לפניי תביעה כספית ע"ס 28,888.30 ₪ (נכון ליום 14 בנובמבר 2017), שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים, ועניינה חוב כספי בגין חיובי ארנונה, בקשר עם נכס שהוחזק על פי הנטען על ידי הנתבעת 1.

התביעה הכספית הוגשה גם כנגד הנתבע 2- בעל השליטה בנתבעת 1, מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 והוראות סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה.

התביעה הוגשה בלשכת ההוצל"פ כתביעה בסכום קצוב, ולאחר שהוגשו התנגדויות ע"י הנתבעים (בשני הליכים שונים), הועבר הבירור לבית משפט השלום; התיקים אוחדו; ניתנה רשות להתגונן והתיק נשמע לגופו.

א. תמצית טענות התובעת:

1. לטענת התובעת (להלן גם: "העירייה"), הנתבעת 1, חברת קולין אחזקות בע"מ (להלן גם: "החברה"; "הנתבעת"), הייתה המחזיקה של נכס המצוי ברחוב רוז'נסקי 4 בראשון לציון, הידוע כנכס פיזי מספר 8512394000 (להלן: "הנכס") וזאת בתקופה שמיום 1 בדצמבר 2014 ועד ליום 31 באוגוסט 2015 (להלן: "תקופת החוב").
2. לעניין זה מציינת התובעת, כי ביום 24 בנובמבר 2014, מסרה בעלת הנכס, חברת א.א. מראות בע"מ (להלן: "בעלת הנכס"), הודעה לעירייה על קבלת החזקה של החברה בנכס החל מיום 1 בדצמבר 2014, אשר אליה צורף הסכם שכירות.
3. בקשר לכך צירפה התובעת את הודעת בעלת הנכס בדבר העברת החזקה בו לידי החברה ואת הסכם השכירות מיום 1 בנובמבר 2014 בין בעלת הנכס לבין החברה (להלן: "הסכם השכירות") במסגרתו הושכר הנכס לידי החברה החל מיום 1 בדצמבר 2014 ועד ליום 30 בנובמבר 2015.
4. העירייה מציינת, כי הסכם השכירות התקבל בידיה כשהוא תקין, לא חסר בפרטים וחתום בחותמת החברה.
5. תביעתה של העירייה מתייחס כאמור לחוב בגין ארנונה במהלך תקופת החוב, אשר מסתכם בסך של 28,888.30 נכון ליום 14 בנובמבר 2017. העיריה מבקשת לחייב גם את הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") שהינו בעלי החברה, בחובה של החברה.

ב. תמצית טענות הנתבעים:

1. ע"י הנתבעים הוגשה התנגדות לביצוע התביעה. ההתנגדות הוגשה ע"י הנתבע (בעל המניות היחיד והדירקטור בנתבעת).
2. במסגרת ההתנגדות טען הנתבע, כי הוא תושב חוץ שמתגורר מחוץ לישראל כבר למעלה מ- 10 שנים. הנתבעת הוקמה בשנת 2013 לצרכיו העסקיים.
3. בשנת 2017 או בסמוך לכך ניהל הנתבע עסק משותף עם אדם בשם אורן ירון (להלן: "אורן"). הנתבע היה שולח סחורות מחו"ל ואורן היה משווק אותן בארץ. לחברה הנתבעת לא היו משרדים בארץ.
4. מעיון בהסכם השכירות שהוצג על ידי העירייה הסתבר, כי זה נחתם על ידי אורן ירון בשמה של החברה למרות שמעולם לא הוסמך לכך על ידי החברה. הנתבע טוען, כי לא ידע ולא הסכים, כי אורן יחתום בשם החברה וממילא שהוא לא הועסק על ידי החברה ולא קיבל ממנה כל שכר.
5. עוד מציינים הנתבעים, כי לא התקבלה התראה על כוונה להגיש תביעה בהתאם לסעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), וכי נודע להם לראשונה על התביעה לאחר שהוטלו עיקולים על חשבון הבנק של הנתבע.
6. לטענת הנתבעים לא בוצעה מסירה כהלכה, שכן ההתראה נמסרה בכתובת השריג 5 בראשון לציון, כאשר כתובתה של החברה לפי מסמכי ההתאגדות, הייתה ברחוב השריג 31 בראשון לציון- בדירה שנמכרה בשנת 2014.
7. הנתבעים טוענים, כי העובדה שחשבון הארנונה לא שולם ולו פעם אחת, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל התובעת.

ג. המסגרת הדיונית:

1. מטעמה של התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה של גב' מירב בקאל מנהלת תחום אכיפה משפטית בעירייה, וכן של גב' לירון בן ישי מנהלת מחלקת שומה לעסקים קטנים ובינוניים בעירייה. כמו כן, ביקשה התובעת לזמן לעדות את אורן (אורן ירון) וזה זומן.
2. מטעמם של הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע, מר דודטאשוילי.
3. ישיבת ההוכחות בתיק נקבעה ליום 13 ביוני 2019. הגם שהתיק נקבע לשמיעת סיכומים בעל פה, נעתרתי לבקשת ב"כ הנתבעים ואפשרתי לצדדים הגשת סיכומים בכתב, בתוך סד זמנים קצר שנקבע בתיאום עמם.

ד. דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, ושמעתי את הראיות סברתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה הארי. אפרוש להלן את נימוקיי:

ד.1. השאלה הראשונה שיש לברר, היא האם אכן קיים לחברה הנתבעת חוב ארנונה בגין תקופת החיוב כהגדרתו לעיל-

1. כפי שצוין לעיל, מסרה בעלת הנכס- חברת א.א. מראות בע"מ הודעה לעירייה על קבלת החזקה של החברה בנכס החל מיום 1 בדצמבר 2014, בצירוף הסכם השכירות. ייאמר כבר עתה, כי העירייה צרפה לראיותיה את הודעת בעלת הנכס ואת הסכם השכירות אשר נחתם מול בעלת הנכס.
2. בשים לב לאמור, ומעת שנמסרה לעירייה הודעה על חילופי מחזיק בנכס (ראה והשווה – ס' 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש]), רשמה העירייה את החברה הנתבעת כמחזיקה בנכס.
3. הנתבעת מצדה כפרה באחזקתה בנכס, וכמו כן כפרה בחתימתה על הסכם השכירות.
4. הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה של טענות ההגנה מוטל על הנתבע (ר' ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י. (2.11.14); ת.א (ת"א) 20108-09-14 מודיטרון נ' שרגא ברוש (26.9.17)).

מכאן, שטענות הנתבעת לפיהן ההסכם לא נחתם ע"י החברה; כי אורן ירון לא הוסמך לחתום על ההסכם; כי החברה לא עשתה כל שימוש בנכס ועוד – כל אלה הן טענות אשר דרושות הוכחה. לא רק שטענות אלה לא הוכחו על ידי הנתבעת, אלא שבישיבת ההוכחות אשר התקיימה בתיק הסתבר, כי גרסתה של הנתבעת לפיה לא שכרה כלל את הנכס קרסה.

1. כך, לישיבת ההוכחות התייצב שותפו של הנתבע, מר אורן ירון. זה מסר עדות סדורה שלא נסתרה בשום צורה שהיא (עמ' 7-9), לפיה הוא היה שותף עסקי של הנתבע; כי פעל בשם החברה הנתבעת; כי היה למעשה נציגה בישראל; כי קיבל לידיו מהנתבע את חותמת החברה; כי היה זה הנתבע שביקש ממנו לשכור את הנכס בשם החברה; כי חתם על הסכם השכירות בשם החברה, וכי אף הנתבע היה מגיע לישראל פעם או פעמיים בשבוע ומבקר בנכס מושא המחלוקת.

יוער, כי חקירתו הנגדית של מר ירון הייתה קצרה ביותר; לא נעשה ניסיון להפריך את טענותיו של מר ירון ומסקנת הדברים הינה אם כן, כי מר ירון מאיין באחת את כל טענות הנתבעים ביחס לאחזקה בנכס ולשכירתו. עדותו של מר ירון מקובלת עליי והיא עולה בקנה אחד עם חומר הראיות – קרי, עם הסכם השכירות החתום שהוצג.

1. אם באמור אין די, הרי שגם הנתבע שינה בעדותו את גרסתו והודה למעשה, כי החברה שכרה את הנכס מושא המחלוקת באמצעות אורן. כך, בעמ' 14 לפרוטוקול בש' 31-32:
   "אורן שכר על החברה שלי. אני לא התעסקתי"; כך בעמ' 15 לפרוטוקול בש' 1-5:

"ש. אתה אישרת לאורן לשכור?

ת. אורן אמר שהוא ייקח משרד קטן והוא השכיר את המשרד הזה אני לא ראיתי אותו אלא רק אחר כך כשבאתי לארץ.

ש. משמע אתה אישרת לאורן לשכור משרד בשם החברה?

ת. כן. ידעתי שהוא ישכור לא היה חוזה או משהו". [ההדגשה אינה במקור]

מה לך דברים ברורים יותר מאלה אשר מאיינים באחת את גרסת הנתבעים- מסתבר שהנתבע אישר לאורן ירון לשכור את הנכס מושא המחלוקת, ואין כל ממש בטענות לפיהן אורן פעל שלא על דעתו ושלא בידיעתו.

הדברים מחזקים אפוא את המסקנה, לפיה מדובר בנכס ששכרה החברה וכי הסכם השכירות שהוצג, משקף את הדברים כהווייתם ומשכך בדין נרשמה החברה כמחזיקה בנכס בספרי העירייה.

בהקשר זה יש אף לציין (כפי שטוענת התובעת בס'' 5 לסיכומיה), כי הנתבע הודה בעדותו, כי אף ביקר בנכס מושא המחלוקת.

בסיכומי הנתבעים אין למעשה התייחסות עניינית לדברים- ללמדך, כי הנתבעים ערים לקריסת הטענות בהקשר זה.

1. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי החברה הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את בעלת הנכס (חברת א.א. מראות בע"מ); שהרי, אם עולה טענה לפיה ההסכם לא נחתם על ידי הנתבעת, מדוע לא לזמן את הצד שכנגד לאותו הסכם, על מנת לאשש את הטענה לפיה לא הייתה התקשרות כדין. המדובר באי הבאת עד מהותי שנזקפת לחובת הנתבעת.
2. אם בכל הכשלים דלעיל המאיינים את גרסתה של הנתבעת אין די, הרי שהיו אלה הנתבעים אשר צרפו לתצהיר העדות הראשית מטעמם דו"חות כספיים מבוקרים של החברה, לרבות לשנים 2014 ו- 2015. מעיון בדו"חות הללו (בביאור מס' 8- תחת הוצאות, שירות, מכירה, הנהלה וכלליות) עולה, כי מופיע שם חיוב בגין שכר דירה – סך של 11,389 ₪ לשנת 2014 וסך של 39,030 ₪ לשנת 2015).

הוצאה זו עבור שכר דירה, אשר קיבלה ביטוי פורמאלי בדו"חות הכספיים, עומדת בסתירה לטענות הנתבע בס' 8 לתצהירו בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר, לפיה: "לחברה לא היה משרד פורמלי והיא לא נזקקה למשרד ...".

אם הנתבעת לא נזקקה למשרד, אז בגין מה הוכרו הוצאות שכר דירה?!

למעלה מן הצורך אציין, כי בס' 24 לתצהירו, טען הנתבע, כי ביקר את אורן במשרד בכתובת הנכס והוא ניהל שם עסק לחלקי מחשבים ביחד עם בנו. המשיך הנתבע וטען, כי: "חברת קולין מעולם לא השתמשה בנכס וגם אני לא, ולא היה לנו שום עסק הקשור למחשבים". לצד דברים נחרצים אלה, צורף הדו"ח הכספי של החברה- בגדרו מופיע בביאור מס' 8: "אחזקת עסק ומחשבים", ללמדך, כי גם טענה זו מעוררת קשיים ברורים.

1. במסגרת טענות הנתבעים עלו טענות שונות לפיהן התרשלה התובעת, שעה שלא נזעקה לאחר שלא שולמו תשלומי ארנונה החל מהחודש הראשון.

דין טענות אלה של הנתבעים להידחות.

המדובר בתקופה קצרה ביותר של חיובי ארנונה (מחודש דצמבר ועד חודש אוגוסט-כולל), ואי התשלום של החיוב הביא את העירייה להוציא דרישות תשלום. אינני סבור, כי חלו נסיבות שבהצטברותן יש כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות המקומית (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, 17.4.08)

ודוק- כידוע "מטרתם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה" (פס"ד דור אנרגיה הנזכר לעיל). בענייננו לא הייתה סיבה לעירייה לסבור, כי ההסכם שקיבלה לידיה מאת בעלת הנכס איננו תקין או לא מחייב; בנסיבות דנן גם אינני סבור, כי לאחר תקופה כה קצרה של תשלום שלא בוצע, הייתה מוטלת על העירייה לבצע בדיקה אקטיבית של המחזיק בנכס.

1. תוצאת האמור: הנתבעת חבה בתשלום חוב הארנונה החלוט (עליו לא הוגשה השגה) לתקופת החיוב; הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לפיה לא חתמה על הסכם השכירות או כי מר אורן ירון לא היה מוסמך לחתום בשמה. דין טענות אלה להידחות.
2. יוער, כי בסיכומי הנתבעים עלו טענות (חדשות לטעמי) בעניין התיישנות. לא מצאתי בטנות אלה ממש. המדובר בהליך אזרחי בגין חובות לשנים 2014-2015, אשר החל בתוך פרק הזמן הקבוע בדין להגשת תביעה אזרחית. אין כאן כל התיישנות.

ד.2. השאלה השנייה שיש לברר, היא האם ניתן להטיל חבות אישית על הנתבע-

1. בענייננו, לא כפר הנתבע בכך, כי הינו בעל השליטה בחברה (כנספח "ב" לתצהירו צורף תצהיר ממנו עולה, כי הנתבע הוא בעל המניות והדירקטור היחיד בנתבעת). לטענת העירייה חב הנתבע באופן אישי ביחד ולחוד עם הנתבעת בחוב הארנונה, בהיותו בעל השליטה בחברה, שהפסיקה את פעילותה, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד תקציב), תשנ"ד- 1982 (להלן: "חוק ההסדרים"), המפנה לסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה.
2. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשות המקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעל שליטה בחברה פרטית, לאמור:

"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

...בעל שליטה- כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

1. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"), קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

1. הנה כי כן- הרשות המקומית רשאית לבקש להיפרע מבעל השליטה, בתנאים הבאים: מדובר בחיוב ארנונה בגין נכס שאינו ראוי למגורים; החברה המחזיקה לא הייתה דייר מוגן בנכס; החברה נותרה חייבת חוב ארנונה סופי וחלוט; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הינו בעל השליטה בחברה ונכסי החברה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית (ר' ת"א (חי') עירית קרית גת נ' להיט בראש צעצועים קרית גת (2005) בע"מ, 7.8.18).
2. בנוסף, הוראות סעיף 119א(א)(3) קובעות "חזקת הברחה"- קרי: אם הפסיקה החברה את פעילותה קמה חזקה עובדתית, לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד. מכוח חזקה זו עובר נטל הראיה אל כתפי בעל השליטה אשר נדרש לסתור את החזקה. ר' רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונוסון, 25.10.12. לכך מכוונת התובעת בהליך זה.
3. ומן הכלל אל הפרט:

• החיוב בארנונה הוא בגין נכס שלא משמש למגורים (הוראות הסכם השכירות).
• החברה לא הייתה דייר מוגן (הוראות הסכם השכירות).
• חוב הארנונה הוא סופי וחלוט (עם חלוף שנת המס לא הוגשה השגה).
• הנתבע הוא בעל השליטה היחידי בחברה.

1. האם החברה הפסיקה את פעילותה?

לטענת הנתבעים, החברה עדיין פעילה וכך היא מופיעה עדיין ברשם החברות. הנתבע טען לנוכח העובדה שהחברה לא שילמה אגרה שנתית משך מספר שנים, כי: "החברה מטופלת על ידי רואה חשבון ולא הייתי מודע לחוב האגרות שנוצר. אני פועל לסלקו כבר בימים הקרובים".

לא יכולתי לתת אמון בגרסתה זו שהעלו הנתבעים ואלו הם טעמיי:

לתצהיר העדות הראשית, צרף הנתבע דו"חות כספיים מבוקרים לשנים 2014-2015. בבאור מס' 1 לדו"ח המבוקר לשנת 2015 צוין ב"רחל בתך הקטנה", כי: "במהלך שנת 2015 הפסיקה החברה את פעילותה העסקית". לשאלה האם החברה פורקה בפועל אם לאו אין רלוונטיות מבחינת ס' 119 לפקודת מס הגנה, שכן קיימת בגדרו גם חלופה של הפסקת פעילות מבלי ששולם חוב המס.

ככל שהנתבע ביקש להראות, כי החברה עודנה פעילה, היה עליו לזמן לעדות את רואה החשבון מטעמו שיבהיר באיזו פעילות מדובר ויבהיר מדוע ציין בדו"ח הכספי האחרון כשצורף כי החברה הפסיקה את פעילותה; לצרף אישורים רלוונטיים מרשויות המס בדבר פעילות; לספק הסברים מדוע לאחר שנת 2015 אין יותר דו"חות כספיים לחברה (והרי בדו"ח 2015 ציין רואה החשבון כי החברה הפסיקה את פעילותה בשנה זו); לספק הסבר מניח את הדעת, מדוע לא שולמה האגרה השנתית מאז שנת 2015.

יוער, כי התובעת בסיכומיה ביקשה לצרף תדפיס של רשות המיסים שהוצא לאחר ישיבת ההוכחות המלמד, כי לחברה לא קיים אישור ניהול ספרים. אינני יכול לאשר צירוף מסמך זה שלא הוגש קודם לכן לסיכומים, ואולם בכל מקרה- הנטל להוכיח שהחברה פעילה מוטל על הנתבעים, לבטח לאחר שהנתבע הבהיר תחילה, כי מדובר בחברה שאינה פעילה. כך גם לא ניתן לצרף את אישור רואה החשבון מר פרדי –נושא תאריך 20 ביוני 2019 שצורף על ידי הנתבעים לסיכומיהם.

כל המתואר לעיל לא נעשה, והראיות שמונחות לפניי מלמדות אפוא על הפסקת פעילות של החברה.

בדיון שהתקיים לפניי נטען, כי החברה חזרה לפעול בחודשיים-שלושה האחרונים, אלא שלא צורפה לכך כל אסמכתא; לא אישורי רשויות מס, לא אישור רואה חשבון או כל מסמך אחר.

ודוק- אף הנתבע עצמו אישר בס' 40 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, כי בשנים 2016-2018 החברה לא ביצעה פעילות מסחרית וכי אין מניעה לצקת לתוכה תוכן מסחרי. משמעות האמור הינה אחת- גם לשיטתו של הנתבע, החברה הפסיקה את פעילותה.

על כל אלה, באה עדותו של הנתבע שצייו בחקירתו בבקשה למתן רשות להתגונן (ישיבה מיום 28 בינואר 2019, עמ' 3): "ש. החברה לא פעילה היום? ת. לא, כבר שלוש שנים". ללמדך, כי גם הנתבע מאשר ב-"רחל בתך הקטנה שהחברה אינה פעילה. לא מצאתי גם כל ממש בהסברים שבו בדיעבד, כדי לנסות ולהסביר את הדברים.

גם הטענה בסיכומי הנתבעים, לפיה החברה הגישה דו"ח בשנת 2018 מוקשית. הדו"ח לא הוגש לתיק; הוא עומד בסתירה לדברי הנתבע וממילא שלא ידוע מה נרשם בדו"ח והאם צוין בו האם החברה פעילה אם לאו.

1. הנה כי כן ובהינתן שהחברה הפסיקה את פעילותה, מצויים אנו במתחם הוראות סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה ו"לחזקת ההברחה" המקופלת בה, שאותה על הנתבע לסתור. ודוק- לצורך סתירת החזקה, נדרש בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ראויה שתיתמך בראיות ממשיות, על מנת להוכיח, כי הנכסים לא הוברחו. ר' לעניין זה את ע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד נ' רומנו, 28.8.12 – עמ' 8 לפסק דינו של סג"נ כב' השופט שנלר (להלן: "פס"ד רומנו").

היינו, השאלה שיש לברר כעת, היא האם הצליח הנתבע לסתור את "חזקת ההברחה" (ובלשונו של כב' השופט שנלר בפס"ד רומנו: "הנטל להפריך את 'חזקת ההברחה' שבחוק, מוטל על כתפי בעלי השליטה ולא על העירייה")?

טענת הנתבע בתצהירו הינה, כי כמפורט במאזנים 2014-2015 לחברה נגרם הפסד; לא היה עודף נכסים על התחייבויות וממילא היא לא הייתה יכולה להעביר לידיו נכסים. לטענת הנתבע פעילות החברה גרמה לו בכלל לחסרון כיס.

בכל הכבוד, אינני סבור, כי הנתבע הרים את הנטל הנדרש ממנו כדי להפריך את חזקת ההברחה. לא הובאו על ידי הנתבע ראיות ממשיות כפי שיש לצרף, אלא נטענו טענות ללא תימוכין ממשיים.

כך, מטעמים השמורים עמו, נמנע הנתבע מלצרף תצהיר של רואה החשבון של החברה או לזמנו למתן עדות, כל זאת שעה שמדובר בעדות מהותית, נדרשת ומתבקשת בנסיבות העניין. שהרי אין בדו"ח הרווח וההפסד (גם אם התוצאה הינה הפסד), כדי ליתן אינדיקציה ברורה ומהימנה, האם ההפסד לא נגרם כתוצאה מהברחת נכסים לבעל השליטה. לשם כך יש צורך בעדות ברורה של רואה החשבון, שממנה נמנע הנתבע.

צירוף דו"ח כספי ללא הסבר, ללא הנמקה, וללא עדות בעל מקצוע שתקשר בין תוצאות הדו"ח לבין אי הברחת נכסים אינה עולה כדי הפרכת החזקה.

על מנת לסבר את האוזן אציין, כי למקרא הדו"חות הכספיים ולאחר חקירתו הנגדית של הנתבע נותרו שאלות רבות ללא מענה, מהן עולה לכאורה חשש, כי אכן הועברו כספים לכיסו הפרטי של הנתבע, לאמור:

• כך למשל, בשנת 2014 עמד סכום ההתחייבויות לבעלי המניות ע"ס 1,213,868 ₪ ואילו בשנת 2015 עמד הסכום על סך 216,898 ₪. נשאלת אפוא השאלה כיצד פחת הסכום האמור בשנת 2015, והאם החברה העבירה בשנת 2015 לנתבע את יתרת הכספים בסך של 996,970 ש"ח. ובמילים אחרות- מה מקור ההפחתה?

בישיבת ההוכחות נשאל הנתבע מה עלה בגורלם של הכספים, והוא מצדו הודה, כי הוא משך לכיסו את הכספים. ר' עמ' 15 ש' 26: "זאת אומרת משכתי את הכסף. אם זה מה שכתוב זה נכון"; ש' 28-29: "אני לא משכתי זה כסף שלי. אני שלחתי סחורה אני שילמתי בשבילה כסף, הסחורה נכנסה לארץ נמכרה זה כסף שלי בחזרה"; ש' 31: "אם זה מראה כך אז אני משכתי בחזרה את ההשקעה שלי".

• כך למשל, בדו"ח 2015 מוצג רכוש קבוע בעלות של 61,353 ₪ שכולל רכוש קבוע משנת 2014 (59,827 ₪) בצירוף פחת. בביאור מס' 8 לדו"ח משנת 2015 מופיע הפסד הון מנטישת ציוד בסך של 59,827 ₪ (נראה שמדובר ברכוש משנת 2014). מצופה היה מהנתבע לספק הסבר מדוע ננטש הציוד; מה נעשה איתו; ובמילים אחרות – היכן הנכסים?! ודוק- בחקירתו העיד הנתבע וגם אורן ירון, כי הציוד נלקח על ידי הנתבע. היינו, על פני הדברים מדובר בציוד קבוע של החברה שעובר עם סיום פעילותה לידי הנתבע (טענות התובעת בס' 17 לסיכומיה מקובלים עליי בעניין זה). ממילא שטענת הנתבע לפיה הריהוט לא הניב לו כל ערך אינה מסייעת לו. מעבר לכך שמדובר בטענה ללא תימוכין, הרי שהיא מלמדת על העברת נכסים, ועל כך שהחזקה לא נסתרה בראיות.

המדובר בדוגמאות – שנועדו להבהיר, כי אין בשורת הרווח או ההפסד של החברה כדי להפריך את חזקת ההברחה וללמד, כי לא הוברחו נכסים לבעל השליטה. והרי ייתכן מצב, שבו ההפסד נגרם בשל אותה הברחה (ואבהיר-טענות התובעת בהקשר זה אינן מהוות הרחבת חזית כלשהי).

יתרה מכך האמור מלמד על כך, כי היה על הנתבעים לזמן לעדות את רואה החשבון מטעמם, על מנת שיסייע בהפרכת חזקת ההברחה, דווקא לנוכח הממצאים דלעיל והעובדה, כי כספים רבים (כמליון ₪ הועברו לידי הנתבע עם סיום פעילותה של החברה).

יוער, כי בפס"ד רומנו הכיר בית המשפט באי הבאת רואה החשבון למתן עדות בצירוף אי הבאת ראיות ממשיות כבענייננו, כמי שנמנע מלהביא ראייה, והדבר נזקף לחובתו, לאמור:

"23. עצם מחדלו של רומנו מלהביא את רואה החשבון לעדות ולצרף כאמור ראיות ממשיות אחרות שמתבקשות בנסיבות העניין, חל הכלל הידוע כי בעל דין שנמנע מלהביא ראיה וגם לא נותן הסבר למחדלו, מוחזק כמי שפעל כך כדי למנוע הבאת הראיה, אשר קרוב לודאי תפעל לרעתו..."

ראה לעניין זה גם את שנפסק בתא (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ 27.8.15:

"66. חשוב מכך, הנתבעים נמנעו מלהביא את רואה החשבון של החברה לעדות. לעניין זה יש, בעיני, משקל משמעותי. רואה החשבון של החברה יכול וצריך היה ליתן הסבר באשר לתמונה העולה מהדוחות הכספיים של החברה ...".

תוצאת האמור הינה אם כן, כי הנתבע כשל להפריך את חזקת ההברחה; הוא לא עמד בנטל המוטל עליו ומשכך אין אלא לקבוע, כי ניתן לחייב גם את הנתבע בחובות הנתבעת.

ד.3. טענות נוספת שעלו על ידי הנתבעים- פגם במסירת ההתראה

המחלוקת -

1. לנתבעים טענות שונות בדבר פגם במסירת ההתראה על כוונה להגיש תביעה לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל.
2. לטענת הנתבעים, העירייה הציגה אישור מסירה לכתובת החברה ברחוב השריג 5 בראשון לציון, אלא שכתובתה של הנתבעת לא הייתה שם מעולם.
3. התובעת מצדה מאשרת, כי מכתב ההתראה לפני הגשת התביעה נשלח לכתובת לא נכונה (השריג 5 ראשון לציון – התובעת הסתמכה על כתובת שמצויה בידי גוף שאיננו רשם החברות- ר' ס' 24 לסיכומיה), אך מציינת, כי האזהרה בתיק ההוצל"פ נשלחה לכתובת החברה הנכונה ברחוב השריג 31 בראשון לציון. על כך השיבו הנתבעים, כי אין מדובר בכתובת עדכנית של החברה מאז שנת 2014.

דיון והכרעה -

1. התובעת לא הצליחה לספק הסבר מניח את הדעת, מדוע נשלחו התראות לפני הגשת תביעה לנתבעים בכתובת השריג 5 בראשון לציון, וממילא שלא סתרה את טענתם לפיה מדובר בכתובת שלא קשורה אליהם.
2. לעניין זה אציין, כי תמוה הדבר כיצד זה השליח מטעם התובעת (שלא זומן לעדות והדבר נזקף לחובת התובעת) ביצע הדבקה של אותה התראה על דלת ביתו של הנתבע, שעה שזה לא התגורר שם.
3. אלא שחרף האמור לעיל, גם אם מכתבי ההתראה נשלחו לכתובת שגויה, אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה או לביטול החוב, שכן כעת (לאחר שניתנה רשות להתגונן ולאחר שהתיק ממילא מתנהל בסדר דין מהיר) אין חשיבות מרובה לשאלת האפשרות להגשת תביעה בסכום קצוב במקור.
4. אשר לטרוניית הנתבעים לפיה האזהרה לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ נשלחה לכתובת לא עדכנית, הרי שאין לנתבעים אלא להלין על עצמם; ככל שכתובת החברה לא שונתה ונותרה השריג 31- אין להתפלא כי לשם שיגרה התובעת את דברי הדואר. כך או כך, אין באמור כדי להביא לביטול ההליך.
5. כאמור – פגם, ככל שהיה מתייחס רק לשלב מכתבי ההתראה ולא למסירת האזהרה, שאז נשלחה האזהרה לכתובת החברה הרשומה ברשם החברות.
6. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, ומעת שהעירייה לא הייתה מסוגלת ליתן מענה ראוי מדוע נשלחו מכתביי ההתראה לכתובת לא נכונה (שעה שהיה על התובעת לשלוח את מכתבי ההתראה לכתובת החייבת כפי שהמופיעה ברשם החברות) אני סבור, כי אין מקום לגבות את החוב מראשיתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם- 1980, אלא יש לגבות את החוב כדלקמן:

• החל ממועד יצירת החוב ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ, יישא חוב הארנונה הפרשי ריבית והצמדה על פי דין.
• החל ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ (שאז נשלחה אזהרה לכתובת החברה הרשומה), יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם- 1980.

ד.4. הערות נוספות

1. לנתבעים טרוניה על כך, כי מי שקיבל את ההחלטה אם להגיש תביעה כנגד בעל השליטה היו עורכי דין ולא נציגי העירייה. המדובר בטענות שאין בהן ממש. אינני רואה פגם בכך שיועצה המשפטי של התובעת ינחה אותה לנסות ולהיפרע מבעל השליטה, ככל שהוא סבור שיש לכך היתכנות משפטית.
2. מיצוי הליכי גבייה נגד החברה- מעת שלא הופרכה החזקה, הנתבע אחראי לחוב החברה באותה המידה.
3. הרחבת חזית- בסיכומי הנתבעת הרחבות חזית. התעלמתי מכל אותן טענות חדשות בפסק דין זה.
4. הנתבעים מלינים על כך שנוהל החלפת מחזיק בעירייה לא נשלח אליהם במסגרת ההליכים המקדמיים ונטען שאין כזה. הטרוניה במקומה, אך האמור אינו משפיע על תוצאות ההליך.

ה. סוף דבר:

1. לנוכח האמור לעיל, דין התביעה להתקבל ביחס לשני הנתבעים, זאת בכפוף לאמור בסעיף 44 לעיל.
2. העירייה תתאים את תחשיב החוב של הנתבעים לאמור בסעיף 44 לעיל.
3. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 2,500 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה של התובעת בסך של 8,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ניתן יהיה לצרפם לתיק ההוצל"פ- שאותו ניתן לשפעל לאחר ביצוע ההתאמות.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ט, 24 יוני 2019, בהעדר הצדדים.