09 ספטמבר 2019

1. במסגרת תביעה זו עותרת התובעת כי נקבע שבקשה לדיון מחדש שהגישה ביום 15.8.18 לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1958 (להלן – התקנות), הוגשה לנתבע במועד.
2. על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, התובעת הוכרה כנפגעת עבודה בשל תאונה מיום 16.4.07. ביום 16.8.17 הגישה התובעת בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 29.10.17 כי לא חלה החמרה. התובעת השיגה על ההחלטה בפני ועדה רפואית לעררים. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 15.1.18 כי חלה החמרה במצב וקבעה נכות בשיעור 20% לפי פריט ליקוי 37(7)(ב) החל מיום 15.8.17. כמו כן ביקשה הוועדה חוות דעת של ועדת רשות לעניין הפעלת תקנה 15. ביום 16.1.18 שלח הנתבע מכתב לתובעת, לפיו הנכות איננה סופית ונתונה לשינוי על ידי הוועדה. במכתבים של הנתבע מיום 21.1.18 ו-24.1.18 קיבלה התובעת פירוט תשלומים המגיעים לה בנוגע לנכות שנקבעה לה.
3. ועדת רשות התכנסה ביום 26.3.18 והמליצה על אי הפעלת תקנה 15 עקב עליית שכר. התובעת לא השיגה על החלטה זו בזמן אמת למרות שבמכתב הנתבע מיום 26.3.18 ניתנה לה זכות השגה תוך 15 ימים. ועדה רפואית לעררים התכנסה לסיכום ביום 17.9.18; התובעת הופיעה בפניה וטענה ששכרה ירד עקב צמצום היקף משרה; והעניין הופנה שוב לועדת רשות. לצורך בירור הטענה בדבר שינוי בהיקף המשרה, פנה הנתבע למעסיקה של התובעת והמעסיק השתהה בתשובתו. ועדת הרשות המליצה ביום 11.12.18 שלא להפעיל את תקנה 15. לתובעת ניתנה אפשרות להמציא תלושי שכר עדכניים לחודשים 10-11/2018, דבר שעשתה ביום 15.12.18. ביום 6.3.19, בעקבות בקשת התובעת, התכנסה ועדת רשות פעם נוספת והמליצה על הפעלת תקנה 15 בשיעור של שליש. ביום 15.4.19, לאחר שהתובעת העלתה בפני הוועדה הרפואית לעררים את השגותיה על המלצת ועדת הרשות בנוגע להפעלת תקנה 15, קבעה הועדה הרפואית לעררים בהחלטה מיום 15.4.19, כי יש להפעיל את תקנה 15 בשיעור של חצי והעמידה את הנכות על 30%. בהודעה מיום 17.4.19 הודע לתובעת כי דרגת נכות זו היא החל מיום 16.8.17.
4. ביום 15.8.18 הגישה התובעת בקשה חדשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות. הנתבע הודיע לתובעת ביום 11.10.18 כי לא ניתן לטפל בבקשתה החדשה לדיון מחדש, שכן התיק עדיין בטיפול לעניין תקנה 15 ולכן לא חלפו שישה חודשים ממועד הוועדה האחרונה.
5. טענתה העיקרית של התובעת הינה כי הנתבע השתהה בצורה בלתי סבירה בין מועד כינוסה של ועדת הרשות ביום 26.3.18 לבין מועד כינוס הועדה הרפואית לעררים ביום 17.9.18. התובעת טוענת כי הועדה הרפואית לעררים כונסה במועד זה רק בעקבות כך שהגישה ביום 15.8.18 בקשה נוספת לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות; וכי לו הנתבע היה מכנס את הועדה הרפואית לעררים בסמוך לאחר כינוסה של ועדת הרשות ביום 26.3.18, היה מתאפשר לתובעת להגיש בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 בסמוך למועד בו הוגשה בחודש 8/18, וכי העיכוב בבירור בקשתה מיום 16.8.17 לפי תקנה 36 לתקנות – עיכוב שנבע בשל שינוי בהכנסותיה ועיכוב במתן מענה מצד מעסיקה – יכול היה להתברר במסגרת בירור בקשתה השניה לדיון מחדש לפי תקנה 36, זו אשר הוגשה בחודש 8/18. הנתבע עותר לדחית התביעה וטוען כי הוראות התקנות אינן מאפשרות להגיש בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות, כל עוד לא חלפו שישה חודשים ממועד הוועדה האחרונה; כי הנתבע התנהל כדין בנוגע לתובעת; וכי העיכוב בטיפול בעניינה של התובעת נבע בשל בקשות התובעת לכינוס ועדות רשות כדי לבחון את עניינה ובשל היעדר מענה ממעסיקה. נטען גם כי גם אם קיים פער זמנים בין מועד כינוס ועדת הרשות ביום 26.3.18 לבין מועד כינוסה של הועדה הרפואית לעררים ביום 17.9.18, אין בפער זמנים זה כדי להכשיר את הקרקע להגשת בקשה נוספת לדיון מחדש לפי תקנה 36, זו שהוגשה בחודש 8/18.
6. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולתשתית העובדתית המוסכמת, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.
7. הצדדים לא ביקשו לקיים דיון הוכחות. משכך, הנתבע לא הציג בפני בית הדין טעם מיוחד לפרק הזמן שחלף בין מועד כינוס ועדת הרשות ביום 26.3.18 לבין מועד כינוסה של הועדה הרפואית לעררים ביום 17.9.18. בסיכומיו מניח הנתבע כי הדבר נבע בשל אילוצים הקשורים לרופאים הפוסקים שדנו בעניינה של התובעת ולצורך לשבץ ועדות רפואיות בהרכב שכבר החל לדון בעניינה של התובעת. התובעת לא טענה כי חלוף זמן זה נבע בשל רצון הנתבע להתנכל לה או בשל טעם פסול אחר. מכאן, שיש לקבוע כי פרק זמן זה של כחצי שנה חלף בשל התנהלות הנתבע שלא כרוכה בה ניסיון מכוון לפגוע בתובעת או בזכויותיה.
8. תקנה 36 לתקנות קובעת במפורש כי לא ניתן לדון בבקשה לדיון מחדש אם טרם חלפו שישה חודשים מאז קביעה אחרונה של דרגת נכות. התקנות לא קובעות את פרק הזמן שבו על ועדה להתכנס ולסיים את הדיון בעניינו של נפגע עבודה. התקנות גם לא קובעות את פרק הזמן שבו יש לכנס ועדה רפואית לערערים לאחר שניתנה המלצת ועדת הרשות לפי תקנה 16א לתקנות. במקרה כאן אכן חלפה תקופה של כחצי שנה בין מועד התכנסות ועדת הרשות לבין מועד התכנסות הועדה הרפואית לעררים. כאמור, לא הוכח כי משך זמן זה נבע בשל רצון הנתבע לפגוע בתובעת בצורה מכוונת. אף כי טוב היה לו הועדה הרפואית לעררים היתה מכונסת תוך פרק זמן קצר יותר, לא ניתן לומר כי מדובר בפרק זמן שהוא בלתי סביר בצורה כה קיצונית באופן שיש בו להצדיק לאפשר לתובעת להגיש את בקשתה לדיון מחדש – בקשה שהוגשה בחודש 8/18 – בניגוד להוראות התקנות.
9. הוראות התקנות ברורות ולא מצאנו שבמקרה כאן קיימות נסיבות המצדיקות לסטות מהן. התובעת מבקשת לפתוח בתקנות פתח שהתקנות לא ביקשו כלל לפתוח. קבלת טענת התובעת תביא לתוצאה שמבוטחים יוכלו לעקוף את הוראת תקנה 36 על סמך טענתם כי היה מקום לסיים את בירור דרגת נכותם מהר יותר. אין לקבל זאת. איננו מביעים עמדה מה דינם של מקרים בהם נקט הנתבע בשיהוי קיצוני בטיפול בקביעת דרגת נכותו של נפגע עבודה. לא זה המקרה כאן, ועל כן אין צורך לקבוע ממצא בענין זה.
10. התקנות מאזנות בין אינטרסים נוגדים. מצד אחד, העיקרון שהנכות הרפואית אינה סופית ויש לבחון אותה עם השתנות הנסיבות. מצד שני, העובדה כי קביעת דרגת נכות הוא תהליך שכרוך במשאבים ואורך זמן, וכי תהליך זה אינו כזה שהמבוטח יכול לבקש להפעילו בכל עת שחלה החמרה במצבו, אלא רק אחת לתקופה. תקופה זו היא אחת לחצי שנה מהמועד בו נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של הנפגע. כלומר, על פי ההסדר שנקבע בתקנות, עדכון דרגת הנכות של הנפגע, מבחינת מועד תחולתו, אינו משקף בהכרח את ההחמרה הרפואית במצב הנפגע: אותו עדכון של דרגת הנכות יכול וימצא ביטויו בחלוף תקופה לאחר שהחלה ההחמרה במצב הרפואי.
11. מבחינתה של התובעת, אחד הפתרונות למצבה – שאינו פתרון הנותן מענה מלא לסעד שביקשה כאן – היא האפשרות להגיש בקשה להחמרת מצב (למשל זו שהוגשה בחודש 8/18) לפני חלוף ששת החודשים ממעוד קביעת דרגת הנכות, באופן שזו תיבחן על ידי הנתבע רק לאחר חלוף שישה חודשים מיום 15.4.19 – הוא מועד קביעת דרגת הנכות (עב"ל (ארצי) 1241/02 מרעי – המוסד לביטוח לאומי (2.8.2004)). בנוסף, גם אם הליך קביעת דרגת הנכות אורך זמן, יש לצפות כי הועדה הרפואית תשקף בהחלטתה את דרגת הנכות העדכנית של נפגע העבודה.
12. אשר על כן, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ט, (09 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.