השופטת עינת רביד :

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, כבוד השופט יובל גזית, מיום 16.10.2018, בת"א 50103-07-10, במסגרתו התקבלה תביעת המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת) לפיצויים בגין נזקי גוף מתאונת עבודה שאירעה לה ביום 12.07.2006 בעבודתה כשכירה אצל המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה).

בפסק הדין נפסק למערערת פיצוי בסך של 321,200 ₪, וזאת לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 20%. היות שגובה הפיצוי, שנקבע בפסק הדין "נבלע" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), שקיבלה המערערת, בסך של 594,146 ₪, נקבע כי המערערת אינה זכאית לפיצוי נוסף מהמשיבה. עוד נקבע בפסק הדין כי נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט, כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע ותמצית פסק הדין

1. המערערת ילידת 3.7.1957, אחות במקצועה, הייתה בת 49 שנים בעת התרחשות התאונה, ובת 61 במועד פסק דינו של בית משפט קמא.
2. המערערת טענה כי ביום 12.07.2006 במהלך עבודתה בבית החולים, שהוא המרכז לבריאות הנפש – גהה בפתח תקווה, ובעת שישבה בתחנת האחיות שמעה לפתע צעקות מחדר הרחצה שבהמשך המסדרון. המערערת רצה מייד אל חדר הרחצה ועימה מנהל המחלקה פרופ' אייזנברג, שם מצאו מטופלת של המחלקה יושבת על כיסא רחצה מחוסרת הכרה. היות שפתח חדר הרחצה היה צר מדי להכנסת אלונקה נאלצה המערערת ביחד עם פרופ' אייזנברג לגרור את המטופלת בעודה יושבת על כיסא הרחצה אל מחוץ לחדר. המערערת טענה כי המדובר במטופלת כבדת משקל השוקלת כ-100 ק"ג כאשר מייד לאחר גרירתה חשה כאב חד בגב התחתון (להלן : התאונה).

משלא חלפו הכאבים פנתה המערערת לטיפול רפואי ואובחנה כסובלת מכאבי גב עם הקרנה לרגל. היא עברה טיפולים רבים ואף ניתוח שאיבת דיסק, אולם כאביה לא חלפו, והיא סובלת מכאבים והגבלה בתנועה. בגין התאונה הוגשה תביעת המערערת לבית משפט קמא לפיצוי בגין נזקיה. המערערת טענה כי המשיבה עוולה כלפיה בעוולות של הפרת חובה חקוקה וברשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

1. הצדדים היו חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

המשיבה לא הכחישה את קיום האירוע מושא התביעה, אלא טענה, שהאירוע לא גרם לנזקה של המערערת, כמו גם שאין מקום להטיל עליה אחריות בגין הנזק הנטען.

1. בפסק הדין התקבלה עמדת המערערת שאירוע התאונה הוא אשר הוביל לנזק בגבה. בית משפט קמא קבע, שהוא מאמין לעדותה של המערערת באשר לאופן התרחשות התאונה אשר הובילה לכאבים מהם היא סובלת כיום, הגם שלא זימנה לעדות את הרופא המטפל, אשר במכתב הראשון, שהוציא ביום 16.7.2006, ציין, שהמערערת החלה לסבול מכאבי גב שבועיים לפני פנייתה אליו. לענין זה העידה המערערת בתצהירה, שפנתה לרופא הציגה בפניו את הטעות והוא מסר בידיה מכתב נוסף אותו צירפה לתצהירה, וכן צירפה מסמכים שהועברו למל"ל בהם פירטה את הטעות במכתבו הראשון של הרופא, כאשר המל"ל ראה בתאונה תאונת עבודה.

עוד קבע בית המשפט קמא, שחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אשר קבע שקיים קשר בין אירוע ההרמה לבין מצבה של התובעת, כמו גם קביעת המומחה מטעם הנתבעת, שהדרך בה הורמה החולה על ידי שני אנשים בלבד יוצרת עומס בלתי סביר על המרימים, מחזקים את המסקנה בדבר הקשר בין אירוע התאונה לבין נזקה של המערערת.

1. אשר לאחריות לנזק, נקבע כי אחריות זאת מוטלת לפתחה של המשיבה, שכן המערערת לא קיבלה הדרכה נאותה או כל הדרכה שהיא בנוגע לאופן הרמת משאות כבדים, לרבות חולים, ולא הוכח כי המערערת פעלה בניגוד להנחיות, שכן הסתייעה בחבר צוות נוסף, פרופ' אייזנברג.

עוד התייחס בית המשפט בפסק דינו לשאלת גודל הפתח, וקבע כי בין אם מִפְתָח הדלת עמד בתקן, ובין אם לאו, הרי שאין ספק שחדר השרותים היה קטן ומִפְתָחוֹ צר מכדי להכיל אנשים נוספים על המערערת ופרופסור אייזנברג, והאלונקה, שהיתה במקום, לא עברה דרך הפתח. על כן במצב דברים זה, לא היתה אפשרות אחרת מלבד גרירת הכסא עליו ישבה החולה מתוך חדר השירותים החוצה, בכדי לאפשר מתן טיפול החייאה.

עוד דחה בית המשפט טענות נוספות, שהעלתה המשיבה בעניין שימוש במנוף להרים את החולה, כאשר קבע, בהסתמך על עדותה של העדה מטעם המשיבה, שכלל לא היה מנוף בבית החולים, למרות שהמשיבה טענה בכתב ההגנה, שהיה על המערערת להשתמש במנוף. כן דחה את הטענה כי ניתן היה לערוך החייאה בחדר הרחצה חלף הרמתה והוצאה מהחדר.

לפיכך, נקבע, שבהעדר הדרכה או תרגול מצד המשיבה, ובהתחשב בלחץ בו היתה נתונה המערערת והדחיפות במתן הטיפול לחולה, הרי שהתנהלות המערערת ניתנת להבנה, וזאת בכפוף לאשם תורם בשיעור של 20%. בעניין האשם התורם נקבע, שהמערערת סבלה, עובר לתאונה, מפגיעה בגבה עקב הרמת חולה אחר (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.17 עמ' 7 ש' 9-12), והייתה מודעת להשלכות האפשריות של הרמת חולה כבדת משקל אפילו בסיוע אדם נוסף. זאת ועוד, המערערת הודתה כי מחוץ לחדר הרחצה המתינו סניטרים עם אלונקה (סעיף 2 ג לסיכומיה). במצב זה יכלה לבקש ממי מהצוות נושא האלונקה להיכנס לחדר במקומה ולסייע בהרמת החולה. אומנם האלונקה עצמה לא נכנסה לחדר, אך דבר לא מנע כניסת סניטר לחדר חלף המערערת המודעת כאמור להשלכות הרמת משאות על גבה.

1. לצורך בחינת הנזק, ונוכח המחלוקת באשר לגובה נכותה של המערערת, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו, בתחום האורטופדי את ד"ר אנקשטיין, אשר קבע כי למערערת נותרו 15% נכות צמיתה בגין הפגיעה בגב התחתון והגבלות התנועה, זאת לפי סעיף 37 (7)א-ב לתקנות. בית המשפט קבע כי נכותה התפקודית של המערערת היא בגובה נכותה הרפואית.
2. באשר לרכיב הפסד ההשתכרות בעבר קבע בית המשפט כי בין השנים 2006 ל-2009 ניכרה ירידה בשכרה של המערערת, וכן התקבלה טענתה כי בתקופה זו עבדה במשרה מצומצמת, ושכרה הושלם על ידי ימי מחלה וימי חופשה. יחד עם זאת נקבע, כי המערערת הציגה תוכנית לפדיון ימי מחלה ממקום עבודתה, אולם אין לייחס את מכלול ימי המחלה שנטלה המערערת לתאונה, אפילו אין ספק כי חלק ניכר מהם מקורו בתאונה, שכן אף המערערת העידה כי נעדרה גם מסיבות אחרות, להוציא התאונה.
3. בית המשפט קמא קבע, שהמערערת לא הוכיחה שהייתה עומדת בתנאי של ניצול פחות מ-65% מימי המחלה ללא קשר לתאונה, ולכן אין ודאות כי הייתה עומדת בתנאי זה לפדיון ימי מחלה על פי תנאי העסקתה, שכן טרם סיימה עבודתה במקום, ואין לדעת מה צופן העתיד. עוד נקבע כי המערערת לא הראתה כמה ימי חופשה נותרו לזכותה וכמה נאלצה לנצל על חשבון חופשתה. על כן נקבע בסיפר לסעיף 62 לפסק הדין כי "לאור קשיים אלו ולאור דפוסי ניצול ימי המחלה, קרי ניצול של פחות מ-65% עד מועד התאונה וניצול של ימי חופשה, אני פוסק לתובעת בנוסף לסכומים שלעיל, פיצוי גלובאלי על הפסד שכר בעבר, לרבות אובדן ימי מחלה וחופשה בסך 150,000 ₪.".
4. באשר להפסדי השתכרות בעתיד קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורת של המערערת במועד פסק הדין ונכות בשיעור 15% עד גיל 64, קרי סך של 93,223 ₪, ובמעוגל 94,000 ₪. עוד נקבע כי יש לפסוק למערערת בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12.5% מהפסדי השכר סך כולל של 30,500 ₪.
5. באשר לרכיב של הוצאות רפואיות לעבר ועתיד והוצאות נסיעה, נפסק למערערת לעבר סך של 5,000 ₪, ולעתיד סך של 7,000 ₪. באשר לעזרת צד ג' לעבר ולעתיד, נפסק למערערת לעבר סך של 16,000 ₪, ולעתיד סך של 18,000 ₪, ובגין כאב וסבל סך של 81,000 ₪.

סה"כ נפסק למערערת סך של 401,500 ₪, ובניכוי אשם תורם של 20%, סך של 321,200 ₪.

1. עוד קבע בית המשפט כי יש לנכות מהסכומים שישולמו למערערת את תגמולי מל"ל בסך של 594,146 ₪. על כן נקבע כי הפיצוי נבלע בגובה תגמולי המל"ל. באשר להוצאות נקבע, כי נוכח קביעת החבות, כל צד יישא בהוצאותיו.
2. על פסק הדין הגישה המערערת ערעור במסגרתו היא מלינה על קביעת האשם התורם כמו גם על גובה הנזק שנפסק לטובתה, ומנגד הוגש ערעור שכנגד על ידי המשיבה בו היא משיגה על קביעת האחריות.

טענות המערערת

1. לטענת המערערת שגה בית המשפט בקביעת אשם תורם לפגיעתה בתאונה. לא ניתן היה לצפות כי המערערת תפעל באופן שונה מהאופן בו פעלה בעת האירוע, עת עסקינן בפעולה "מצילת חיים" שאמורה להתבצע תוך שניות ספורות. אין זה סביר, ולא ניתן לצפות ממנה, לעצור, לסרב לפעול בהתאם לדרישתו של מנהל המחלקה, לגרור את המטופלת אל מחוץ לחדר הרחצה, לשחזר אירוע זניח בגבה בעברה, להחליט לא לקחת חלק בפעולת הצלה, ולצאת מחדר הרחצה לבקש סיוע של סניטר, הכל כאשר המטופלת חסרת הכרה ומנהל המחלקה דורש פינוי מהיר. לטענתה פעלה בהתאם למצופה ממנה ועל פי הוראות שקיבלה מהממונה הישיר בעת האירוע, וכך אף מצופה מאחות סבירה, אשר חובתה הראשונית היא לדאוג לבריאותם וחייהם של חולים תחת אחריותה.
2. עוד טוענת המערערת ששגה בית המשפט קמא בפסיקת הפיצוי לעבר, שעה שפסק לה פיצוי גלובאלי, תוך התעלמות מהפסדי השכר בפועל לאחר התאונה, כפי שהוכח מתלושי שכרה ומהאסמכתאות באשר להכנסותיה לאחר התאונה. בית המשפט קבע, כי חלה ירידה בשכר בשנים 2006- 2009, תוך התעלמות מירידה בשכרה בשנים לאחר מכן ועד לשנת 2013, בהן חלה פחיתה מצטברת בשיעור של 233,006 ₪. עוד התעלם בית המשפט מהפסדי השתכרותה לשנים 2014 ועד למועד פסק הדין, שנים בהן המשיכה לעבוד במתכונת מצומצמת ובמשמרות בוקר בלבד, הפסדים העולים לסך של 145,950 ₪. לטענתה העליה בשכרה משנת 2014 מקורה בהכרה מאוחרת של המשיבה בתואר אקדמי אותו השלימה המערערת עובר לפגיעתה בתאונה.
3. עוד שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהאסמכתאות בעניין ניצול ימי חופשה ומחלה צבורים, לפיהם באפשרותה לפדות ימי מחלה, כך שעל כל 30 ימים תקבל תשלום בשווי של 8 ימי עבודה. על כן ובחישוב של 576 ימי מחלה, אשר נזקפו לטובת התאונה, ואשר נוצלו בין השנים 2007 עד למועד פסק הדין, היא זכאית לתשלום בסך של 92,774 ₪.
4. לעניין ימי החופשה, טענה המערערת שעל פי הסכם העסקה היא זכאית ל- 26 ימי חופשה בשנה. לאחר חזרתה לעבודה שכרה שולם על חשבון ימי חופשה, כעולה ממוצג 102, על כן ומפני שהיא משייכת 20 ימים בשנה לפגיעה בתאונה, וזאת לצורך השלמת שכרה, סה"כ היא זכאית לסך של 157,040 ₪.

המערערת טענה כי המשיבה היא מעסיקתה ועל כן היה עליה להציג את המסמכים לסתור את טענותיה של המערערת בעניין היעדרויותיה, עבודתה וימי החופשה והמחלה שנפדו.

1. לטענת המערערת מקריאת סעיף 62 לפסק הדין, ונוכח המילים "בנוסף לסכומים לעיל", עולה כי בית המשפט השלום פסק לה פיצוי נוסף מעבר לסך הגלובלי של 150,000 ₪, אשר ככל הנראה נשמט מפסק הדין.
2. עוד טענה כי שגה בית המשפט קמא בחישוב הפסד ההשתכרות לעתיד, עת פסק לה מחצית מפיצוי אקטוארי תחת חישוב אקטוארי מלא. טענה כי היה מקום לחישוב גיל הפנסיה לפי גיל 67 ולא גיל 64, כפי שנקבע בפסק הדין. על כן טענה, כי יש לפסוק לה סך של 144,266 ₪. באשר להפסדי פנסיה טענה כי על בסיס הפסדי העבר בסך של 378,956 ₪, והפסדי השתכרות לעתיד בסך של 144,266 ₪, יש לפסוק לה סך של 65,403 ₪.
3. עוד טוענת המערערת כי נוכח הקבלות שצירפה בגין הוצאותיה, בסך של כ- 3,350 ₪, היה מקום לפסוק לה בגין הוצאותיה לעבר סך של 10,000 ₪, ובגין הוצאותיה לעתיד סך של 200 ₪ לחודש, ובסך הכל סך של 38,167 ₪.
4. לעניין עזרת צד ג' טוענת המערערת כי יש לפסוק לה פיצוי בסך של 500 ₪ לחודש, כך שעבור העבר ישולם לה סך של 80,000 ₪, ועבור העתיד סך של 96,554 ₪.

טענות המשיבה בערעור שכנגד

1. לטענת המשיבה שגה בית המשפט קמא בקביעת אחריותה בגין התאונה.
2. שגה בית המשפט עת לא התייחס לאירוע מושא התביעה כמקרה חירום בלתי צפוי, כפי שהוגדר על ידי המערערת עצמה. על כן ובהיותו בלתי צפוי, לא הפרה המשיבה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערערת, ולא ניתן לייחס לה רשלנות שגרמה לתאונה.
3. בית המשפט טעה עת קבע כי העדר הדרכה, העדר ממונה בטיחות ו/או ציוד הרמה, מטילים אחריות על המשיבה, ולמעשה דילג על שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק שנגרם. לא הוכח כי הדרכה הייתה עוזרת, או כי המערערת גררה את החולה בצורה לא נכונה. המערערת לא הוכיחה כי הדרכות ותרגול היה בהן כדי למנוע את התאונה, עת מדובר באירוע חירום דחוף שלא ניתן לצפותו. באשר להרמת החולה במנוף, לא הוכח כי במצב של איבוד הכרה וסכנת חיים ממשית ניתן להיעזר במנוף על מנת למנוע את התאונה.
4. הקביעה כי המשיבה התרשלה בכך שחדרי השירותים ומפתח דלתותיהם במוסד שנבנה לפני כחמישים שנה, אינם גדולים מספיק, אינה עומדת במבחן ההיגיון והוראות הדין, תקציבה של המשיבה מוגבל, ואין לצפות כי תגדיל את חדרי השירותים בתקציבי ענק, בשל אפשרות רחוקה, להתרחשות אירוע מהסוג הנדון.
5. עוד שגה בית המשפט עת לא קבע כי הנזק נגרם עובר לאירוע מושא התביעה וללא קשר אליו. שכן בית המשפט לא נתן משקל הולם לכך שבבירור הרפואי הראשון, ארבעה ימים לאחר התאונה, התלוננה המערערת על כאבי גב תחתון מזה שבועיים, וכי רק לאחר מכן החליטה "להלביש" את כאביה על התאונה, ועל כן הגישה את המסמך מיום 16.7.2006.
6. עוד הלינה המשיבה על אי חיוב המערערת בהוצאות המשיבה אף כי הובהר לה כי נוכח תגמולי המל"ל תביעתה עתידה ל"הבלע".
7. המערערת כמו גם המשיבה הגישו עיקרי טיעון במסגרתם התייחסו גם לטענות הערעור שהועלו על ידי צד השני.

דיון והכרעה

ערעור המשיבה בשאלת האחריות והקשר הסיבתי

1. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט ובנימוקיו, אמליץ לחברי לדחות את ערעור המשיבה בעניין זה.
2. די בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה קיבל את טענותיה העובדתיות של המערערת לפיהן לא קיבלה כל הדרכה, קל וחומר, תרגול בנוגע לאופן הרמת משאים כבדים, לרבות חולים, כדי לדחות את טענות המשיבה בעניין. לכך יש להוסיף, אף את קביעת המומחה מטעם המשיבה, אשר קבע כי הוראות בעניין זה היה בהן כדי למנוע את התאונה, כמו גם את קביעת בית המשפט קמא כי על פי עדות עדת המשיבה, הגב' דורית כהן, ייתכן שבמועד התאונה כלל לא היה בבית החולים נושא תפקיד האחראי לבטיחות.
3. לעניין זה אין אלא להזכיר מושכלות ראשונים, כי מעביד חב כלפי עובדיו להנהיג שיטת עבודה בטוחה, לפקח ולהקפיד כי תיושם ולהדריך את העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209, בעמ' 222; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415; ע"א 284/94 בית חרושת אלבר בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט (1) 371 ועוד). הלכה היא, כי על המעביד מוטלת החובה להדריך את עובדיו בביצוע עבודות גם אם הם עובדים וותיקים ומנוסים.
4. טענתה של המשיבה לפיה המדובר במקרה חירום, אשר הצריך נקיטת פעולה דחופה, ועל כן אין בהעדר הדרכה, כדי להקים קשר סיבתי, בין הרשלנות לנזק, דינה להידחות. המשיבה היא מוסד רפואי, בית חולים פסיכיאטרי, ויש להניח כי מפעם לפעם מתרחשים בו גם אירועי חירום, המצריכים סיוע של הצוות הרפואי, כפי שאירע במקרה הנדון. על כן וודאי שהדרכה מתאימה, לרבות ביחס למקרים מהסוג הנדון, היה בה כדי לסייע לצוות העובדים, ובכללם המערערת. לעניין חיוב המעביד בהדרכה בסוגיית הרמת ונשיאת מטופלים ראו ע"א 11227/03 עמי- אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים נ' ציפורה גל (7.9.2005).
5. באשר לטענת המשיבה כי שגה בית המשפט קמא עת קבע שהנזק נגרם כתוצאה מהתאונה ולא קודם לכן, אף דין טענה זאת להידחות, שעה שבית המשפט קמא מצא את עדותה של המערערת בעניין זה אמינה, וקיבל את הסבריה באשר לטעות במכתבו הראשון של הרופא המטפל מיום 16.7.2006, זאת בנוסף לכך שאף המל"ל קיבל את הסברי המערערת והכיר בתאונה כתאונת עבודה, כמו גם קביעת מומחה בית המשפט באשר לקשר בין אירוע ההרמה למצבה של המערערת ואין מקום להתערב בקביעה זאת.

אשם תורם

1. המערערת טענה כאמור כי לא היה מקום לפסוק לחובתה אשם תורם, בשל העובדה שמנהל המחלקה קרא לה לעזרה לסיוע באשר לחולה שהיה צורך בפינויה המיידי תוך שניות וכן כי האירוע בגבה בעברה, בעקבות הרמת חולה, היה אירוע זניח ולכן לא היה מקום לצפות ממנה לביצוע ההשלכות לעניין ההרמה הנדונה.
2. סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי הפיצויים "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור האשם התורם אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, מטבע הדברים, לערכאה הדיונית, ששמעה את הראיות והתרשמה ישירות מהעדים שהופיעו בפניה. "כלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במשורה, במקרים חריגים וכאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה" [ראו, ע"א 1952/11‏ ‏ חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6.11.2012); ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4) 445, 458 (2004); ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, 17 (1984); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 53 ( 25.5.2006)].
3. איני רואה במקרה הנדון הצדקה להתערב בשיעור האשם התורם, שקבע בית משפט קמא, ששמע את העדים והראיות ואף קבע מימצאים עובדתיים לעניין זה, שגם בהם, כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב.
4. בית המשפט קמא קבע עובדתית, שבפתח הדלת היו סניטרים, שבהם יכלה המערערת להסתייע בהם בנקל, מבלי להידרש לבצע פעולת ההרמה בעצמה, שעה שאף בעבר ביצעה פעולה דומה, בגינה נפגעה בגבה. לפיכך לא נפל פסול בפסיקת אשם תורם, בשיעור של 20%.

לא התעלמתי מטענת המערערת, כי המדובר היה בפעולה מצילת חיים, שנדרשה לה על ידי מנהל המחלקה. אולם עבודתה של המערערת, כאחות, היא עבודה המצריכה לעיתים קרובות פעולות מצילות חיים ודחופות מסוג כזה או אחר, ובהיותה אחות וותיקה ומנוסה, אין לקבל את טענתה, כי נוכח אופי הפעולות להן נדרשה ומשום בקשת מנהל המחלקה, לא יכלה להסתייע בסניטרים, אשר המתינו מחוץ לחדר הרחצה.

סוגיית הנזק

1. הגישה בכל הנוגע להתערבות ערכאת הערעור בסוגיית הנזק גם היא ידועה, אבל כיוון שהמערערת עמדה על ערעורה בסוגיה זו נשוב ונזכיר כי בית המשפט העליון שב וציין כי :

"הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש – בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל". (ע"א 8022/00 רז נ' צור, 19.3.06)."

ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב-הפול נ' ניזאר (25.9.2011).

1. למרות ההלכה האמורה (ראו גם ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני, 28.6.12) בחנתי לגופם את טענות המערערת באשר לרכיבי הנזק העיקריים, כמפורט להלן.

הפסדי השתכרות לעבר

1. לטענת המערערת, כאמור לעיל, היה על בית המשפט קמא לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, לא רק בעבור השנים 2006 - 2009, כי אם גם בעבור כל השנים שלאחר מכן, וזאת כפי שפורט בטבלה, סעיף 8 לעיקרי הטיעון מטעמה.
2. לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא, בכל הנוגע לחישוב הפסדי השכר בעבר.
3. מעיון בטפסי 106 שהגישה המערערת, אכן עולה כי בשנים 2006- 2009, חלה פחיתה בשכרה של המערערת, כאשר אף לפי חישובי המערערת בטבלה, סעיף 8 לעיקרי הטיעון, עולה כי במצטבר לשנים הללו, למול שנת 2005, חלה פחיתה בסך כולל של 140,478 ₪ והחל משנת 2010 רואים כי משכורתה של המערערת החלה לעלות.

יש לציין כי בית משפט קמא פסק למערערת בגין הפסדי השכר לעבר בגין השנים 2006- 2009, סכום גלובאלי של 150,000 ₪, אשר עולה על הסך של 140,478 ₪, המהווה הפסד מדויק של אותן שנים על פי הטבלה שהציגה המערערת בסעיף 8 לעיקרי הטיעון מטעמה (זאת מבלי להביא בחשבון את הפסד ימי המחלה והחופשה, הפסד בו אדון בהמשך).

1. באשר להפסדי השכר לעבר משנת 2010 ואילך, עולה כי החל משנת 2010 חלה עליה בשכרה של המערערת. לטענת המערערת על אף עליה זאת, עדיין בחישוב שכרה בעבר ובטרם התאונה, ובהצמדה לשכרה בשנים 2010 ואילך, עולה כי ישנם הפסדי שכר בגין שנים אלו.
2. בסעיף 18 לתצהירה בבית המשפט קמא טענה המערערת כי מאז פציעתה ובעיקר משנת 2008, ובשל החמרה במצבה הרפואי, השכר ששולם לה היה נמוך משכרה טרם התאונה, שכן היקף שעות העבודה שלה קטן, והעבודה כולה הייתה כמעט במשמרות בוקר. קרי, טענת המערערת היא כי גם את הפחיתה בשכרה בשנים 2010 ואילך (ולא רק בשנים 2009-2006, בגינם נפסק לה פיצוי), יש לשייך לעובדה כי אחוז משרתה קטן, ולכך שלא ביצעה משמרות לילה, שינויים אותם יש לייחס לתאונה. אף טענה זאת נדחית על ידי, כמפורט להלן.
3. המשיבה טענה, שהירידה בשכרה של המערערת היא בשל העובדה שהמערערת הפסיקה לעשות משמרות לילה, הפסקה אשר ניתן לשייכה לגילה של המערערת וללא קשר לתאונה. עוד טענה המשיבה כי לא הוכח כמה משמרות עשתה המערערת לפני התאונה, והאם בגין התאונה חלה ירידה במספר המשמרות.

בית המשפט קמא התייחס לטענת המערערת לפיה היא אינה מבצעת משמרות לילה, תוך פגיעה בשכרה, כאשר הנימוק לאי ביצוע משמרות אלו נומק בכך שמוצבים במשרות אלו פחות אנשי צוות. לעניין זה קבע בית המשפט קמא שטענה זאת לא גובתה בראיות חיצוניות, ובכל מקרה הדעת נותנת כי במשמרת לילה יש פחות אנשי צוות, אך מרבית החולים, או לפחות חלקם הגדול, ישן בשעות הללו (ונזכיר כי מדובר במחלקה פסיכוגריאטרית). עוד קבע בית המשפט קמא שהמערערת לא הוכיחה במסמכים רפואיים (כגון אישור רופא תעסוקתי) כי היא מוגבלת בביצוע משמרות אלו.

מכאן שלא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בסוגיית משמרות הלילה, דהיינו כי לא הוכח כי המעבר ממשמרות לילה למשמרות יום היה בשל התאונה דווקא. על כן וככל שחלה פחיתה בשכרה של המערערת בשנים 2010 ואילך, אין לשייך את הפחיתה לנכותה של המערערת אלא לשינוי במשמרות אשר לא הוכח כי בשל התאונה.

1. אשר לטיעון בדבר ירידה לחצי משרה תוך הישענות על ירידה בכמות המשמרות השבועיות, אציין כי בדיון בערעור נשאלה ב"כ המערערת כמה משמרות ביצעה המערערת לפני התאונה, וזאת על מנת להוכיח ירידה בכמות המשמרות בשל התאונה, שכן מאישורי העסקה שצירפה המערערת לא צוין כי עליה לעבור לחצי משרה, אלא מצוין מספר משמרות. לעניין זה השיבה ב"כ המערערת, שהמערערת לא פירטה כמה משמרות עשתה, אך בכל תלושי השכר שהוגשו במוצגים ניתן לראות את גובה ההכנסה, שעות נוספות והשימוש בימי מחלה כהשלמה לשכר (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 1- 15).

בשים לב כי הפסד השתכרות לעבר הוא נזק שיש להוכיחו בראיות, היה מקום כי נזק זה יפורט ויוכח כדבעי ולפרטיו. בחנתי גם את תצהירה של המערערת שהוגש בבית משפט קמא וכאמור, המערערת לא טענה בעניין המשמרות, אלא לפחיתה בשכרה כתוצאה מהקטנת היקף העבודה (באופן כוללני וללא פירוט והשוואה לעבודתה לפני התאונה ולאחריה) וכן המעבר למשמרות בוקר (ראו סעיף 18 לתצהירה). היות שהמערערת לא פירטה כנדרש, היא לא הוכיחה טענותיה באשר לנזק שנגרם לה, ולא הוכיחה, כי יש לשייך את הירידה בשכר לאורך כל השנים לתאונה. על כן לא היה מקום לפסיקת פיצוי בנושא זה מעבר לסכום הגלובאלי שנפסק לה.

1. טענה נוספת של המערערת היא ביחס להיעדר פיצוי בגין פידיון ימי חופשה ומחלה.

באשר לפדיון ימי החופשה יש לדחות את טענות המערערת שעה שלא הובאו כל תימוכין לטענתה, שפדתה ימי חופשה לצורך השלמת שכרה. המסמך היחיד, אשר צורף על ידי המערערת הוא מוצג 102, הוא אישור המשיבה מיום 2.9.2007, במסגרתו מצוין כי עם שובה של המערערת לעבודה היא מועסקת במשרה מלאה, וכי שעות החוסר משולמות על חשבון שעות החופשה לזכותה. המערערת לא הביאה כל אישור המפרט בכמה שעות חופשה עשתה שימוש ואין די במסמך זה כדי להוות הוכחה לטענותיה, שעה שהפסדי שכר לעבר הוא נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות וכאשר אין מחלוקת כי עשתה שימוש בימי מחלה וכאשר על פי עדותה ניצלה ימי חופשה לטיולים ולחופשות רגילות.

לעניין פידיון ימי המחלה, ואף אם נלך לקראת המערערת ונקבע שנוכח מצבה הרפואי, מלוא הימים עליהם הצהירה כימי מחלה, שימשו למצבה בגין התאונה, ושהיה באפשרותה לפדותם בסיום העסקתה, וזאת בהתאם לסכומים שפורטו על ידה, קרי בסך של 92,774 ₪, אין בכך כדי לסייע למערערת, שעה שיתר טענותיה לא התקבלו, כמפורט להלן, כך שעדיין אין בסכום זה, אף אם יתווסף לסכומים שנקבעו בפסק הדין, כדי לעבור את סכום ניכוי תגמולי המל"ל.

1. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא, שמניסוח פסק דינו של בית המשפט קמא עולה שנפלה טעות בפסק הדין שעה שבסעיף 62 לפסק הדין ציין בית המשפט קמא כי "לאור קשיים אלו ולאור דפוסי ניצול ימי המחלה, קרי ניצול של פחות מ-65% עד מועד התאונה וניצול של ימי חופשה, אני פוסק לתובעת בנוסף לסכומים שלעיל, פיצוי גלובאלי על הפסד שכר בעבר, לרבות אובדן ימי מחלה וחופשה בסך 150,000 ₪." ככל שהמערערת סברה כי יש ממש בטענה זאת היה מקום להגשת בקשה לבית משפט קמא, לתיקון טעות, אך הדבר לא נעשה. זאת ועוד, הטענה כי המדובר בטעות אינה מתיישבת עם החישוב שנערך על ידי בית המשפט בסיכום פסק הדין, חישוב הכולל את כל הסכומים שפורטו בגוף פסק הדין.

הפסדי השתכרות לעתיד

1. בעניין זה אין מקום להתערבות בסכום שנפסק בפסק הדין קמא.
2. במסגרת הדיון בערעור, הפנה בית המשפט את הצדדים, לטעות שנפלה בפסק הדין עת בית המשפט קמא ציין כי יש לפסוק למערערת מחצית מחישוב אקטוארי מלא, בעוד שבפועל, ומחישוב שנערך על ידי ערכאת הערעור, לפי היוון ל- 3 שנים עד למועד פרישה בגיל 64, ושכר של 18,125 ₪ ונכות של 15%, עלה כי נפסק למערערת סך של 94,000 ₪ שהוא בגדר חישוב אקטוארי מלא ולא מחצית כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא.
3. המערערת הלינה כי ברכיב זה היה מקום לחישוב הפסדי שכר לעתיד עד גיל 67, ולא גיל 64. לעניין זה אני מקבלת את טענת המערערת, שהיה מקום לחישוב הפסדי ההשתכרות לעתיד על פי גילה פרישה 67, וזאת בהתאם לסעיף 4 לחוק גיל פרישה תשס"ג-2004, ושעה שלא הוכח על ידי המשיבה, שהמערערת בהכרח הייתה פורשת בגיל מוקדם יותר (ראו סעיף 28 לפסק הדין בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 1046/04 תהילה אהרון נ' כלל חברה לביטוח, 11.9.11). על אף האמור, אין בקביעה זו, כדי לסייע למערערת, שכן חישוב הפסדי שכר לעתיד ממועד פסק הדין ועד לגיל 67, מביא לפסיקת פיצוי בסך של 172,108 ₪, כאשר מחצית מהחישוב האקטוארי הוא סך של 86,000 ₪, קרי פחות מהסך שנפסק בפסק הדין.
4. אעיר, כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי יש לפסוק למערערת מחצית מחישוב אקטוארי, ולא חישוב אקטוארי מלא, כפי שטענה המערערת, וזאת בשים לב כי המערערת חזרה לעבודתה ממועד התאונה, ועובדת בה שנים רבות, וכאשר עד למועד פרישתה מהעבודה נותרו שנים ספורות.
5. באשר להפסדי פנסיה, הרי שאף בעניין זה נפלה טעות לטובתה של המערערת בפסק הדין, עת הפיצוי שנפסק לה בגין הפסדי שכר לעתיד עמד על 94,000 ₪ (וכאמור היה אמור להיות מחצית מסכום זה) ואילו הפסדי הפנסיה לעתיד אשר היו אמורים לעמוד על 12.5% מהפסד ההשתכרות לעתיד, הועמדו על הסך של 30,500 ₪, במקום 11,750 ₪ (12.5% מ- 94,000 ₪). גם אם יתוקן החישוב של הפסדי השכר לעתיד, ויעמוד על 86,000 ₪, הפסדי הפנסיה יעמדו בהתאם על הסך של 10,750 ₪.
6. בבחינת יתר טענות המערערת, וממעוף הציפור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסיקת בית המשפט קמא ברכיבי הנזק בגין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ונסיעה, ומקובלים עלי החישובים שנערכו בגין רכיבים אלו.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור אמליץ לחברי לדחות את ערעור המשיבה.
2. כמו כן ונוכח קביעותי לעיל, אין בקבלת חלק מטענותיה של המערערת כדי לסייע לה שעה שתביעתה עדיין "נבלעת" בתגמולי המל"ל.
3. אשר להוצאות, הואיל והמשיבה עמדה על ערעורה, שנדחה, ומנגד חלק מטענות המערערת התקבלו, אך אין בדבר כדי לסייע לה בשל תגמולי המל"ל שהיא מקבלת, הרי שכל צד יישא בהוצאותיו.
4. המזכירות תשיב למערערת את הפיקדון שהפקידה על פירותיו באמצעות באת כוחה. כמו כן תשיב המזכירות למשיבה את ההתחייבות העצמית שהפקידה.

השופט שאול שוחט, סג"נ

אני מסכים.

השופט נפתלי שילה

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת רביד.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.