בפני תביעה שהגיש התובע לתשלום פיצוי בסך של 4,853 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכבו מסוג מאזדה לנטיס שמספרו 68-358-50 בתאונת דרכים שאירעה ביום 2/11/17.

א. העובדות הצריכות לעניין

1. מדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים 3 כלי רכב: רכב התובע, רכב נתבע 1 מסוג סוזוקי שמספרו 89-971-84 , רכב נתבע 2 מסוג יונדאי שמספרו 54-714-36.

נתבעת 3 הינה המבטחת של רכב נתבע 1 .

2. לטענת התובע, ביום 2/11/17, בשעה 16:30 לערך, הוא נסע מכיוון צפון לכיוון דרום, משלומי לנהריה. לפני קיבוץ סער הוא האט כשהגיע למעגל תנועה, בגין פקק תנועה שהיה לפניו. בעת שהאט לפתע פגע בו רכב נתבע 1, לנוכח כך שרכב נתבע 2 פגע ברכב נתבע 1. לטענת התובע, הוא אינו יודע מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה. מכל מקום האירוע מביא למסקנה כי נתבעים 1 ו- 2 לא נקטו זהירות סבירה, התרשלו באופן נהיגתם ועשו או נמנעו מלעשות מעשים אשר נהג סביר היה נוקט בנסיבות העניין. לטענת התובע, נתבעים 1 ו- 2 לא שמרו מרחק, נהגו במהירות מופרזת שאינה תואמת את תנאי הדרך, ונהגו בניגוד לכללי התנועה.

בנוסף טוען התובע כנגד נתבע 2 כי הוא נהג תוך הסחת הדעת ולא בלם את רכבו.

לחילופין טוען התובע כי נתבעים 1- ו- 2 הפרו חובות חקוקות, הכוללות בין היתר חובות על פי תקנות התעבורה התשכ"א-1961, (להלן – התקנות).

3. מנגד לטענת נתבעות 1 ו-3 האחריות לקרות התאונה מוטלת כולה על נתבע 2. לטענתם בעת שהרכבים עמדו בפקק, רכב נתבע 2 פגע ברכב נתבע 1 אשר נהדף ופגע ברכב התובע.

לטענתם, נתבע 2 עבר על הוראות תקנה 49 לתקנות התעבורה. בנוסף, לטענתם התאונה אירעה בגין המעשים או המחדלים של נתבע 2, אשר לא נתן תשומת לב לנעשה בכביש , נהג באופן פזיז וחסר אחריות, ולא נהג כפי שנהג סביר ומיומן היה נוהג.

עוד טוענים נתבעים 1 ו-3 כי התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו, וכי מדובר בתביעת פח ולא מקובל לפסוק בתביעות מסוג זה בגין עגמת נפש.

ב. הסברים משפטיים לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

4. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

5. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

6. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני עם חריגים מסוימים על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

7. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פסק הדין מיום 05/10/2006)).

8. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

9. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

10. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג. דיון

11. לדיון שהתקיים ביום 11/7/19 הופיעו נתבע 1 ונציג נתבעת 3, מר ניר רודבסקי.

התובע לא הופיע לדיון.

נתבע 2 לא הגיש כתב הגנה ולא הופיע לדיון. אישור המסירה להזמנה לדיון של נתבע 2 חזר כ"סירב לקבל, הודבק". לציין כי נתבע 2 גם לא היה מבוטח בביטוח צד ג.

לנוכח היעדרותו שלא כדין של התובע, ניתן פסק דין בו נדחתה התביעה ונפסקו הוצאות בסך של 400 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1 ו- 3.

12. התובע הגיש בקשה לביטול פסק דין לנוכח מצבו הרפואי וגילו המבוגר והיותו בודד. התובע צרף מסמכים רפואיים המאשרים את היותו סובל מכאבי גב חזקים לעיתים תכופות וביום הדיון סבל מכאבים עזים ולא היה מסוגל להופיע לדיון. עקב היותו בודד גם לא היה לו במי להיעזר על מנת להודיע לבית השפט על מצבו.

13. בקשת התובע התקבלה לאחר תשלום הוצאות ופסק הדין מיום 11/7/19, בוטל.

14. בדיון שהתקיים ביום 25/9/19 נכחו התובע, נתבע 1 ונציג נתבעת 3, מר ניר רודבסקי.

נתבע 2 לא הופיע לדיון. אישור המסירה להזמנה גם לדיון זה של נתבע 2 חזר כ"סירב לקבל, הודבק".

15. בדיון הוברר כי נתבע 1 היה הרכב השני אחר רכב התובע ונתבע 2 היה הרכב השלישי. התובע טען כי קיבל שתי מכות . לאחר התאונה הוא ונתבע 1 התפנו לבית חולים ואח"כ השתחררו.

נתבע 1 טען בדיון, בניגוד לטענתו של התובע , כי רכב התובע נפגע רק פגיעה אחת בלבד. מיד לאחר שנפגע רכבו של נתבע 1, הוא נהדף לעבר רכב התובע.

נציג נתבעת 3 טען בדיון כי גרסת התובע בכתב התביעה תומכת בגרסת נתבע 1 והתובע לא הזכיר בכתב התביעה שתי מכות.

התובע טען כנגד זאת כי בהודעתו במשטרה, שנמסרה במשטרה יום או יומיים לאחר התאונה, הדגיש שקיבל שתי מכות .

נציג נתבעת 3 טען עוד כי התובע לא צרף לכתב התביעה את הודעתו במשטרה.

נתבע 1 ציין כי הוא הזמין את המשטרה לנוכח כך שנתבע 2 סרב לתת פרטים.

16. המחלוקת בין הצדדים על מספר הפגיעות ברכב התובע, משליכה על אחריות נתבע 1 לתאונה.

ככל שהתובע נפגע בפגיעה אחת הרי שגרסת נתבע 1 נכונה לפיה פגיעתו ברכב התובע היא תוצאה של פגיעת רכב נתבע 2 ברכב נתבע 1 . ככל שרכב התובע נפגע בשתי פגיעות הרי שגרסת התובע נכונה והוא נפגע פגיעה אחת בגין התנהלותו של נתבע 1 ופגיעה שניה בגין פגיעתו של נתבע 2 ברכב נתבע 1.

אשר על כן הוריתי למשטרת עכו להעביר את הודעת התובע והודעות יתר הצדדים לידי התובע ולידי נציג נתבעת 3.

17. התובע המציא את הודעתו למשטרה לבית המשפט.

בהודעתו במשטרה אמר התובע כי תוך כדי התקרבותו האיטית לפני מעגל התנועה הוא הבחין במראה שרכב מאחור מסוג סוזוקי - רכב נתבע 1 - לא שומר מרחק ושהוא עומד לפגע בו. התובע עצר את הרכב ורכב הסוזוקי פגע בו מאחור. לאחר שניות הוא הרגיש מכה נוספת מהרכב שפגע בסוזוקי ונדחף על רכבו. על פי הודעתו למשטרה התובע אמר לבעל רכב הסוזוקי מדוע הוא נוסע מהר ולא שומר מרחק.

18. לנוכח דבריו של התובע, שהם הדברים שנאמרו בהזדמנות הראשונה ובסמיכות לתאונה, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה, הוא נפגע פעמיים. פעם אחת על ידי רכב נתבע 1 ופעם אחת על ידי רכב נתבע 1 בגין פגיעת רכב נתבע 2 ברכב נתבע 1. לציין כי גם בתמונות שצרף התובע לכתב התביעה ניתן לזהות 2 פגיעות ברכבו.

19. נתבעים 1 ו- 2 הפרו את הוראות תקנות התעבורה , בכללן חובת שמירת מרחק הקבועה בתקנה 49 , חובת הנהיגה במהירות סבירה הקבועה בתקנה 51 לתקנות, חובת הזהירות של עוברי דרך הקבועה בתקנה 21א, כדלהלן:

תקנה 49

"(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב."

תקנה 51

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב."

תקנה 21

"(א)כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא –

(1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך;

(2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור;

(3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה;

(4) יסכן חיי אדם."

20. משנקבע לעיל כי שני הנתבעים פגעו ברכב התובע, בשתי פגיעות שונות, הרי שיש לקבע את אחריותו של נתבע 1 לפגיעה אחת ואת אחריותו של נתבע 2 לפגיעה השניה, אשר בגין פגיעתו ברכב נתבע 1 נפגע שוב רכב התובע.

לנוכח כך שאין אפשרות לקבע אחוזי כל פגיעה אני קובעת כי נתבעים 1 ו-3 אחראים, ביחד ולחוד, ל – 50% מנזק התובע, ונתבע 2 ל – 50% מנזק התובע.

21. התובע עתר לחיוב הנתבעים בסך של 3,703 ₪ בגין הנזק הישיר וסך של 650 ₪ שכ"ט שמאי, ובסה"כ סך של 4,353 ₪.

באשר לתביעת התובע בגין עגמת נפש, צודקים נתבעים 1 ו-3 כי לא נהוג לפסוק בגין רכיב זה בתביעות פח. שקלול רכיב זה נכלל בסכום ההוצאות.

התובע גם ביקש להחזיר לו את תשלום ההוצאות ששילם. אין לקבל בקשה זו של התובע. סכום ההוצאות ששילם אינו פיקדון בבית המשפט עד להופעת התובע לדיון, אלא הוצאות ששולמו לנתבעים 1 ו-3 בגין הופעתם לדיון ביום 11/7/19.

אשר על כן, התובע זכאי לתשלום הנזק הישיר ושכ"ט שמאי.

לפיכך, נתבעים 1 ו-3, ישלמו לתובע, ביחד ולחוד סך של 2,176.5 ₪.

נתבע 2 ישלם לתובע סך של 2,176.5 ₪.

בנוסף לסכומים האמורים ישלמו נתבעים 1 ו-3 לתובע , ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 800 ₪.

נתבע 3 ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 800 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן לבקש בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 ימים מהמצאת פסק הדין אל מבקש רשות הערעור.

ניתן היום, כ"ה תשרי תש"פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.