לפני תביעה שעניינה פיצוי כספי וכן דרישה למתן צו עשה אשר יורה לנתבעים לפרק את כל מה שהותקן על ידם ברכוש המשותף, לרבות ארבע מצלמות אבטחה.

1. רקע עובדתי וטענות הצדדים:
2. לטענת התובע הוא בעל משרד הנדסת בניין אשר ממוקמת בקומה ראשונה בבניין משרדים הנמצא ברחוב הנשיא 10 בעפולה (להלן: "המבנה").
3. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), עורכת דין במקצועה, היא המחזיקה בפועל של משרד הממוקם גם בקומה הראשונה במבנה, והנמצא בבעלותו של אביה – הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). משרדם מצוי מול משרדו של התובע, כאשר פרוזדור משותף מפריד ביניהם.
4. לטענת התובע, במהלך שנת 2015, התקינו הנתבעים בפרוזדור המשותף ארונות, שיש, פח אשפה, וכן סגרו חלון שבחזית הבניין (להלן: "עבודות השיפוץ"), וזאת מבלי שניתנה הסכמתו. לטענתו, הסכים להקמת פינת ישיבה ללקוחותיהם בסוף הפרוזדור בלבד (סעיף 6 לתצהיר התובע).
5. עוד טען התובע, כי גם במהלך חודש אוגוסט 2018 התקינה הנתבעת, ללא הסכמתו, ארבע מצלמות בפרוזדור המשותף וכן בחדר המדרגות, דבר אשר גורם לו לאי נוחות ופגיעה בפרטיותו ובפרטיות האנשים שמגיעים אליו (סעיף 8 לתצהיר התובע).
6. הנתבעים, מנגד, טענו למעשה בית דין. לטענתם, סוגיית עבודות השיפוץ משנת 2015 נדונה לגופה בבית המשפט לתביעות קטנות בבית שאן (ת"ק 26303-03-18) (להלן: "ההליך הקודם"), במסגרתה ניתן פסק דין חלוט אשר דחה את תביעתו של התובע ואף הטיל עליו תשלום הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת) (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").
7. באשר לסוגיית עבודות השיפוץ, אישרו הנתבעים כי במהלך שנת 2015 אכן בוצעו עבודות השיפוץ, אך אלה בוצעו בהסכמתו של התובע, כאשר במהלך השיפוץ שררו ביניהם יחסי שכנות טובים אשר נמשכו לטענתם עד לשנת 2017 (סעיף 19 ו-22 לתצהיר הנתבעת) ולפיכך בהליך הקודם התקבלה גרסתם באופן מלא.
8. באשר לסוגיית המצלמות, טענו הנתבעים כי המצלמות הותקנו בעקבות התנכלויות רבות מצדו של התובע כלפי הנתבעת וכן מחשש לחייה ולגופה, זאת לאחר שהתובע ניסה, ביו היתר, לבצע בה עבירת מין, כאשר בגין עבירה זו הגישה תלונה במשטרה ואף הוציאה נגדו צו למניעת הטרדה מאיימת (סעיפים 11 ו-12 לתצהיר הנתבעת)
9. עוד טענו הנתבעים, כי המצלמות שהתקינו הן גלויות והן ממוקמות בפרוזדור המשותף, בחדר המדרגות, מעל לדלת הכניסה למשרדה של הנתבעת, וכן בכניסה למבנה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.19), וזאת בהסכמתם של יתר המשרדים הנמצאים בקומה הראשונה. הנתבעים דחו את טענת התובע לפגיעה בפרטיותו מאחר והמצלמות אינן מכוונות למשרדו של התובע, כאשר לעומתם, טענו כי התובע התקין מצלמה סמויה ישירות לחדרה של הנתבעת המתעדת את כל המתרחש במשרדה (סעיף 30-31 לתצהיר הנתבעת).
10. הנתבעים טענו עוד כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת בעלותו במשרדו, הואיל ולכל היותר רשומה לזכותו הערת אזהרה שאינה מהווה זכות קניינית (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת).
11. המחלוקות בין הצדדים:
12. אין מחלוקת כי עבודות השיפוץ אכן בוצעו במהלך שנת 2015 וכן אין מחלוקת לקיומן של ארבע מצלמות אבטחה אשר הותקנו על ידי הנתבעים בשנת 2018. יחד עם זאת, הצדדים נותרו חלוקים בנושאים הבאים:
13. באשר לעבודות השיפוץ – האם סוגיה זו נדונה על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הקודם, ועל כן מדובר במעשה בית דין, ככל שהתשובה לכך שלילית, האם עבודות השיפוץ בוצעו בהסכמת התובע.
14. באשר להתקנת המצלמות – האם התקנת המצלמות בשטחים הציבוריים במבנה חייבו את הסכמת התובע. במידה והתשובה לכך שלילית – האם התקנת המצלמות מהווה פגיעה בפרטיות התובע.

1. שאלת הנזק.
2. דיון והכרעה
3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות במלואה. השיקולים והנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 214ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי- התשמ"ד 1984.
4. פסק הדין נכתב מיד לאחר הדיון.

עבודות השיפוץ

1. ראשית, אציין כי באשר לסוגיית עבודות השיפוץ אשר העלה התובע בתביעתו, אני סבור כי עניין זה אכן נדון זה מכבר במסגרת ההליך הקודם. למען הסר ספק, אפרט להלן.
2. במסגרת כתב התביעה בהליך הקודם ציין התובע כי: "...בשנת 2015 בנתה בפרוזדור הנ"ל שיש וארונות לשיש... והתקינה פח אשפה בפרוזדור זה... ושקי האשפה מהווים מטרד חמור" (סעיף 4-6 לכתב התביעה שצורף לתצהיר הנתבעת).
3. כמתואר בפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2019 בהליך הקודם (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבעת), התובע טען , בין היתר, כי הנתבעת סגרה חלון, הקימה ארונות ושיש (עמ' 3 לפרוטוקול דיון מיום 27.2.19, ש' 12-25).

כמו כן במסגרת הדיון אשר התקיים לפני הודה התובע כי ההליך הקודם עסק בנושא הארונות, השיש החלון ופח האשפה, רק ששם הסעד היה "פיצוי" (עמוד 6 לפרוטוקול דיון מיום 2.2.20 שורות 23-27)

1. לאחר שבית המשפט בהליך הקודם שמע את הצדדים, ואת עדיהם הוא הגיע למסקנה כי "התובע הסכים לביצוע העבודות ובכלל זה לשיש" (ראו פרוטוקול דיון מיום 27.2.19 עמוד 7 שורות 4-5) יוצא אפוא, כי כל סוגיית עבודות השיפוץ הוכרעה בהליך הקודם. על פסק הדין בהליך הקודם לא הוגשה בקשת רשות ערעור, לפיכך הוא חלוט ומחייב את הצדדים גם בהליך זה, ואין לאפשר לתובע לעורר את הנושא מחדש.

בעניין זה חשוב להדגיש כי במסגרת ההליך הקודם העיד מטעם התובע מר כנעאנה נאיל – הקבלן שביצע את עבודות השיפוץ - אשר הודה באופן חד משמעי כי התובע נתן את הסכמתו המלאה ואף היה מרוצה מעבודות השיפוץ (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2019 שורות 1-19 בהליך הקודם (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבעת) )

כמו כן לא ברור לי מדוע התובע מפנה לת"א 6162-06 סארי שיבלי נגד פואד נחום, הואיל ותיק זה הסתיים בהסדר פשרה בשנת 2008, עבודות השיפוץ בוצעו רק בשנת 2015, לפיכך גם אם לא הייתה קיימת הסכמה להנחת חפצים בשנת 2008 (ובשל כך נפתח ההליך אז), הרי שלעבודות השיפוץ כן הייתה הסכמה.

1. אשר על כן אני דוחה את תביעתו של התובע בקשר לעבודות השיפוץ.

התקנת המצלמות

1. פרק ו' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), העוסק בבתים המשותפים, נועד להסדיר את הזכויות הקנייניות שיש לכל בעל דירה (בין אם מדובר בדירה לשם מגורים ובין אם מדובר במשרד עסקי) בבית המשותף, הן בדירתו והן ברכוש המשותף, וכן להתוות את יחסי השכנות בין בעלי הדירות.
2. בענייננו, עסקינן בהתקנת ארבע מצלמות במיקומים שונים: בחדר מדרגות, בפרוזדור המשותף, בכניסה למבנה, ובדלת הכניסה למשרד (להלן: "המצלמות" ו-"הרכוש המשותף", בהתאמה).
3. סעיף 55 (א) לחוק המקרקעין מבהיר כי הבעלות ברכוש המשותף היא בידי כל בעלי הדירות, תוך שהוא מבהיר כי "לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסויים ברכוש המשותף של אותו בית משותף. "
4. בנוסף, סעיף 2 (א) לתקנון המצוי שבתוספת הראשונה לחוק המקרקעין (לא הוצג לי תקנון אחר) קובע כך:

"בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף או מסכנים או עשויים לסכן את קיומו או משנים או עשויים לשנות את ערכו, אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית של בעלי הדירות. לענין זה, "פגיעה ברכוש המשותף" – לרבות פגיעה בחזותו החיצונית התקינה והאחידה כפי שהיתה בעת גמר הבניה."

1. בהתאם להוראות חוק המקרקעין, ניתן ללמוד כי הרכוש המשותף שייך לכל בעלי הדירות ועל כן בעל דירה אחת אינו יכול לפגוע בו, אלא אם קיבל את הסכמת האסיפה הכללית. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי לא כל שימוש ברכוש המשותף מהווה "פגיעה" המצריכה את קבלת הסכמת האסיפה הכללית (ראו ע"א 549/73 וינטרס ואח' נ' אלוני זמורה (19.2.1974) (להלן: "פסק דין בעניין וינטרס")).

כך נקבע בפסק דין בעניין וינטרס (עמ' 649):

"לא כל שימוש ברכוש המשותף מותנה בקיומה של החלטה של האסיפה הכללית המתירה אותו. נראה לי, כי המבחן הנכון הוא זה: כל שימוש מותר גם בלי החלטה של האסיפה הכללית, ובלבד שהוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן ואינו שימוש דומה מאחרים."

1. הלכה זו אף עולה בקנה אחד עם ההוראה בסעיף 31 (א)(1) לחוק המקרקעין (החלה גם על בתים משותפים מכוח סעיף 53 לחוק המקרקעין), לפיה: "באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים – (1) להשתמש במקרקעין שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר".
2. בענייננו, אני סבור שהצבת המצלמות מהווה שימוש סביר של הנתבעים ברכוש המשותף. אין מחלוקת כי הצבת המצלמות על ידי הנתבעים אינה מונעת שימוש דומה מהתובע (בפועל גם התובע התקין מצלמה מטעמו (עמוד 7 לפרוטוקול דיון מיום 2.2.20 שורות 8-19), שכן מדובר במצלמות קטנות אשר תלויות על קירות הרכוש המשותף, וכיוצא בכך, תופסות מקום מועט ברכוש המשותף. כמו כן השימוש במצלמות הוא סביר נוכח תנאי המקום (שטחים ציבוריים במבנה משרדים ולא במבנה מגורים), וכן נוכח התכלית הראויה בהצבת המצלמות, הואיל והתרשמתי כי הנתבעת מוטרדת על ידי התובע, וכי המצלמות נחוצות לצורך ביטחונה האישי.

בעניין זה אדגיש כי הנתבעים העלו במסגרת כתב ההגנה טענות קשות מאוד לפגיעה בפרטיותה של הנתבעת מצד התובע. טענות אלו נטענו על ידי הנתבעת גם לאורך תצהירה, כאשר לדבריה עשתה זאת לאחר שסבלה וממשיכה לסבול מהתנכלויות בלתי פוסקות מצדו של התובע, לרבות טענה חמורה לניסיון ביצוע עבירת מין מצדו של התובע (ראו סעיפים 11 ו-13 לתצהיר הנתבעת) – בעניין זה אציין כי צורפו לתצהיר הנתבעת פניות לגורמי אכיפת החוק, ואף הוצא כנגד התובע צו הטרדה מאיימת לתקופה של חצי שנה (החלטה מפורטות מיום 18.4.19 – ה"ט 25792-04-19) התובע מנגד לא מצא לנכון להתייחס לטענות אלה בתצהירו, ומלבד טענה כללית כי "מצלמות אלה גורמות לאי נוחות ופוגעות בפרטיות וגורמות לעגמת נפש לאנשים שבאים אלי" (סעיף 8 לתצהיר התובע) לא הוצג ולא נטען על ידו דבר, לרבות במסגרת סיכומיו בעל פה, אשר במסגרתם הוזכרה המילה "מצלמות" פעם אחת וזאת על מנת לטעון שהן קיימות.

כמו כן שמעתי את עדותה של התובעת בעניין ההטרדות שהיא חווה יום יום, עדות זו הייתה אותנטית אמינה ומהימנה. ניכר היה שהנתבעת פוחדת מהתובע, ובעת עדותה היא לא הסתכלה לכיוונו, ופחדה כשהתקרב אליה. עדותה השתלבה עם המסמכים שצורפו לתצהירה ואני מאמץ אותה באופן מלא.

חשוב לציין שדווקא במסגרת חקירתה של הנתבעת, שאל התובע אותה שאלות ביחס למכתב מאיים שנשלח אליה, ותמוה בעיני כיצד ידע התובע את תוכנו (עמוד 10 לפרוטוקול דיון מיום 2.2.20 שורות 4-13) וברי כי המסקנה המתבקשת משאלות אלה היא שהוא עמד מאחורי שליחתו.

להלן אתייחס ספציפית לכל אחת מהמצלמות:

1. המצלמה הממוקמת מעל דלת הכניסה למשרדם – לא מצאתי כל מניעה להתקנת מצלמה המופנית לכיוון דלת הכניסה המצלמת את כל מי שנכנס למשרדם של הנתבעים. שימוש זה איננו בבחינת חריג ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני. אני סבור כי הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר, במיוחד כאשר לא יכולה להיווצר כלל סיטואציה בה התובע יצולם, אלא אם ינסה להיכנס למשרדם של הנתבעים.
2. המצלמות הממוקמות בכניסה למבנה, בחדר המדרגות ובפרוזדור המשותף – כאמור קבעתי כי התכלית העומדת בבסיס הצבת המצלמות היא ראויה ונחוצה להגנתה של הנתבעת. עוד אקבע כי השימוש אינו פוגע בפרטיותו של התובע, אשר מצידו לא הציג לי ראיה קונקרטית לפגיעה שכזו, להבדיל מהנתבעים אשר הראו כי המצלמות מכוונות לשטח הציבורי בלבד, ולא מכוונות ספציפית למשרדו של התובע (עמודים 85-92 לנספחי תצהיר הנתבעת).
3. אשר על כן אני קובע כי השימוש של הנתבעים ברכוש המשותף על ידי הצבת המצלמות נועד כדי לאפשר לנתבעת להגן על בטחונה, והוא שימוש סביר ומקובל ברכוש המשותף ואין צורך לקבל את הסכמת הדיירים לצורך כך. כמו כן אני דוחה את טענתו של התובע לפיה נפגעה פרטיותו בשל השימוש במצלמות. בנסיבות אלה, אני מורה על דחיית התביעה.
4. נושא ההוצאות – מדובר בתביעה אשר ברובה מתייחסת לנושא שנדון כבר בהליך הקודם, לפיכך מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט מוגברות בסך של 12,000 ₪, אשר יועברו לנתבעים, באמצעות ב"כ, מהערובה אשר הופקדה על ידו בקופת בית המשפט.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין

ניתן היום, ז' שבט תש"פ, 02 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.