1. לפניי בקשה להאריך המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אשר ניתן בת"ק 20754-07-16 ביום 5.9.17 (להלן: "פסה"ד") והחלטת הבהרה מיום 7.7.18 (להלן: "ההחלטה").

2. המבקשים רכשו מהמשיבה 1 (להלן: "פסגות") דירה. מאחר והדירה נמסרה למבקשים באיחור הם הגישו התביעה האמורה. פסגות הגישה הודעה לצד שלישי נגד המשיבה 2 (להלן: "אורתם"). בית המשפט לתביעות קטנות פסק בסופו של יום כי על הצד השלישי, אורתם, לשלם למבקשים 18,000 ₪ ואילו את פסגות חייב בית המשפט בתשלום של 6,411 ₪.

מאחר ואורתם לא שילמה את החיוב הפסוק פתחו המבקשים בהליכי הוצל"פ נגד פסגות לתשלום הסך של 18,000 ₪. פסגות הגישה טענת פרעתי לכב' רשמת ההוצל"פ בטענה כי מלשון פסה"ד עולה כי החיוב בסך 18,000 ₪ הושת ישירות על אורתם ולא עליה. כב' רשמת ההוצל"פ דחתה את טענת פסגות. ערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשמת ההוצל"פ התקבל לאחר שבית משפט השלום ביקש מבית המשפט לתביעות קטנות הבהרה.

בהחלטת ההבהרה קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי החיוב בסך 18,000 ₪ הושת ישירות על אורתם ולא על פסגות. משכך, התקבל ערעור המשיבה על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ.

3. עתה טוענים המבקשים כי פסה"ד וההחלטה שגויים. לשיטתם לא קמה יריבות ישירה בינם ובין אורתם ומשכך, נפלה טעות בפסה"ד ובהחלטה. עוד טוענים המשיבים כי מאחר ואינם משפטנים טעו לחשוב כי עולה מלשון פסה"ד שככל שאורתם לא תשלם להם את החיוב הפסוק זה יושת על פסגות.

עוד עולה מהבקשה כי פסק הדין המקבל את טענת הפרעתי, נוכח האמור בהחלטה, התקבל אצלם רק ב- 25.11.18. עיון במערכת נט המשפט מעלה כי לכאורה, ההחלטה לא נמסרה למבקשים.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי חלפו כל המועדים האפשריים להגשת בקשת רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי לכל היותר עסקינן בטעות המבקשים בהבנת פסה"ד וטעות זו אינה עולה כדי טעם מיוחד.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 קובעת כי מועד שנקצב בחיקוק ניתן להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

כפי שנקבע בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (פורסם במאגרים) על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בתקנות שכן "כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין והציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשה בערעור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר הגשת ההליך באיחור".

דברים דומים נקבעו בבש"א 2487/14 ביבי נ' ליפר (פורסם במאגרים) (להלן: "עניין ליפר"). הוסיף בית המשפט בעניין ליפר כי בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים. בשלב הראשון נבחן קיומו של טעם מוצדק לקבלת הבקשה. ככל שיש טעם כזה עוברים לשלב השני בו בוחנים באם יש נימוקים המצדיקים את דחיית הבקשה. בשלב השני נבדק באם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור וכן בודקים את סיכויי הערעור. כלומר, ככל שאין טעם מוצדק להארכת מועד לא בוחנים באם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור (עניין ליפר פיסקה 7).

5. למשמעות טעות בכל הנוגע להארכת מודע ראו לדוגמה: בש"א 9953/02 שאוליאן נ' אפרמיאן (פורסם במאגרים):

"על רקע הדברים האמורים, התגבשה ההלכה, כי גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, יוכר כטעם מיוחד להארכת מועד, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה – טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. עם זאת, הכרה בטעות שבדין כטעם מיוחד להארכת מועד כפופה תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. אחד המקרים בהם ניתן להכיר בטעות שבדין כטעם מיוחד הוא מקרה בו לא נפגעה הציפיה הלגיטימית של בעלי הדין ביחס לסופיות ההליכים".

עוד ראו בש"מ 6229/11 דון נ' הוועדה המקומית (פורסם במאגרים):

"ראשית, יש לבחון האם הטעות בהבנת הדין מקימה טעם מיוחד למתן הארכת מועד. המונח "טעמים מיוחדים" הקבוע בתקנות הוא מונח גמיש, המאפשר לבית המשפט לצקת לתוכו שלל שיקולים, בהם שיקולים הנוגעים לאינטרסים של המבקש (דוגמת אם סיכויי ההליך נוטים במובהק לטובתו, וראו התייחסות לשיקול זה בהמשך), ושיקולים מערכתיים (דוגמת החשיבות הציבורית שבבירור הסוגיה המשפטית בהליך). אחד מהטעמים הנפוצים להם טוענים בעלי דין בבקשות להארכת מועד הוא הטעם של טעות שבדין. זאת, נוכח הכלל כי במקום בו הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ייטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד. סבירותה של הטעות שבדין נמדדת בשתיים.

ראשית, במישור האובייקטיבי, ככל שהדין עמום יותר, וניתן לפרשנות בדרכים רבות יותר (אשר טרם הוכרעו בפסיקה) ייטה בית המשפט לראות בטעות שנעשתה טעות סבירה (ראו בהקשר זה את פסק דיני בבש"ם 1059/11 אדם, טבע ודין – עמותה להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה ([פורסם בנבו], 29.5.2011)). אף במקום בו הדין ככלל ברור, עדיין יהיו מקרים בהם העדר הכרעה שיפוטית קודמת הנוגעת ישירות בהליך הנדון תצדיק קבלת בקשה להארכת מועד (ראו: בש"א 1938/06 כלל פיננסים ניהול בע"מ נ' ארוך ([פורסם בנבו], 22.5.2006)).

שנית, במישור הסובייקטיבי, ככל שיצליח המבקש להוכיח כי עשה מאמץ כן למניעת הטעות, כך ייטה בית המשפט לראות בטעותו כטעות סבירה. ודוק, על נטל ההוכחה המוטל על בעל הדין הטוען לטעות שבדין להיות נמוך, וכל שנדרש בעל הדין להוכיח הוא שהטעות נבעה מפרשנות אפשרית של הדין, ושנעשתה בתום לב. בתוך כך, למן הראוי אף להתחשב בזהות בעל הדין, ולקבוע נטל הוכחה נמוך יותר מקום בו בעל הדין אינו מיוצג, ומקום בו ניכר שעשה מאמצים כנים לעמוד על זכויותיו."

6. בענייננו, דומה כי המבקשים לא קפאו על השמרים ועמדו על זכויותיהם. הם פנו ללשכת ההוצל"פ לאכיפת פסה"ד. כב' רשמת ההוצל"פ ראתה איתם עין בעין את הפרשנות שהם נתנו לפסה"ד. גם בית המשפט שלערעור על החלטת כב' רשמת ההצל"פ סבר כי פסה"ד אינו ברור שכן אחרת לא היה פונה בבקשת הבהרה שהינה צעד אפשרי אך חריג.

כמו כן, יש לזכור כי בהליכים בבית משפט קמא המבקשים לא היו מיוצגים.

7. בכל הנוגע לסיכויי ההליך, בכל הזהירות הנדרשת, מבלי לקבוע מסמרות, נראה שיש מקום לבחון את טענת המבקשים לפיה, משלא תבעו ישירות את אורתם לא קמה יריבות ישירה בינם לבין אורתם.

9. לא זו אף זו, לא ברור כיצד נבנה אינטרס ההסתמכות של המשיבה שכן בית משפט קמא מצא בפסה"ד לקבוע כי מסרה למבקשים את הדירה באיחור.

10. אשר על כן הבקשה להארכת מועד על פסה"ד מתקבלת.

בכל הנוגע לבקשה ככל שהיא מתייחסת להחלטה, ספק אם נדרשת הארכת מועד. ההחלטה מעולם לא נמסרה למבקשים ונודע להם עליה עם מתן פסה"ד המקבל את טענת הפרעתי ב- 25.11.18. הבקשה הוגשה ב- 7.12.18, כלומר לאחר 12 יום.

משכך, בקשת רשות הערעור על ההחלטה הוגשה במועד.

ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשם.

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.