ביום 25.11.18 הורה ביהמ"ש (כב' הש' אופיר) על הפקדת סך של 1,500 ₪ כתנאי לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי שהוצא ע"י המשיב (להלן: "הפקדון"). כך נקבע בהחלטה:

"אני מורה על עיכוב ביצוע הצו עד החלטה אחרת, וזאת בכפוף להפקדת סך של 1,500 ₪ בקופת בית המשפט" (להלן: "ההחלטה").

ביום 24.3.19 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן צו ההריסה אושר לביצוע, כאשר ניתנה למבקשת שהות של 14 יום לביצוע ההריסה בעצמה. עוד הוסכם בין הצדדים, כי לא יינתן צו להוצאות.

ביהמ"ש אישר את הסכמת הצדדים בהחלטה מיום 24.3.19.

כעת עותרת המבקשת להשבת כספי הפקדון.

המשיב טוען, כי אין לשחרר את כספי הפקדון כל עוד ההריסה לא בוצעה במלואה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת ביהמ"ש, הגעתי למסקנה כי המשיב זכאי להשבת כספי הפקדון.

ביהמ"ש הורה על הפקדת הפקדון כתנאי לעיכוב ביצוע הצו, ולא כתנאי לביצועו.

בעקרון צו הריסה מנהלי מבוצע ע"י המשיב. משנקבע כי הצו מאושר לביצוע, ההריסה היא בידי המשיב ואין הגיון להתנות את ביצועה ע"י המשיב בהפקדת פקדון ע"י המבקשת.

העובדה שניתנה למבקשת שהות של 14 יום לבצע את ההריסה בעצמה אין בה כדי לשנות את התמונה. ראשית, בהחלטה לא נקבע כי הפקדון נועד להבטיח את ביצוע הצו ע"י המבקשת במקרה שהבקשה תידחה והצו יאושר לביצוע. שנית, אם המבקשת לא תבצע את ההריסה תוך 14 יום, יוכל המשיב לבצעה בעצמו, ואז כאמור אין מקום להתנות את הביצוע ע"י המשיב בהפקדה ע"י המבקשת.

גם בהסכמת הצדדים מיום 24.3.19 ובהחלטת ביהמ"ש מאותו יום, לא נאמר כי הפקדון ישמש להבטחת ביצוע ההריסה ע"י המבקשת.

עוד יצויין, כי ביהמ"ש לא קבע בהחלטתו שהפקדון ישמש להבטחת הוצאות המשיב (הוצאות בהליך או הוצאות כתוצאה מעיכוב ביצוע הצו). בכל מקרה, הוסכם בין הצדדים כי לא יינתן צו להוצאות, והמשיב אף לא טען כי יש להתנות את שחרור כספי הפקדון בתשלום הוצאות שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב הביצוע או מניהול ההליך.

אשר על כן, אני מורה למזכירות להשיב למבקשת את כספי הפקדון בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, כ"א אדר ב' תשע"ט, 28 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.