בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 [להלן: "החוק"], שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 29.03.18 , נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום קנס מס' 9550091806 [להלן: "הדו"ח"] שעניינה עבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל סמוך למעבר חצייה. המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי הדו"ח המקורי לא הגיע לידיה ונודע לה על קיומו רק בעקבות דרישה שקיבלה בדואר לתשלום כפל קנס. לטענת המבקשת הדו"ח לא הגיע אליה ולראייה גם באישור דואר ישראל שצורף למשלוח הדו"ח, צויין כי הדו"ח "לא נדרש" מכאן ראייה לכך שלא קיבלה את הדו"ח ולא ידעה עליו במועד המאפשר לה הגשת בקשה בזמן.

בנוסף טוענת המבקשת ל"עיוות דין" מעצם העובדה כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח לכתובתה הרשומה של המבקשת עוד ביום 17.05.18 . ומכאן, מתקיים הקבוע בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התש"ל - 1974 לעניין חזקת המסירה.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

הנה כי כן, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה. לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקשת לא העלתה בבקשתה כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה ולא מצאתי כי ייגרם לה עיוות דין באם תדחה בקשתה.

מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקשת, כבר במהלך חודש מאי 2018 לאחר שנשלחה לעתובתה הרשומה של המבקשת. ההמצאה כדין, שכן על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974, בעבירות תעבורה ועבירות קנס, די בכך שהודעה על תשלום או הזמנה למשפט נשלחה בדואר רשום לכתובת הרשומה, כדי שתקום "חזקת מסירה", גם ללא חתימה על אישור מסירה, והנטל עובר במקרה זה, על כתפי המבקש, להראות כי לא קיבל את ההודעה או את ההזמנה "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעות מלקבלן".

המבקשת לא עמדה בנטל זה ולא הוכיחה את הנדרש ממנה, כאמור לעיל ואין די בטענה סתמית, לפיה דבר הדואר לא הגיע לידיה, אלא יש לתמוך זאת במסמכים מתאימים מרשות הדואר.

ברע"פ 805/09 פרפרה נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' ג'ובראן במקרה דומה, כי על המבקש, להוכיח כי הודעת התשלום לא הגיעה לידיו ועליו הנטל לסתור את "חזקת המסירה" כתנאי לקבלת בקשתו.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה... בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 8653/13 לוי נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

לגבי טענת ב"כ המבקשת ל-"עיוות דין" שיגרם למבקשת מכך שלא ינתן לה יומה בביהמ"ש, לא מצאתי בנסיבות לקבל את הטענה. כפי שהובא לעיל המבקשת זומנה כדין, וחיובה בקנס נעשה בהתאם לחוק.

לא הובאו בפני כל נסיבות מיוחדות, כגון זהות נהג אחר שבצע את העבירה או כשל מהותי בראיות המאשימה, שהן נסיבות שיכולות להחשב כנסיבות בהן מתקיים "חשש לעיוות דין", כפי שפרשו החוק והפסיקה.

טענה בעלמא של אבדן "יומה" של המבקשת בביהמ"ש אינה נחשבת כטענה המעלה חשש לעיוות דין.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

לפנים משורת הדין אני מורה על ביטול כל תוספת פיגורים (כולל כפל הקנס).

הקנס המקורי בסך 250 ₪ ישולם עד יום 01.01.19 . שובר ישלח לכתובת המבקשת.

מזכירות תעביר החלטתי לצדדים ולמפנ"א.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ט, 14 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.