בפני בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיבים להיכנס למגרש ריק ששטחו כדונם, במרכז הכפר עיסוויה, אשר פרטיו פורטו בבקשה. יצוין כי המקרקעין נשוא הבקשה אינם מוסדרים ואינם רשומים.

לטענת המבקשים, הזכויות במקרקעין היו שייכות במקור לאחים אחמד ומוחמד אבו חומוס, ו"בתאריך 4.10.16 ו- 29.9.16 הם רכשו את המקרקעין מה"ה איברהים אבו חומוס, עלי גרייב, מוסא גרייב, חליל גרייב טארק גרייב ונאג'י אבו חומוס, שהם יורשים ונציגים של יורשי המנוח אחמד אבו חומוס." לתמיכה בבקשתם צירפו המבקשים את תצהיריהם, וכן את הסכמי המכר הנטענים. המבקשים מוסיפים וטוענים שביתם בנוי בחלקה סמוכה, וכי הם עושים שימוש במגרש הסמוך לצורך חניית רכבם.

המשיבים אינם חולקים על קיומו של הסכם בין המבקשים לבין משפחת אבו חומוס, אולם הם חולקים על הטענה לפיה לבני משפחת אבו חומוס היו זכויות במגרש. לטענת המשיבים, משפחתם רכשה את הזכויות בקרקע כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת.

בדיון שהתקיים ביום 17.12.18, ובטרם הוגש כתב תשובה, טענו המשיבים שהם הבעלים של המגרש, כפי שגם נקבע בפסק בורר. לחיזוק טענתם הציגו המשיבים הסכם משנת 1994 (ככל הנראה הכוונה היא להסכם משנת 1992 – מ.צ'.) בין אבי המבקשים לבין אביהם, במסגרתו הודה לכאורה אבי המבקשים שהמגרש נשוא הבקשה שייך לאבי המשיבים. לאחר שהוצג המסמך, הוסכם שהמשיבים ישיבו לבקשה בכתב, ונקבע דיון נוסף בבקשה. עוד הוסכם שהמשיבים יימנעו בשלב זה מביצוע עבודות במקום.

בתשובתם, חזרו המשיבים על טענותיהם כפי שהועלו בדיון בעל פה, ולתמיכה בטענות צירפו 6 תצהירים, של מצהירים שונים תושבי עיסוויה, אשר הקשר שלהם לצדדים או למקרקעין אינו ברור, אולם כולם כאחד העידו שהם יודעים שהמגרש שייך למשפחת מוצטפא, וכי כך גם נקבע בבוררות שהתנהלה בינם לבין משפחת אבו אלחומוס. כמו כן צירפו המשיבים לתשובתם את שטר הבוררות, פסק הבוררות מיום 14.12.16, בקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לאישור פסק הבוררות, והחלטה בבקשה זו. מפסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי עולה שהמגרש שייך למשפחת אלשיך, ולא למשפחת אבו אלחומוס. כמו כן צורף הסכם מיום 18.4.92 (אשר תרגומו הוגש היום), ממנו עולה לכאורה הסכמתו של אבי המבקשים לבעלות אבי המשיבים במגרש. במאמר מוסגר יצוין שההסכם הוא בין אחמד עיסא חליל ובניו לבין השייח סלח ח'דר ובניו, ולא הוברר הקשר בין אנשים אלו לבין הצדדים שבפני.

בדיון בבקשה חלקו המבקשים על האותנטיות של ההסכם משנת 1992, והגישו העתק מבקשה שהגישו לפני ימים ספורים לביטול פסק הדין בבקשה לאישור פסק הבורר, פסק דין שניתן בהעדר התנגדות.

מהאמור לעיל עולה, שאף שהתביעה היא לאסור על המשיבים לעשות שימוש במגרש, למעשה המחלוקת בין הצדדים נוגעת לבעלות בו. אלא שהראיות שהגישו הצדדים בשאלת הבעלות מעלות מספר סימני שאלה. המסמכים שהוצגו הם מסמכים עקיפים בלבד. מחד, למבקשים ראיה לכאורה שקנו את המגרש, אלא שלא ברורה זכותם של המוכרים. ככל שיוברר שלמוכרים לא הייתה זכות בקרקע, ממילא גם לא תוכר זכותם של המבקשים. מאידך, המשיבים הגישו פסק בורר אשר לכאורה קבע את זכותם במגרש, אלא שפסק הבורר מותנה אף הוא בנכונות משפחת אלשיח להישבע על בעלותה, ולא ברור אם השבעה כאמור נערכה, וגם לא ברור הקשר בין המתדיינים בפני הבוררים לבין המשיבים שבפני.

אלא שהבקשה לסעד זמני לא תוכרע רק על סמך הערכת סיכויי התביעה. בבקשה לצו זמני האוסר על שימוש בקרקע, על המבקשים להראות שיש להם זכות לכאורה לקבלת הסעד, דהיינו שטובים סיכוייהם לזכות בהליך, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

מהתצלום שצורף לבקשה ניכר שהמגרש העומד בלב המחלוקת הוא גדול ורחב ידיים, והשימוש שנעשה בו הוא לצרכי חניה. המעיין בצילום מגלה שיש במגרש מקום להחנות הן את רכביהם של המבקשים והן את רכביהם של המשיבים, ועוד יישאר מקום להחניית רכביהם של שכנים רבים נוספים.

על כן, ובשים לב לטענת המבקשים לפיה הם מבקשים להמשיך ולחנות במקום, ולהסכמת המשיבים שלא לבנות במגרש, לא הוברר איזה נזק בלתי הפיך ייגרם למבקשים אם המשיבים ימשיכו ויחנו רכביהם במגרש עד להכרעה סופית בתביעה, ומדוע מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת שימוש בלעדי של המבקשים.

בנסיבות אלה, יש להצר על התעקשות הצדדים לנהל הבקשה שבפני, ועל חוסר נכונותם להגיע להסדר, לפיו זה נהנה וזה לא חסר.

אשר על כן, לא מצאתי שיש מקום להיעתר לבקשה לצו זמני האוסר כניסת המשיבים למגרש.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 1,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.