1. בית המשפט קמא הורה למבקש לפנות נכס מקרקעין ששכר מהמשיבים, לאחר שתמה תקופת השכירות על פי הסכם השכירות, ונתן ארכה לביצוע הפינוי עד ליום 10.1.2019.

המבקש ניהל בנכס עסק מסחרי.

למרות שפסק הדין של בית משפט קמא ניתן עוד ביום 10.10.2018 והערעור הוגש כבר בחודש נובמבר 2018, המתין המבקש עד יום 1.1.2019 כדי להגיש בקשה זו לעיכוב ביצוע פסק הדין, 9 ימים בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי.

באותו יום ניתנה על ידי החלטה לעיכוב ארעי של הפינוי עד למתן החלטה בבקשה שתינתן לאחר קבלת תגובת המשיבים, ובכפוף לעירבון כספי בסך 10,000 ₪, אשר הופקד בינתיים.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

2. הכלל הרגיל הוא שאין לעכב ביצועו של פסק דין אך בשל כך שהוגש ערעור עליו.

הפסיקה ריככה כלל זה כאשר מדובר בפסק דין הקובע פינוי ממקרקעין, אך הבחינה בין מקרקעין המשמשים למגורים ובין מקרקעין המשמשים לעסק מסחרי, כמקרה דנן (ראו, למשל: רע"א 4417/18 בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, 3.12.2018).

3. נראה, כי גם סיכויי הערעור אינם מצדיקים, על פניהם, את קבלת הבקשה.

כפי שקבע בית המשפט, על פי הסכם השכירות שנעשה בשנת 2005, הנכס הושכר לשנה אחת כשניתנה אופציה לארבע שנים נוספות. תקופה זו חלפה זה מכבר.

אמנם, הצדדים האריכו את השכירות, גם לאחר תום תקופה זו, שנה אחת כל פעם, אך משהמשיבים הודיעו בשנת 2017 כי הם אינם מסכימים עוד להארכת השכירות לא קמה עוד, לכאורה, למבקש כל זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

4. כאמור, גם השיהוי הרב בהגשת הבקשה, קרוב לשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין ותשעה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי, פועל לרעת המבקש.

5. אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

לפנים משורת הדין, למרות שכבר ניתנה למבקש ארכה מספקת להתארגן לפינוי, מוארך בזה מועד הפינוי, עד יום 31.1.2019, בכפוף כמובן לתשלום דמי השכירות המתחייבים, ולצורך כך יושאר הפיקדון שהופקד עד לפינוי הנכס ולשם הבטחת תשלום דמי השכירות (גם אם באופן חלקי).

על המבקש להתארגן בהתאם לפינוי ולא תינתן ארכה נוספת.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ט, 15 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.