תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 30.9.18 בבני ברק. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 25,162 ₪ בגין עלות תיקונים, ירידת ערך, שכר שמאי ועגמת נפש.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובע טוען כי התאונה ארעה בשל כך שרכב הנתבעת, שגרר רכב, סטה ופגע ברכבו החונה. הנתבעת מנגד מכחישה מעורבות בתאונה.

בדיון העידו התובע ואשתו, וסיפרו על כך שילדים שהיו במקום הודיעו להם אודות התאונה בה ניזוק רכבם שחנה ברחוב סמוך. לעדותם, לא ראו את הפגיעה בהתרחשותה אולם הספיקו לראות רכב נושא פרטי זיהוי של הנתבעת כשהוא מתרחק מהמקום. נהג רכב הנתבעת אישר כי היה במקום התאונה, אולם הכחיש פגיעה ברכב כלשהו והעיד כי שמע אודות הטענה שפגע ברכב התובע עוד באותו יום.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ראיתי תמונות הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים ומיקום הפגיעות בהם, ולאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, אני מעדיף את גרסתו עדי התובע. יוזכר, כי בהליך אזרחי על התובע להרים את הנטל ולהטות את מאזן ההסתברויות ברמה פחותה במידה ניכרת מזו הנדרשת לשם הרשעה פלילית – ובמקרה דנן מצאתי כי עלה בידי התובע לעשות כן. עדויות התובע ורעייתו היו כנות והם לא ניסו להפריז במה שראו ובמה שלא ראו. גרסתם מלמדת כי רכב הנתבעת היה במקום התאונה ובזמן התאונה (כפי שלמדו אודותיה מהילדים שראו אותה מתרחשת), ונהג רכב הנתבעת למעשה אישר זאת. בידי הנתבעת היה להציג ראיות התומכות בגרסתה (סרטון ממצלמת הרכב, תיעוד רכבה והרכב הנגרר) והיא נמנעה מלעשות כן, ובכך – חיזקה את המסקנה שלעיל.

משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבעת ועליה לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו.

נוכח אי-הוכחת ראש הנזק המתייחס לעגמת נפש, אני דוחה רכיב זה של התביעה.

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,162 ₪, וכן את אגרת התביעה כפי ששולמה, את שכר העדה בסך 350 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,065 ₪.

ניתן היום, י"ב שבט תשפ"א, 25 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.