בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח מיום 12.12.17 המייחס למבקשת עבירה של אי ציות לרמזור אדום בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.

המבקשת חברה להשכרת כלי רכב מבקשת להישפט באיחור ולהסב הדוח על שם מי שלטענתה שכר את הרכב במועד ביצוע העבירה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת היא מעולם לא קבלה הדו"ח נשוא הבקשה. לטענתה שוכרת הרכב במועד ביצוע העבירה היא תיירת מאיטליה המחויבת על פי הסכם השכירות לשאת בתשלום דוחות תנועה שיבוצעו בתקופת השכירות. כיוון שלא קבלה את הדוח ולא הייתה מודעת לו עד לאחרונה לא יכולה פנתה למפנ"א (מרכז פניות נהגים ארצי) במועד לצורך הסבת הדו"ח.

לטענת המשיבה הדוח נשלח למבקשת ונמסר לנציג המבקשת ביום 27.12.17. לטענתה היה על המבקשת לפנות למפנ"א תוך 3 חודשים מקבלת הדוח ולבקש הסבתו על שם השוכר עם המסמכים הרלוונטיים ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה.

דיון

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ") מעניק לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להישפט מטעמים שיירשמו. ההלכה היא כי יש לנקוט בעניין זה על דרך הצמצום, בדומה לבחינת בקשה לביטול פסק דין, כשיש סיבה מוצדקת לאי התייצבות או אם הדבר דרוש למניעת עיוות דין (ראה ע"פ (י-ם) 40599/07 רואמי אברהם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4) 10380).

המצאת הודעת תשלום קנס

בעבירות קלות קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974 :

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15.)

דבר הדואר נשלח לכתובת של המבקשת ונמסר לנציג מטעמה. על כן אני קובעת כי ההודעה הומצאה למבקשת כדין .

האם קיים חשש לעיוות דין

המבקשת מבקשת להאריך המועד להישפט לצורך הסבת הדו"ח על שם שוכרת הרכב.

על פי הפסיקה המנחה נימוק זה אינו מצדיק הארכת המועד להישפט.

בע"פ (י-ם) 40599/07 רואמי נ' מדינת ישראל, מיום 3.12.07 נקבע כי אין בעצם הטענה כי אחר נהג ברכב כדי להצדיק הארכת מועד להישפט:

"אשר לחשש לעיוות דין, הרי שבכל מקרה שבו אדם מוסר רכב, לנהיגה בידי אדם אחר, עליו לצפות שיירשמו דוחות תעבורה, או שיירשמו דוחות על תשלום קנס. אם לבעל הרכב, כמו בעניינינו, יש יותר מרכב אחד, ואחרים מלבדו נוהגים בהם, עליו לקבוע סידורים מיוחדים... בכל מקרה עליו לדאוג להגשת הבקשה להישפט במועד של 90 יום שנקבע בחוק." (שם עמ' 10383).

לעניין זה ראו גם רע"פ 7709/13 סאסי נ' מדינת ישראל, מיום 28.11.13, עפ"ת (נצ') 42642-12-17 שלום נ' מדינת ישראל, מיום 1.4.18 ורע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם ואח' מיום 25.3.18).

בקשה להארכת המועד להישפט לצורך הסבת הדו"ח על שם נהג אחר שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה נדונה בהרחבה בעפ"ת (נצ') 42642-12-17 שלום נ' מדינת ישראל, מיום 1.4.18 (להלן "פסק דין שלום"). בפסק הדין נבחנו פסקי הדין השונים למול פסק הדין בעניין סאסי.

קביעות בית המשפט יפים לענייננו ומשכך אצטט אותם במלואם:

"גם בקביעה כי לא נגרם למערער עיוות דין ממשי, צדק כב' השופט קמא ואין מקום להתערב בהחלטתו. עמדת המערער בעניין זה נסמכת על טענתו כי הוא עצמו לא נהג ברכב, אלא אשתו, אשר הגישה תצהיר ובו הודתה בביצוע העבירה.

סבורני כי טענה לפיה המערער לא נהג ברכב, איננה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו. בעניין זה אכן קיימות פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים. בית המשפט העליון (כב' השופט א' שהם) נדרש לסוגיה זו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין במסגרתו נדחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, וקבע: "... אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו (רע"פ 7709/13, שמעון סאסי נ' מדינת ישראל, 28.11.13).

המערער מבקש לאבחן פסק דין זה מעניינו, בשים לב לכך שבאותו עניין דובר בעבירה של אי ציות להוראות שוטר, כשלא נטען מי נהג ברכב, ואילו בענייננו מדובר בעבירת מהירות שתועדה במצלמה ואשת המערער מודה בביצועה. כפי שאפרט להלן, סבורני כי אין להחיל דין שונה על נסיבות עניינו.

ודוק: הטענה ולפיה אדם אחר הוא שנהג ברכב - היא היא טענת ההגנה אשר הוכנסה באופן מפורש לספר החוקים: סעיף 229(א)(1) לחוק קובע לגבי טענת הגנה זו סדר דין מסוים ומפורש, תוך קביעת סד זמנים ארוך מן הרגיל להגשת בקשה לביטול הדו"ח:

" ... ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה - אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה".

לא בכדי ציין המחוקק באופן מפורש טענת הגנה זו. מדובר בטענה המועלית לעיתים קרובות בבתי המשפט לתעבורה, בפרט בעבירות אשר מתועדות באמצעות מצלמה, בהן הודעת תשלום הקנס איננה נמסרת לנהג במקום האירוע, אלא נשלחת לבעל הרכב.

מקום בו המחוקק ייחד וקבע, באופן מפורש ומפורט, סד זמנים מסוים לטענת הגנה מסוג "מישהו אחר נהג", ברי כי אין לראות בטענת הגנה זו, כשלעצמה, כ"נימוק מיוחד" (כלשון סעיף 230 לחוק) או ככזו המקימה חשש לעיוות דין, אם לא יוארך המועד שנקבע בחוק להגשת בקשה להישפט בגינה.

יתרה מכך, יש לקבל את עמדת המשיבה ולפיה כעניין של מדיניות הנוגעת ביעילות ההליכים בבתי המשפט לתעבורה, אין מקום לפתוח פתח כה רחב ולהכיר בטענת הגנה זו, שכאמור הינה נפוצה ושכיחה, ככזו המצדיקה, כשלעצמה, את הארכת המועד להישפט (לעניין חשיבות שיקולי יעילות ההליכים בבתי המשפט לתעבורה ראה פסק הדין הנ"ל בעניין פרץ רוקינשטיין)."

לאור האמור הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ט, 26 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.