בפני תביעה בגין נזק שנגרם לרכבו של התובע על ידי משטח העמסה עמוס בפירות וירקות שנפל על רכבו.

לטענת התובע, ביום 2.9.18 לאחר שסיים את עבודתו במרכז ספיר בירושלים הבחין כי משטח פירות וירקות נפל על רכבו וגרם לו לנזק רב. הוא ערך בירור והסתבר כי המשטח שייל לעמותה הנתבעת. הוא פנה למנהל הנתבעת וביקש ממנו לפצותו בגין נזקיו. מנהל הנתבעת סירב לכך. מכאן התביעה.

לטענת הנתבעת, במסגרת פעילותה היא מחזיקה שני מחסנים גדולים. מדי פעם מגיעים רכבי משא של ספקים שונים ופורקים סחורה. התובע מפעיל מוסך במרחק של כ-100 מטר ממחסני העמותה. לפי הטענה, התובע מחנה רכבו בסמוך לרמפה ולמרות שהוא יודע שהעמותה משתמשת בחניה זו. כמו כן, התובע לא הוכיח כי המשטח שייך לעמותה; בנוסף מוכחש הנזק שנגרם לרכב.

גרסת התובע בדיון בפני:

" כפי שציינתי בכתב התביעה ביום 12.2 בשעה שש בערב סיימתי את עבודתי במרכז ספיר, רכב שלי חנה בחניית המתחם ובסמוך לעמותה של תכלית האדם היה מוקף בפירות וירקות כפי שרואים בתמונות. מבירור שערכתי עלה כי משטח גדול עמוס בפירות וירקות עמד על גבי משטח אחר ונפל מרמפה שיש שם על הרכב שלי . אפשר לראות בתמונות. הרכב שלי ספג מכות פח הצעתי לשלם ולתקן את הרכב לבעל העמותה לא רצה לשלם לא רצה לתקן, הבאתי שמאי שבדק את הרכב וקבע כמה הנזק לאור האמור מבקש לחייב את הנתבעת בסכום."

גרסת נציג הנתבעת בדיון בפני:

"אני אציג לך את הסכם השכירות שלי, אני מניח שבהסכם השכירות. היה לנו שאני יהיה מדויק, היה לתובע ששמעתי את כל הסיפור הזה באתי למוסך, אמרתי לו למה אתה , מה אתה רוצה ממני, למה אתה מקלל לפני 3-4 שנים, למה אתה מדבר לעובדים שלי כמו שאתה מדבר, במקום לענות לי בצורה יפה הוא המשיך אתם העמותות גנבים ואתם ואתם. ..... מה הרקע שהוא מחנה דווקא מול העמותה. מה שאני בא לומר הוא יודע שהמקום עצמו תעשייתי מקום שיוצאים ונכנסים משאיות.

העניין הוא שהתובע לא צריך לחנות שם. המתחם מחולק 700 מ"ר הוא 100 מ"ר לידי יש לו חניה שם הוא בא לחנות לידי ,למה אתה בא לחנות לידי. זה מה שקורה. אחרי שהיה דיון והתפשרתי איתו אמרתי אוקי היה לו מראה שנשברה בשביל שלום והכל תחילה רצה 300 ₪ הגיע ל-500 ₪ אמרתי יאלה הזמן שלי סימנו בפשרה יש לי אישור והוא חתם לי. אני אומר אדם חכם שיודע שמפריע ויש דברים שאני מסכים עם כבודו שאומר לי השלט מהעירייה מהמשטרה אני יוכל לקבל יש את העניין של השכל הישר."

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות אני סבור שדין התביעה להתקבל.

בראש ובראשונה, המחלוקת בענייננו היא מחלוקת עובדתית. במצב כזה נדרשת הערכאה הדיונית "לשקול גרסה מול גרסה ולקבוע איזה מהן אמינה יותר בעיניו" (ע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן, פורסם בנבו, ניתן ביום 16.2.04). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על מכלול הראיות שהוצגו לי, אני נוטה לקבל כגרסה אמינה את גרסת התובע, שכן מדובר בגרסה עקבית הגיונית ומבוססת ולהעדיפה על פני גרסת הנתבעת, אותה מצאתי גרסה שעליה לא ניתן לסמוך. להלן אפרט את יתר נימוקיי לכך;

שנית, קיימת סבירות רבה כי המשטח המזיק שייך לנתבעת. זאת, שכן, הנתבעת היא זו שמשתמשת ברמפה שעליה מועמסים פירות וירקות לצרכיה. מנהל העמותה כאשר נשאל לעניין זה, השיב, כי אכן יש סבירות שהמשטח המזיק שייך לעמותה:

"ש. אני חושב לפי דבריך שאתם מתעסקים במזון, אוכל רוב הסיכוי שזה מאצלכם ואתה יודע את זה?

ת. יכול להיות. יש סבירות.

ש. יש שם עסקים שלא מתעסקים במזון, אתה אמרת נכון?

ת. אושר עד קרוב אלינו.

ש. אבל אושר עד יותר רחוב?

ת. נכון.

ש. רוב הסבירות שזה ממכם נכון?

ת. אני אומר שיש סבירות. אני גם אומר שבנאדם לא יכול להיכנס למקום סכנה , לא יכול לראות ולהגיד יורד גשם"

שלישית, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ולפיה החניה באזור המקרה אסורה. כך למשל, לא הוצג הסכם שכירות אשר ממנו ניתן ללמוד שהחניה אסורה ולא הוצגה כל אסמכתא אחרת, ממנה ניתן ללמוד שהחניה אסורה.

רביעית, במסגרת מסמכי התובע הוצג מסרון שנשלח על ידי הנתבעת וממנו עולה שנציג הנתבעת הביע נכונות לשלם בגין הנזקים שנגרמו לרכב סך של 1,000 ₪. יש להניח שהנתבעת לא הייתה מציעה לשלם את הנזק, או את חלקו, באם לא היה ממש בטענתו של התובע אליו.

חמישית, התובע הציע לנתבעת בזמן אמת לשמור את הצילומים של מצלמת האבטחה באתר המקרה. ואולם צילומים כאלה לא הוצגו לבית המשפט. עניין זה פועל לחובתה של הנתבעת שכן ההנחה היא שבעל דין לא יימנע מהצגת ראיה לבית משפט, אשר עשויה לסייע לו בהצגת עמדתו.

מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל ועל הנתבעת לשלם לתובע את הנזק שנגרם לו בסך של 7,891 ₪ כאמור בדוח השמאי, 700 ₪ בגין חוות דעת שמאי וסך של 750 ₪ הוצאות משפט. הסכומים ישולמו תוך 20 יום מהיום.

ניתן היום, י' שבט תש"פ, 05 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.