפיו מצג פוזיטיבי בדבר זכותו לדיירות מוגנת. בהקשר זה אפנה לע"א 495/70 וילמה (מרים) צ'נגרי נ' יהודית הלוי (ישפה) ואח', פ"ד כה (2) 400, שם קיבלו המשיבים דמי שכירות מהמערערת מתוך אמונה מוטעית שחוקי הגנת הדייר חלים בין הצדדים. בית המשפט העליון קבע באותו העניין, כי מצג בקשר לדבר שבחוק אינו יוצר מניעות: "מצגם של המשיבים שהמערערת הינה דיירת מוגנת מכוח חוקי הגנת הדייר אינו מונע בעדם מלטעון ולהוכיח כי אכן החוקים הנ"ל אינם חלים עליה. וזאת מפני שהמצג הזה הוא מצג של חוק ולא של עובדה". בית המשפט הפנה לפסיקה נוספת ממנה עולה כי קשה להלום שטענת מניעות תקנה למחזיק נעדר זכויות מעמד של דייר מוגן.
8. ושלישית, הצדדים שטחו טענותיהם בהרחבה בעניין טיב והיקף השימוש שעושה הנתבע בדירה כיום. ואולם, טענות אלה אינן רלבנטיות כלל לצורך בחינת זיקתו של הנתבע לדירה בטרם פטירת המנוח.
9. האם לנתבע הייתה בעת פטירת המנוח דירה אחרת למגורים?
10. הואיל והתנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר הם תנאים מצטברים, די באי קיומו של התנאי הראשון כדי לשלול מן הנתבע מעמד של דייר מוגן.
11. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי גם התנאי המצטבר השני הקבוע בסעיף 20(ב) הנ"ל לא מתקיים בענייננו, שכן הוברר כי הנתבע הוא בעלים של מחצית הזכויות בדירה ברחוב השופטים.
12. אמנם הנתבע הגיש הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי טבריה ביום 18.1.05 ולפיו הדירה ברחוב השופטים תעבור לבעלותה הבלעדית של אורטל ולרשותה ותירשם על שמה, "כל זאת ללא תמורה והבעל יתגורר במקום אחר" (הסכם הגירושין – נספח א1 לתצהיר הנתבע). ואולם, הוכח לפני, כי גם כיום, דהיינו בחלוף כ-15 שנים ממועד הגירושין לכאורה, הדירה והמשכנתא עדיין רשומות על שמם של הנתבע ואורטל יחד (נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין – ת/1). כך ענה הנתבע כשנשאל בעניין זה (עמוד 48 שורות 11-14 לפרוטוקול):

"ש. הוצג נסח רישום מאתמול בלילה, הדירה רשומה עליך ועל אורטל, חצי חצי. מדוע.

ת. כי אז היא עבדה בסופר והרוויחה סכום נמוך ולא יכלה לקבל אישור משכנתא, ואני נשארתי.

ש. מאז עברו 15 שנים, במשך אותה תקופה לא העברת את הזכויות בדירה.

ת. זה לא משהו שהיה חשוב לדעתי. לא עניין אותי".

הסברו של הנתבע ולפיו הדירה ברחוב השופטים עדיין רשומה על שמו בגלל בעיות במשכנתא, הועלה לראשונה בחקירתו הנגדית, בעלמא וללא תימוכין.

1. נוסף על כך, מבלי שאדרש לטענות הצדדים בעניין אמיתותו של הסכם הגירושין, מחומר הראיות ומעדויותיהם של אורטל והנתבע עולה, כי במהלך השנים שלאחר חתימת ההסכם, לנתבע הייתה אפשרות מגורים בדירה ברחוב השופטים, אפשרות שגם נוצלה על ידו בפועל.

מעדותם של הנתבע ואורטל עולה, כי גם לאחר החתימה על הסכם הגירושין, השניים ניהלו חיים משותפים ואף הביאו לעולם ילדה נוספת משותפת, כפי שפורט לעיל. כמו כן, חרף ניסיונותיה של אורטל להציג תמונה של חיים בפירוד מן הנתבע ולחמוק ממתן תשובה עניינית בדבר מקום הלינה שלו ("תשאל אותו... אני יודעת שהוא חי בדירה (הדירה מושא פסק דין זה, הערה שלי – ס.ח'), אם הוא ישן שם או הולך לישון במקומות אחרים, זה אני לא יודעת"), בהמשך חקירתה, היא אישרה כי הנתבע ישן אצלה בדירה ברחוב השופטים מספר פעמים משתנה בשבוע ("משתנה, יכול להיות פעם בשבוע, יכול להיות פעמיים ויכול להיות יותר זה משתנה", עמוד 13 שורות 4-26 לפרוטוקול).

1. מכל מקום והחשוב לענייננו – כאמור לעיל, התנאי השני המנוי בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר הוא כי: "לא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". הלכה פסוקה היא, כי על מנת שניתן יהיה לומר שיש לאדם דירה אחרת למגורים, צריך שתהיה קיימת בידו זכות חוקית לגור בדירה אחרת (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד ואח', פ"ד לא (2) 99 (1977)). בענייננו, לא הונחה לפני תשתית ראייתית או משפטית לכך שבעת פטירתו של המנוח לא הייתה לנתבע זכות חוקית להתגורר בדירה שבבעלותו ברחוב השופטים.
2. על כן, התנאי השני הדרוש לשם הכרה כדייר מוגן בדירה, קרי, כי לא היתה לנתבע דירה אחרת למגורים בזמן פטירתו של המנוח, אינו מתקיים. ויוער, כי לעניין ההכרעה אם יש לנתבע דירת מגורים אחרת אין לייחס חשיבות לרישומים בעירייה וברשויות, שכן לא מעמדו כלפי הרשות קובע בהקשר זה, אלא הזיקה העובדתית בינו לבין מקום המגורים (ע"א 712/76 לעיל).
3. על יסוד האמור לעיל ומאחר שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התקיימו לגביו התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר וכי הוא ירש מעמד של דייר מוגן בדירה – עליו לפנות את הדירה.
4. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בעילות הפינוי החלופיות להן טען התובע.
5. זאת ועוד, משהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע איננו דייר מוגן בדירה, אין מקום לדון בטענתו לסעד מן הצדק, שכן סעד זה לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר מוגן לפי חוזה או לפי חוק הגנת הדייר והוא עתיד לאבד את חסותו של החוק בשל מעשה או מחדל מצדו (ע"א 15/54 רוזן נ' גרוך, פ"ד י' 897). ראו ד' בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עדכון מס' 7 (2016) בעמ' 171:

"מי שטוען לזכויות מוגנות לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, וטענתו נדחתה, איננו יכול לעתור למתן סעד מן הצדק מכיוון שסעיף 132 לחוק עוסק ב"דייר" שהוכחה לגביו עילת פינוי. "דייר", לגבי בעל בית, הוא מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית לפי חוזה או מכוח חוק הגנת הדייר. ומי שטענתו נדחתה, לעניין זכויותיו המוגנות, איננו זוכה למעמד של דייר מכוח החוק מכיוון שלא נתקיימו בו ההוראות של סעיפים 20 או 23 לחוק, לפי העניין. ותוצאת הדברים היא שלא יוכל לזכות בסעד מן הצדק, ולכן עליו לסלק ידיו מן הנכס (ע"א (ת"א) 808/94 בצלאל נ' בירנבוים, לא פורסם)".

דמי שכירות ראויים

1. בכתב התביעה, מבקש התובע לחייב את הנתבע בדמי שכירות ראויים בגין הדירה, בסך מוערך של 2,000 ₪ לחודש, החל ממועד פטירת אביו של הנתבע ועד למועד השבת החזקה בדירה לידי התובע, על פי הפירוט שלהלן:
2. דמי שכירות ביחס לתקופה שממועד פטירת האב ועד למועד הגשת התביעה: סך של 2,000 ₪ לחודש * 12 חודשים * 4.3 שנים = 103,200 ₪.
3. בנוסף לסכום זה, מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לידיו דמי שכירות ראויים ממועד הגשת התביעה ועד למועד השבת החזקה בדירה לידי התובע.

ויצוין, כי ער אני לכך שבסיכומים, מבקש התובע לחייב את הנתבע בסך של 103,200 ₪ ביחס לתקופה שעד להגשת התביעה, "תוך שמירת זכאות התובע לדמי שכירות ראויים ממועד הגשת התביעה ועד מועד החזרת החזקה במושכר לתובע" (סעיף 9.ב.). ואולם, לא מצאתי אמירה מפורשת ולפיה התובע חוזר בו מתביעתו ביחס לרכיב הנוגע לדמי השכירות הראויים ממועד הגשת התביעה ועד להשבת החזקה בדירה. כמו כן, לא הוגשה על ידי התובע, בשום שלב, בקשה לתיקון כתב התביעה ביחס לעניין זה, דבר שהיה נחוץ בנסיבות ולו מן הטעם לאפשר לנתבע להתייחס לכך. טענה זו הועלתה באופן לאקוני, לאחר שככל הנראה סבר התובע כי הוא לא הרים את הנטל להוכיח את גובה דמי השימוש הראויים, כפי שיפורט להלן. המדובר בניסיון למקצה שיפורים שאין להתירו.

1. עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי ככל שבית המשפט לא יפסוק דמי שכירות ראויים בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל, הרי שהוא מבקש לשמור על זכותו להגיש תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים ולפיצוי בגין נזקיו ביחס לתקופה זו. אומר כבר כעת כי סעיף זה בכתב התביעה (8.3) נוסח בסרבול ואף לוקה בחוסר היגיון פנימי, שכן לא יעלה על הדעת לקבל טענה ולפיה ככל שבית המשפט ידחה טענותיו של תובע בעניין מסוים, מבקש הוא לשמור על זכותו להגיש תביעה אחרת בגין אותו עניין. משכך, דין טענה זו, להידחות.
2. בכתב ההגנה, הכחיש הנתבע את טענות התובע בעניין, באופן כללי.
3. לטענת התובע, הנתבע עושה בדירה שימוש עסקי בלבד, מגדל בה תוכים ודגי נוי למכירה. מנגד, מכחיש הנתבע את טענות התובע וטוען כי הדירה משמשת אותו למגורים וכי ככל שעשה בה שימוש אסור, הרי שהוא הופסק.
4. למעשה, אין חולק בין הצדדים כי הנתבע עשה ועושה שימוש כזה או אחר בדירה וכי הוא בעל החזקה בה. הצדדים חלוקים באשר לטיב והיקף השימוש. ואולם, מבלי להידרש למחלוקת זו, משלא הוכיח התובע בחוות דעת שמאית או בדרך אחרת את גובה דמי השימוש הראויים – יש לדחות את תביעת התובע לתשלום דמי שימוש ראויים.
5. התובע לא סיפק כל הסבר להימנעותו מלהציג חוות דעת של שמאי בעניין שווי דמי השימוש הראויים בדירה. זאת, בפרט נוכח העובדה כי בכתב התביעה, הוא טען כך: "התובע מעריך את דמי השכירות הראויים למושכר נשוא תביעה זו בכדי סך של 2,000 לחודש, כאשר בשלב הראיות תובא חוות דעת להערכת דמי השכירות הראויים, וככל שיהיה צורך בכך יעודכן הסכום הנתבע" (סעיף 8.2).
6. התובע אף לא הביא ראיה כלשהי, לא כל שכן "נתונים סבירים" בעניין דמי השכירות הראויים, כדי לסייע בידי בית המשפט להסתמך על נתונים אלה לשם קביעה על דרך האומדנה (ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (2006)). אפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו בע"א (נצ') 1074/06 סימון ח'ורי נ' נעמה אבראהים נסייר (2007):

"לטעמי נתפס השופט קמא, בהליכתו בדרך של אומדנא בקביעת שיעור דמי השימוש הראויים, לכלל טעות. דרך המלך בהוכחתם של אלה היא באמצעות מומחים לדבר, כגון שמאי מקרקעין. אכן, דרך המלך אינה מוציאה מכלל אפשרות שימוש בדרכים צדדיות להוכחה, כגון דרך של אומדנא. אלא שקביעת דמי שימוש ראויים בדרך של אומדנא צריכה שתיעשה בזהירות רבה, במשורה, כגון במקרים בהם קיים קושי טבוע בהוכחה באמצעות מומחה (או בראיה טובה אחרת), ומכל מקום תנאי הוא, כי בידי בית המשפט ישנם יסודות סבירים של מידע, העשויים להביאו לידי קביעה סבירה בדרך של אומדנא. מקום שאין מניעה להביא ראייה ישירה לקביעת דמי השימוש הראויים, ראוי לחייב את התובע בהבאתה, שאם לא יעשה כן, ניאלץ לומר עליו כי לא הרים את הנטל בהוכחת דמי השימוש הראויים".

1. עוד יצוין, כי התובע לא הבהיר האם דמי השכירות הראויים הנטענים על ידו הם לפני או לאחר קיזוז דמי השכירות אשר אין חולק בין הצדדים כי הנתבע שילם בהתאם להסכם השכירות גם לאחר מועד פטירת האב (עמוד 31 שורות 17-18 לפרוטוקול). כמו כן, התובע לא הבהיר האם דמי השכירות הראויים הנטענים הם עבור שימוש בדירה כעסק או כדירה למגורים.
2. נוכח האמור, תביעת התובע לתשלום דמי שכירות ראויים, החל ממועד פטירת אביו של הנתבע ועד למועד הפינוי הקבוע להלן בפסק דין זה – נדחית.

סוף דבר

על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן:

הריני מורה לנתבע לפנות מכל אדם וחפץ את הדירה הידועה כגוש 15132 חלקה 16 ברחוב אבולעפיה 7 בטבריה. הפינוי יבוצע בתוך 30 ימים ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבע.

תביעת התובע לדמי שימוש ראויים – נדחית.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 כולל מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תש"פ, 23 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.