1. התובע יליד 1982, נפגע לטענתו, ביום 14.7.17 בבוקר כאשר עבד כרצף ופועל בניין כולל עבודות טפסנות אצל הנתבעת 3.

התביעה הוגשה מלבד כנגד המעבידה שהייתה קבלן משנה גם כנגד הקבלן הראשי – הנתבעת 2 ומבטחו - הנתבעת 1.

הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה, האחריות וגובה הנזק.

נסיבות התאונה

2. כנטען בכתב התביעה, נפגע התובע בשעות הבוקר באתר מעיינות השרון בעת שהתמוטטה ערימת חול לתוך תעלה בה עבד.

התובע העיד כי יום קודם לתאונה שחל ביום שישי, התבקש ע"י נציג המעבידה לבצע עבודות הכנה לקראת עבודות יציקת בטון על גבי צינורות שהונחו בתוך תעלה שנחפרה יומיים קודם. עומק התעלה היה כ 3.5 מטר ובצדדיה נערמו ערימות חול לגובה ללא כיסוי כלשהו.

לדבריו ,הנתבעת 3 הקצתה לביצוע העבודה הנ"ל כ 3-4 פועלים, מתוכם התובע והעד יוסאם איברהים ( להלן- יוסאם) שנכנסו לתעלה החפורה ואילו פועל אחר נותר למעלה. לאחר שהתובע נכנס לתעלה, החל לשים דיקטים על פתח הצינור ולתקע קרשים באדמה על מנת לחזק את התמיכה בדיקט החוסם את פתח הצינור. כשהיה כבר בשלב סיום העבודה , ראה את העד יוסאם מתכוון כבר לצאת מהתעלה ,ואז שמע לפתע את האחרון צועק לעברו ומזהיר. בטרם הספיק להסתכל הנה והנה קרסה לעברו ערימת חול שהתמוטטה פנימה. מעצמת הנפילה של אדמת החול, הקרשים התנתקו ורגלו הימנית שנלכדה בחול ,ספגה חבטה ונשברה .גם רגלו השמאלית נפגעה מעצמת הפגיעה והחול כיתר אותו עד המותניים.

התובע חולץ ע"י הפועלים האחרים שהיו במקום והם החלו לפנות ידנית את החול על מנת לשחררו. אח"כ הוציאוהו באמצעות סולם ופועל נוסף משך אותו מלמעלה. לדברי התובע

בזמן התאונה לא נכח מנהל עבודה לידו והגיע אחרי כמה דקות והזמין אמבולנס.

התובע נחקר קצרות בנוגע לנסיבות התאונה ועומת עם התיאור שמסר למל"ל בכתב כדלקמן:" נפלתי בתוך תעלה פתוחה ונפגעה רגל ימין וכל העפר נפל עלי." הוא הכחיש נפילה לתוך התעלה ,והסביר כי תיאר את נסיבות המקרה לעו"ד שסייע לו למלא את הטופס ויתכן שנוסח הכתוב היה נעוץ בקשייו בשפה העברית .

3. התובע הסתייע בעד יוסאם שעבד אצל הנתבעת 3 כשלשה חדשים טרם התאונה והובא לעבודה ע"י התובע. העד חיזק בעדותו את גרסת התובע על כל פרטיה.

על פי עדותו בהגיעו ביום שישי לעבודה, ירד יחד עם התובע לתעלה החפורה על מנת לכסות צינורות עם דיקטים, ואחרי 3 שעות מתחילת העבודה קרתה התאונה.

העד הוסיף בחקירתו פרטים עובדתיים שנתנו נופך של מהימנות לעדותו ולגרסת התובע.

הוא תיאר את גובה ערימת החול כ- 3 מטר ואת ממדי התעלה; שאורכה היה כ-15מטר, רוחבה כ- 6 מטר ועומקה כ- 4-5 מטר. על פי עדותו בבוקר התאונה החל עם התובע לאסוף ציוד ע"מ לרדת לתעלה. רק שניהם ירדו לתעלה עם סולם במטרה לסתום את הצינורות ולכסותם עם דיקטים. השניים החלו לעבוד, כשערימת החול ממש מעליהם, ניקו והכינו את הצינורות ושמו את הדיקטים במשך כ- 3 שעות. התובע החל לעבוד ובשלב מסוים, שלח אותו להביא קרשים ופטישים.

לדבריו ,עמד במרחק מספר מטרים מהתובע בתוך התעלה ,עת האחרון החזיק את הקרש האחרון שעמד לתקע. הוא דילג מעבר לקרשים ואז שמע רעש ,הסתובב וראה שכל הערימה מתמוטטת למטה. או אז קרא לתובע להתרחק, אלא שבשעה שהאחרון רצה לקום ממצב כריעה ,לא הספיק והחול שנפל לחץ אותו לקיר התעלה וכיסה את גופו עד לחזהו. הוא קרא לפועלים אחרים ואז החלו לחפור בידיים עד שהרחיקו את החול מעל התובע, תוך שהוא נאנק מכאבים.

נציג הנתבעת 3, מר עמוס גרבי העיד מטעם התביעה והסביר כי ידע שהתובע שעבד אצלו נפגע בתאונה. הוא אישר בעדותו כי היה קבלן המשנה באתר שהתקשר עם הנתבעת 2 לביצוע העבודה. כן הודה כי לא נכח בעת התאונה לעומת מנהל העבודה שפינה את התובע לביה"ח.

4. לאחר הצגת ראיות התביעה ומשלא נסתרו, יש לקבע כי עלה בידי התובע להוכיח גרסתו לקרות התאונה.

ב"כ הנתבעת ניסה להיאחז בהודעה הכתובה מפי התובע ולהסיק שמלא האשם רובץ עליו שהרי לא יתכן לשיטתו, שהערימה התמוטטה מעצמה וסביר יותר להניח שהתובע והפועלים האחרים גרמו לכך בעלייתם וירידתם לתעלה.

נראה כי לא הוכחה תרומת התובע לקרות התאונה היות שאין ספק שרק עובדות מוכחות יכולות לבסס מצב עובדתי ואין די בהשערות או מסקנות ללא יסוד כנ"ל. כך גם אין בתמיהות ורמיזות כדי לבסס גרסה אחרת או לקעקע את גרסת התובע.

כמו כן המסכת העובדתית המלאה מחוזקת גם בעדות המעביד שלא נחשד בקשר קרוב לתובע.

על כן אני קובעת כי התאונה קרתה כמפורט בעדויות התביעה.

האחריות

5. ההלכה הנושנה בדבר קיומה של חובת זהירות במערכת יחסי עובד מעביד לא הייתה במחלוקת, ובמסגרתה נקבע כי על המעביד לנקוט כללי זהירות ואמצעים סבירים למניעת הסיכון, ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה לרבות בהענקת הדרכות מתאימות לביצוע העבודה.

[ראה ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), וכן ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)]

לטענת התובע האחריות המיוחסת למעביד נובעת מהתרשלות והפרת חובה חקוקה שקבועה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט-1999. על פי חיקוק זה הוטלה על המעביד ועל המחזיק חובה לנקיטת אמצעים למסירת מידע לעובד על הסיכונים שהוא עלול להיחשף עקב עבודתו.

מובן שעול הוכחת רכיבי עוולת ההתרשלות על התובע .למותר לציין כי הפרת חובה חקוקה הכלולה בתקנות הבטיחות מהווה גם אינדיקציה לקיומה של רשלנות.

[ראה ע"א741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266(1985)]

במקרה דנן נטלה הנתבעת 3 אחריות כמעביד ,וטענה כי דאגה מראש להבטיח חבות זו באמצעות ההתקשרות החוזית עם הנתבעת 2 , שלא הייתה שנויה במחלוקת.

6. לטענת ב"כ התובע יש להטיל אחריות שווה גם על הנתבעת2 , כקבלן ראשי ומחזיק האתר ועסקינן למעשה במעוולים במשותף. לשיטתו, בנסיבות כאן מוטלת האחריות על הנתבעת 2 לא רק כמזמין העבודה אלא כמחזיק המקרקעין, במיוחד עת התממש הסיכון הטמון בהם.

בנוסף כמוכח, אחריותה מעוגנת בעובדה המוכחת ,שאף נציגיה בפועל פקחו על ביצוע העבודה.

ב"כ הנתבעת בסיכומיו לא חלק על טענות אלו ,אלא התרכז בהצבעה על אשמו התורם של התובע.

הנה כי כן ,ניתן לקבע כי האחריות לתאונה חלה על הנתבעות ולכן למעלה מן הצורך ובתמצית אפנה לעניין האחריות של מבצע העבודה לנאמר בע"א 3479/06 הוארי הוארי נ' אלי ארבע ואח' (29.3.09):

"מבצע העבודה חב בחובת זהירות כלפי כלל עובדי האתר השונה באופייה מזו שחבים בה יתר הקבלנים באתר. השוני טמון באחריותו הייחודית לבטיחות האתר בכללותו. לכאורה, כשמדובר בקבוצת גורמים מקצועיים ועצמאיים אין צורך בערבות הדדית ביניהם בענייני בטיחות שכן כל גורם דואג לבטיחות עובדיו. אולם, כאשר מספר גורמים פועלים במקביל נוצרים סיכונים מעצם העבודה המשותפת, החורגים מאלה הכרוכים בעבודתם העצמאית. "מבצע הבניה" הוא הגורם שעליו לפעול כדי למנוע סיכונים אלה באופן סביר. מישור אחריות זה מצריך פיקוח על האינטראקציה בין קבלנים שונים העובדים במקביל ותיאום מאמץ הבטיחות מתוך מבט כולל על אתר העבודה. אחריות זו מושתתת על התפיסה כי במקום שבו מתבצעת עבודה במקביל, אין די במיומנותם המקצועית והבטיחותית של הקבלנים השונים בלבד. חובה זו חלה לצד חובת הזהירות שכל קבלן חב כלפי עובדיו ולמעשה משלימה את חובתם "המקומית" של הקבלנים בהיותה חובה "כללית".

[ראה גם ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.5.16)]

האשם התורם

7. לטענת ב"כ הנתבעות לא הייתה תזוזה של ערימת החול לולא ירידתו של התובע לתעלה ,על כן לא מן הנמנע שהוא שגרם לה. לכך השיב ב"כ התובע כי שעה שהתובע לא הפעיל כל שיקול דעת בביצוע העבודה שתרם להתממשות הסיכון, אין להטיל עליו אחריות.

רבים מאד מפסקי הדין בסוגיית התאונה בעבודה ,דנו בשאלת האשם התורם של עובד ובתמציתם ההלכה שנקבעה עוד בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו 592, 603 (1982):

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

[ראה גם ע"א /07 5435 אבו לילי נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (10.3.09)]

כך למדנו שעל עובד שפעל במסגרת הסיכון שיצר המעביד עקב התרשלות האחרון והפרת חובות המוטלות עליו על פי דין, לא יוטל אשם תורם.

[ראה ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (9.4.06)]

עוד נקבע בע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי חיפה (23.12.09) כי לא תמיד יכול העובד לעמוד על הסיכונים בזמן אמת לנוכח תנאי עבודתו, ולעיתים ימצא עצמו פועל תוך סיכון עצמי שעליו לא חשב די הצורך בלהט עבודתו.

במקרה דנן שוכנעתי לא רק שלא מתקיים חריג לכלל הנ"ל, אלא שלא ניתן לייחס לתובע מידה כלשהי של אשם, שעה שנחשף לסיכון כה משמעותי כתוצאה מהתרשלות נותני ההוראות לביצוע העבודה ואופן ביצועה, מה גם שלא הוכח כי הייתה לו איזו שהיא השפעה על התמוטטות ערימת החול.

הפגיעה והנכות

8. התובע פונה ממקום התאונה כאמור ע"י אמבולנס לביה"ח הלל יפה בחדרה ,שם אובחן שבר בקרסול ,בוצע קיבוע בסד גבס וניתן לו טיפול תרופתי להקטנת הנפיחות ברגל. הוא שוחרר לביתו על מנת להמתין לירידת הנפיחות וכשחזר נותח ביום 25.7.17 לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של שבר הקרסול ברגל ימין. לאחר ששהה באשפוז למשך 3 ימים שוחרר עם קיבוע בגבס ללא דריכה למשך כחודשיים. לאחר שהוסר הגבס התהלך עם קביים ולאחר מכן החל בטיפולי פיזיוטרפיה.

9. ד"ר קלגנוב מומחה מטעם התובע קבע את נכותו הצמיתה בשיעור של 19%, בגין הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול ואילו ד"ר קליגמן מטעם הנתבעות מצא אצל התובע הגבלה קלה בטווח התנועות בקרסול וקבע נכות בשיעור של 5% .

מומחה ביהמ"ש ד"ר טננבאום קבע נכות לצמיתות בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1) (ב) בגין מכלול פגיעותיו של התובע לאחר שבר בקרסול ימין עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי.

המומחה קבע נכויות זמניות כדלקמן:

100% מיום התאונה למשך 3 חדשים, ו- 30% לתקופה של 3 חודשים נוספים.

כמו כן המומחה מצא נפיחות בקרסול, הגבלה בטווח תנועה ורגישות וציין כי בצילומי הקרסול ניתן לראות שהשברים התחברו באופן מלא, וקיימת תזוזה מזערית בפטישון המדיאלי עם אי סדירות בפלפונד הטיבאלי ותזוזה קלה בשבר הפיבולה. עוד קבע שקיימת הגבלה ביכולת לבצע מאמץ בעמידה ממושכת, הליכה מרובה ופעילות גופנית.

השפעת הנכות על תפקוד התובע

10. ב"כ התובע הדגיש בסיכומיו את השפעת הנכות על עיסוקו של התובע כפועל בניין ושיפוצים.

התובע העיד שעבודתו כוללת הליכה מרובה, עמידה ממושכת וטיפוס על סולם ופיגום, כניסה ויציאה מתעלות והפעלת כלי עבודה כבדים והרמת משקל. באתר בכפר יונה מושא התביעה עבד שישה ימים בשבוע בין השעות 7 בבוקר עד 15:30. אולם מאז התאונה אינו עובד והמגבלות שנותרו לו מונעות ממנו ביצוע כל הפעולות הנ"ל ואינו יכול להשתלב בעבודת בניין ותשתיות כפי שעבד קודם לכן. לדבריו הוא עדין מרגיש כאבים למרות שכבר חלפו למעלה משנתיים לאחר התאונה והכאבים מתגברים עם שינוי במזג אוויר.

בתצהירו ציין כי מאז התאונה אינו עובד ,אולם בחקירתו התבררה תמונה אחרת.

התובע הודה כי לא עבד כ 8 חדשים לא עבד ואח"כ החל לבצע עבודות באופן לא סדיר. הוא תיאר סדר יום התלוי במציאת עבודה ,שאחרת הוא נשאר בביתו ונעזר כספית בקרוביו.

עוד העיד שהיות שעול פרנסת משפחתו הכוללת גם 5 ילדים עליו ,יצא לעבוד אך התקשה למצוא עבודה בתחומי המדינה אלא רק בשטחים, כמו למשל אצל קבלן שבעבורו ביצע עבודות צבע קלות במשך 8 שעות עבודה או עבודה בבית פרטי בטול כארם בעבור 180 ₪ ליום (לא כולל חומרים שסיפק מזמין העבודה) למשך 10 ימים. לדבריו לפני תקופת הקורונה עוד הצליח למצוא עבודה זמנית בתחומי המדינה ,כמו עבודה קלה בהוד השרון למשך כחודש-ולחודשיים בקיבוץ ובפועל עבד באופן מצטבר כחודש-חודשיים במשך כל השנה.

יוטעם כי מלבד עדותו לא הוצגה תמיכה ראייתית כלשהי לכך.

11. לטענת ב"כ התובע עלה מדברי התובע כי הוא איבד את כושרו לעבוד במקצוע שעה שהצליח למצוא עבודה למקוטעין וניתן להתרשם כי שכרו נפגע משמעותית ולכן יש להעריך את הפגיעה בכושרו בשיעור של 20% לפחות.

ב"כ הנתבעת היפנה לעדות התובע ממנה עולה כי חזר לעבוד ולקביעת מומחה ביהמ"ש בנוגע למהות המגבלה שנותרה לתובע בדבר השפעה קלה על כושר הפעולה. לכן משחזר התובע למעגל העבודה הפיזי חדשים ספורים לאחר התאונה, בהלימה לקביעת המומחה שהטיב עמו בקביעת שיעור הנכות של 10% לנוכח מצבו בפועל ,ניתן לקבע שאין עסקינן בהגבלה ניכרת.

אני סבורה כי עלה בידי התובע לשכנע כי מגבלותיו כתוצאה מהתאונה בנות השפעה, אולם ההתמדה בביצוע העבודות אינה כרוכה דווקא במגבלות אלו . משכך ההשפעה תעלה רק במקצת על שיעור הנכות הרפואית.

הפסדי שכר

12. הצדדים חלוקים בשני רכיבי תחשיב השכר הן באשר לשיעורו בעבר והן באשר לפוטנציאל ההשתכרות לעתיד ולולא התאונה.

התובע העיד כי עבד בישראל עובר לתאונה ברישיון במשך 6 ימים בשבוע בשכר יומי של 500 ₪ ליום נטו ,ולולא הפגיעה היה מגיע גם לשכר של 600 ₪ ליום היות שהיה עובד מקצועי. לטענת בא כוחו שכרו החודשי היה גבוה מזה הנקוב בתלושי השכר ואין לזקוף לחובתו את העובדה שמצא לאחר התאונה עבודה בשטחים.

ב"כ הנתבעת מנגד הדגיש כי התובע נמנע מהצגת ראיות בדבר רצף תעסוקתי בשכר שלו הוא טוען ולכן בהעדרן של ראיות כנ"ל, המסקנה היא שלא עבד בישראל מלבד אותם 3 חדשים שעבד אצל הנתבעת 3 ושאינם משקפים פוטנציאל עבודה ורצף תעסוקתי בתחומי המדינה. על כן יש לחשב את בסיס השכר של התובע כנהוג בשטחים ועל פי הפסיקה ,מגיע ל- 2000 ₪.

13. במבחן הראיות נראה שהתובע לא הוכיח את בסיס השכר הנטען על ידו .

אמנם בשאלת העברת נטל הראיה למעביד, הצדק עם התובע מקום שלא היו מונפקים תלושי שכר. ברם, לא כך המקרה שלפני ומכל מקום גם מעבידו העיד כי השכר שפורט בתלושי השכר מתאים לסכום ששולם לו בפועל. יתר על כן, לא היה בעדותו של עד התביעה יוסאם כדי לשכנע או לחזק את גרסת התובע באשר ניסיונו להסביר הסתירה בין עדותו לאמור בתצהירו לא עלה יפה. גם הימנעות מהעדת עדים אחרים ע"י התובע שבנקל יכול היה להעידם, כמו למשל העדת אחיו שעבד בישראל או הצגת מסמכי מדור תשלומים, נזקפת לחובתו.

באשר לבסיס השכר אם כן ,ניווכח ששכרו הממוצע והמשוערך מגיע לכ -4500 ₪ ולא עלה בידי התובע לשכנע בדבר שיעור שכר גבוה יותר . בכל הנוגע לקידום בעבודה יש יסוד לטענת הנתבעת בדבר חובת הוכחת רצף תעסוקתי טרם התאונה, כשמכסת הראיות שהוצגה ע"י התובע לא עמדה בה באופן מלא .

לפיכך, לאחר שאני נותנת דעתי לתקופות אי הכושר שנקבעו ע"י מומחה ביהמ"ש, שכרו המוכח של התובע והשפעת הנכות כמוגדר לעיל, מצאתי לפסוק לו בראש נזק זה סך כולל (לעבר ולעתיד) גלובאלי בסך של 155,000 ₪.

עזרת הזולת

14. התובע העיד כי סמוך לתאונה ובתקופה שרגלו היתה נתונה בגבס לאחר שעבר ניתוח לא יכול היה להיכנס למקלחת לבד ולא יכול היה להתלבש לבד ואשתו סייעה לו. אחיו הסיעו לטיפולים עד למעבר שער אפרים ומשם היה לוקח הסעה בתשלום לצורך פגישות עם רופאים ועו"ד.

למרות שטען שקרוביו עזרו לו לא הביא לא את אשתו, לא הוריו ולא אחיו לעדות. לכן הדעת נותנת כי הסיוע הצטמצם באופן ניכר יותר לתקופת אי הכושר ובעל השפעה מוגדרת לעתיד . על כן יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 30,000 ₪.

הוצאות

15. התובע לא הציג ראיות לעניין הוצאותיו הרפואיות למרות שביקש לפסוק לו סכום החורג

מהוצאות שמשולמות לו ע"י המלל .

באשר להוצאות בגין נסיעות שנאלץ לבצע לרופאים , טיפולים רפואיים או לעו"ד ,טען כי נסיעה יחידנית במוניות מהשטחים יכולה להסתכם בסך של 200 ₪ ולעיתים 300 ₪ הלוך וחזור אם הנהג היה נדרש להמתין להחזירו, והכל ללא קבלות .לעיתים אחיו היה מסיעו ולכן לא היו בידיו אסמכתאות.

לנוכח טיב ומכסת הראיות אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 5000 ₪

כאב וסבל

16. ב"כ התובע הפנה לתלאותיו של התובע וביקש לפסוק לו פיצוי משמעותי.

כשאני נותנת דעתי למהות הפגיעה, לתקופה בה היתה רגלו מגובסת ולטיפולים להם נזקק אני מוצאת שפיצוי בסף של 40,000 ₪ יהיה הולם.

מכל האמור יש לקבוע כי הפיצוי הכולל מגיע לסך של 230,000 ₪ ממנו יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 95,000 ₪.

לסיכום

17. לאור האמור אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 135,000 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 32,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"א, 05 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.