לפניי תביעה כספית בסכום של 157,264 ₪ לשיפוי התובעת, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בגין פיצויים ששילמה מכוח חבותה שבדין לשתי קטינות שנפגעו בתאונת דרכים.

רקע

1. לטענת התובעת, בתאריך 4.3.16 נתבע 1 היה מעורב בתאונת דרכים כאשר רכב בו נהג (מסוג פג'ו מ.ר 84-702-78) נסע לאחור ופגע בשתי הולכות רגל קטינות (י' שטרם מלאו לה 18, ואחותה ס' בת ה-15.5) וגרם להן לנזקי גוף (להלן: "הנתבע", "הרכב", "הנפגעות", ו"האירוע" בהתאמה).

2. מאחר שהרכב שבו הנתבע נהג לא היה מבוטח ביטוח חובה, הנפגעות הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפיצויים נגד התובעת (להלן: "קרנית"), תאגיד שהוקם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") שתפקידו, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי החוק כשאין בידו לתבוע פיצויים ממבטח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים) (להלן: "התביעה בירושלים") (לכתב התביעה בבית משפט השלום בירושלים בת"א 2730-12-16 ראו נספח יא לתצהיר עדותה הראשית של עו"ד אהוביה-נוימן מטעם קרנית. כל ההפניות הן לנספחים שבתצהיר זה, אלא אם צוין אחרת).

3. בד בבד עם הגשת התביעה בירושלים, הגישה אחת הנפגעות, י', בקשה לבית המשפט למנות לה מומחה בתחום האורתופדיה בשל טענותיה לנכות צמיתה בברך שמאל ובעמוד שדרה מותני. קרנית, שטרם הגישה כתב הגנה, הגיעה אז להסכמה עם ב"כ הנפגעות (עו"ד פרנק) לפיה ימונה פרופ' אברהם גנאל, מומחה בתחום האורתופדיה, לבדיקתה ולהערכת מצבה הרפואי של י' בעקבות האירוע (באשר לס', לא נטען בכתב התביעה כי נותרה לה נכות צמיתה בעקבות האירוע, וממילא לא הוגשה בקשה לבית המשפט למינוי מומחה רפואי).

4. פרופ' גנאל קיבל לידיו את המסמכים הרפואיים, בדק את י' ובחוות דעתו הוא העריך כי בשל האירוע נותרו לה 5% נכות צמיתה בגין נזק לסחוסי ברך שמאל (לפי סעיף 35(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 ["ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר"] בין ס"ק (א) "אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות...0%" לבין ס"ק (ב) "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות...10%". מאחר שבדיקת עמוד השדרה המותני שביצע היתה תקינה ולא היו סימני קיפוח עצבי, לא נקבעה נכות באיבר זה (להלן: "חוות הדעת". ראו חוות הדעת של פרופ' גנאל מתאריך 15.1.18, נספח יג).

5. א. לאחר קבלת חוות הדעת, קרנית וב"כ הנפגעות ניהלו ביניהם משא ומתן והגיעו לפשרה לפיה קרנית תשלם לי' 140,000 ₪ ולאחותה ס' 5,644 ₪ (הסכומים כוללים שכר טרחת עו"ד. לכתבי הקבלה ראו נספח טו). וכך, התביעה בירושלים נדחתה (לפסק הדין מתאריך 19.3.18 ראו נספח 9 לתצהיר הנתבע).

ב. בנוסף, במסגרת ההליך שבין קרנית לבין הנפגעות, קרנית נשאה בהוצאות שונות לברור חבותה (איסוף תיעוד רפואי, צילום תיק משטרה, חקירות ותשלום למומחה) בסכום של 11,204 ₪ (נומינלי).

ג. כל הסכומים לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה מגיעים לסך של 157,264 ₪ (במעוגל) שאותם קרנית תובעת בתביעה זו המעוגנת בזכות החזרה והשיפוי שלה הקבועה בסעיף 9 לחוק הפיצויים. התביעה הוגשה הן נגד הנתבע, הנהג חסר הביטוח, הן נגד אחותו היא נתבעת 2 הרשומה במשרד הרישוי כבעלת הרכב.

6. למרות שבסעיף 14 לכתב ההגנה הנתבעים הכחישו "מחוסר רלוונטיות" (לטענתם) את טענת קרנית כי הנתבע נהג ברכב ללא ביטוח, כיום אין עוד מחלוקת על כך - ביום האירוע הנתבע נהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי (הנתבע, בפרוטוקול הדיון מתאריך 10.11.20, בעמ' 87 שו' 5. כל ההפניות הן לפרוטוקול זה אלא אם צוין אחרת). אך טענתם המרכזית של הנתבעים היא שכלל אין לפנינו אירוע של "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. זאת משום שלא היה כל מגע פיזי בין הרכב לבין הנפגעות והשתיים מעדו ללא כל קשר לשימוש ברכב מנועי. קרנית, כך הנתבעים, למעשה פעלה כ'מתנדבת' כאשר פיצתה את הנפגעות. ועוד, גם אם ארעה תאונת דרכים, היקף הנזק שלכאורה נגרם לא הצדיק פיצוי בסכום ששולם על ידי קרנית. זו גם התרשלה בניהול ההליכים כאשר לא ביקשה לצרף לתביעה בירושלים את הנתבעים כבעל דין דרוש, למרות שכבר ידעה שיש להם טענות טובות הן ביחס לנסיבות האירוע הן ביחס לגובה הנזקים הנטענים. קרנית ישבה באפס מעש, לא התגוננה כראוי וביכרה לחזור בתביעת שיבוב זו אליהם מבלי שניתן להם אז יומם בבית המשפט. אשר לנתבעת 2, היא טוענת כי היא לא היתה המחזיקה, המפעילה או בעלת השליטה ברכב במועד האירוע. היא גם לא היתה שותפתו של הנתבע, מעסיקתו או שולחתו כטענת קרנית, ולפיכך זו אינה יכולה לחזור אליה בתביעת שיבוב.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את העדים וקראתי את סיכומי באי כוח הצדדים, דין התביעה להתקבל.

דיון

האם ארעה תאונת דרכים ?

7. השאלה הראשונה, הקודמת לכל דיון בזכות החזרה של קרנית והיקפה, היא האם כלל ארעה 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפיצויים? קרנית העידה בעניין זה את שתי הנפגעות. הנתבעים מלינים על כך כי קרנית לא הגישה תצהירי עדות ראשית של שתי האחיות ואף לא ניסתה לגבות מהן תצהיר (ראו עדותה של י' בעמ' 12 שו' 33; ס' בעמ' 27 שו' 7-8; החלטת בית המשפט מתאריך 20.11.19). בטענתם זו הם מתעלמים מבקשתה של קרנית מתאריך 24.12.19 להזמינן ליתן עדות ללא תצהיר, תוך שבא-כוחה של קרנית מפרט בבקשה ואף מצרף אסמכתאות לניסיונות שנעשו על ידו כדי לגבות מהן תצהיר (פניה לעו"ד פרנק שייצגן בתיק בירושלים, לאחר מכן משנמסר לו כי עורך הדין אינו המייצג פניה לאמן של הנפגעות; ושוב לעו"ד פרנק, לאחר שהאם הודיעה כי הוא בכל זאת מייצגן), והכל ללא הועיל. נוסח של תצהיר עליו ביקש ב"כ קרנית שהנפגעות יחתמו צורף לבקשה, כך שתמצית עדותן של הנפגעות היתה לפני הנתבעים, והיא מצטרפת לעדותה של י' במשטרה שגם היא היתה לפניהם. יתרה מכך; לנתבעים היתה אפשרות להתנגד להזמנתן של השתיים ללא תצהיר (ראו החלטת בית המשפט מתאריך 24.12.19), והם לא עשו כן למרות שבא כוחם צפה בהחלטת בית המשפט עוד באותו היום.

8. כאמור, הנפגעות העידו בבית המשפט:

א. י', שהיתה בעת האירוע מספר חודשים לפני גיל 18 העידה כי כשהיתה בדרך לבית הספר יחד עם אחותה ס' הן הלכו במדרכה ברחוב הציונות באשדוד. רכב שנסע לאחור פגע בגופה של ס' (בצד ימין של הגוף) והיא, י', שהיתה צמודה אליה קיבלה ממנה מכה ונפלה (עמ' 10 שו' 32-35, עמ' 11 שו' 9-11, שו' 15-24, עמ' 21 שו' 4-34).

ב. עדות זו תואמת בעיקרה את הגרסה שמסרה י' למשטרה כשבוע לאחר האירוע, כי השתיים הלכו על המדרכה והבחינו ברכב שאינו נוסע אחורנית ולא זז ממקומו, עד שלפתע כאשר הן היו מאחוריו, הוא נסע לאחור ואף המשיך לנסוע כאשר היא כבר נפלה על הרצפה (ראו הודעה על תאונת דרכים, נספח ג; למועד ההודעה ראו נספח 11 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).

ג. אחותה ס', שהיתה בת 15 במועד האירוע העידה כי כשהלכה לבית הספר עם אחותה הרגישה לפתע מכה מרכב שפגע בה (עמ' 25 שו' 14-20). מדובר ברכב לבן, גדול - מעין טנדר (שאת סוגו לא זכרה), שנסע לאחור במהירות שאינה גבוהה אך בפתאומיות, ובעת הפגיעה [בצידה הימני] הוא היה על המדרכה (עמ' 25 שו' 14-20; עמ' 26 שו' 3-21; עמ' 27 שו' 18-19).

ס' זכרה רק שקיבלה מכה ולא זכרה אם היא עצמה נפלה או מעדה (גם אחותה י' לא זכרה – עמ' 20 שו' 29-30), או אם היא נפלה על אחותה והיה ביניהן מגע, רק שאחותה מצאה את עצמה על הרצפה (עמ' 27 שו' 9-32).

9. מי שעוד היה נוכח באירוע הוא כמובן הנתבע עצמו.

א. בתצהיר עדותו הראשית הנתבע פרט כי באותה העת עסק בהובלות, ובאותו היום הוביל פריט ריהוט לביתה של לקוחה באשדוד. לפי הצהרתו הוא הגיע לביתה ובעת האירוע הרכב היה במצב של עמידה מוחלטת, ולא היה בין הרכב לבין אף גורם כל מגע פיזי (סעיפים 7-8 לתע"ר).

בעדותו בבית המשפט הנתבע חזר על כך כי רכבו לא היה בתנועה, ואף לא היה על המדרכה אלא על הכביש, הגם שהרכב היה מונע (עמ' 77 שו' 20-25).

ב. עדות זו עומדת בניגוד לעדותו במשטרה. אז מסר "הגעתי בבוקר ללקוחה על מנת למסור לה פינת אוכל... ביקשתי שתרד על מנת לכוון אותי בנסיעתי לאחור ומצד הלקוחה מאחורי הגלגלים האחוריים היו כבר על המדרכה. ברכב יש מצלמת רוורס אם [כך במקור] שדה ראיה די רחב. אותה ילדה שטענה שפגעתי בה אכן משקרת, היא ניסתה כנראה להידחף ולהספיק לעבור בזמן שאני נוסע. בכל רגע היא לא טענה שפגעתי בה, אלה [כך במקור] היא רק ציינה שנבהלה ולכן נפלה. כשאבא ואמא הגיעו לזירה התמונה יצרה עניין והמבין יבין..." (ראו עדותו של הנתבע במשטרה נספח 3 לתע"ר, וכן בעמ' 78 שו' 3-25). [הדגשות אינן במקור].

כלומר, מעדותו של הנתבע במשטרה עולה כי בעת האירוע גלגלי הרכב האחוריים היו על המדרכה, והוא נסע לאחור.

ג. על גרסה זו של הנתבע במשטרה גם ביסס בא-כוחו (עו"ד שטרולי) עוד בשנת 2016 את תגובתו למכתבה של קרנית אשר הודיעה לו שהנפגעות פנו אליה בדרישה לפיצויי וכי היא תעמוד על שיפויה בהתאם להוראות חוק הפיצויים. אז כתב עו"ד שטרולי לקרנית "מרשי נסע לאחור בכדי להחנות את רכבו כאשר על המדרכה עמדה נערה צעירה. הנערה נבהלה מנסיעתו של מרשי לאחור ומעדה ללא כל מגע בין רכבו של מרשי לבין הנערה" (ראו מכתב קרנית מתאריך 4.4.16 ומכתבו של עו"ד שטרולי מתאריך 2.5.16. שניהם נספחים לתצהירו של הנתבע).

ד. בסמוך לאחר האירוע, הגיע למקום שוטר שערך דוח פעולה (נספח ד שגם צורף לכתב ההגנה של הנתבעים). עיון בדוח הפעולה מעלה כי בין היתר השוטר שוחח עם הנתבע שמסר לו שלקוחה כיוונה אותו לאחור ובזמן נסיעה הוא שמע רעש ולכן ירד מהרכב, ניגש לחלק האחורי שלו וראה שנפל ממנו חלק. לאחר ששב "להגה" ונסע לאחור שמע צעקות ועצר. והנה לנו עוד מקור לכך שהנתבע היה בזמן נסיעה כאשר ארע האירוע, ולא כפי שהעיד בבית המשפט. הנתבע לא זכר כי שוחח עמו שוטר, אלא רק שהשוטר לקח לו את רישיון הנהיגה וביקש ממנו להגיע לתחנת המשטרה באשדוד כדי למלא טופס הודעה על תאונה (עמ' 84 שו' 13-21). אלא שיש באותו דוח פעולה פרטים מעבר לכאלו שניתן למצוא ברישיון הנהיגה (כמספר הטלפון של הנתבע), ונראה כי אף על פי כן, אותו שוטר שוחח עמו.

ה. בבית המשפט הנתבע ניסה ליישב בין דבריו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט ופטר את גרסתו במשטרה באמירות "אז המילים נכתבו אולי קצת בצורה שונה ..." או "התכוונתי לרשום שהתכוונתי לנסוע לאחור חיכיתי רק שיכוונו אותי אבל לא נסעתי עדיין..." (עמ' 78 שו' 32 – עמ 79 שו' 2; עמ' 79 שו' 31 – עמ' 80 שו' 4). אין בניסיון זה כדי להועיל לו. מדובר בסתירה בעניין מהותי, מבלי שניתן לה הסבר או נימוק המניחים את הדעת. תמיהות נוספות עולות מגרסתו של הנתבע כאשר מחד גיסא טען שרוחב המדרכה הוא 3 מטרים, כך שגם אם נסע לאחור לא היה קרוב לנפגעות (עמ' 80 שו' 31, עמ' 82 שו' 8), ומאידך גיסא בהודעתו במשטרה כתב שהוא משער שי' ניסתה להידחף מאחורי הרכב. מה להן לנפגעת "להידחף" מאחורי רכבו אם המדרכה כה-רחבה? כמו כן, מדוע נזקק הנתבע להכוונה של הלקוחה אם היתה לו ברכב "מצלמת רוורס" כפי שטען בהודעותו במשטרה. תשובתו "זה אף פעם לא מזיק" (עמ' 77 שו' 12) היא תשובה מתחמקת. ובסופו של יום, גם הנתבע מודה כי י' נפלה (אם כי לדעתו היא פגעה בשיחים שאינם קרובים לרכבו, עמ' 80 שו' 6)). לכך יש להוסיף כי בתצהיר עדותו הראשית הנתבע טען כי קיימים עדים אובייקטיבים שהיו במקום ולא ראו כל מגע בין הרכב לבין הנפגעות. מתברר שהוא מתכוון לעדה אחת – גב' ברבי, אותה לקוחה שאליה הוא הוביל את הריהוט (עמ' 90 שו' 27). הנתבע לא הזמין אותה לבית המשפט, עם או בלי תצהיר, כדי שתיתן עדות שלכאורה עשויה לתמוך בגרסתו. על כך נאמר כי חזקה שבעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה לטובתו, ואם עשה כן כשהראיה בהישג ידו ואין לו הסבר סביר לכך, מניחים כי לו הובאה היתה פועלת לחובתו (רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2013) בפסקה יז).

יש בכל האמור לעיל כדי להעדיף את גרסת קרנית הנסמכת על שתי הנפגעות (ונתמכת בעדותו של הנתבע במשטרה) כי הנתבע היה במהלך נסיעה לאחור כאשר פגע בס' שמעדה על י' שנפלה ארצה. עניינן של הנפגעות הסתיים זה מכבר, ואין להן אינטרס ישיר או עקיף בתוצאות ההליך כאן.

10. סיכומה של נקודה זו; גלגליו האחוריים של הרכב היו על המדרכה שם צעדו הנפגעות כאשר הנתבע המשיך לנסוע לאחור ופגע בס', בצד הימני של גופה, אשר נפלה על אחותה י' שהיתה צמודה אליה, וזו נפלה על הרצפה. לא הועמדה בסיכומים מחלוקת כי אירוע שאלו הן נסיבותיו מוגדר כ"תאונת דרכים" הן ביחס לי' הן ביחס לס'.

11. להשלמת הפן המשפטי אוסיף כי גם לפי גרסתו של הנתבע שלא היה מגע בין הרכב לבין הנפגעות, עסקינן בתאונת דרכים. אירוע המזכה בפיצויים על פי חוק הפיצויים אינו בהכרח כזה שהתקיים בו מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב, כשם שמגע פיזי אינו מספיק לשם הפיכת מאורע לתאונה דרכים (ע"א 9073/15 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2017) בפסקה 1). לכן, גם הולך רגל שנפגע לאחר שנבהל ומעד כתוצאה מבהלה שאחזה בו בשל השימוש שעשה הנוהג ברכב מנועי, זכאי לפיצוי (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 82-83 (מהדורה רביעית, 2012) והאסמכתאות שם ובעמ' 267-271; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 172-173 (מהדורה 4, 2013)).

הנה כי כן, כך או אחרת, האירוע הוא "תאונת דרכים".

זכות החזרה והשיפוי כלפי הנהג

12. משנקבע כי ארעה תאונת דרכים שבה הנתבע אשר נהג ברכב ללא ביטוח פגע בנפגעות, ומאחר שלפי סעיפים 9(א)(1) ו - 7(5) לחוק הפיצויים קרנית זכאית לשיפוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח..." - על הנתבע לשפותה על הסכומים ששילמה (בכפוף לסבירותם).

זכות החזרה והשיפוי כלפי הבעלים (שאינו הנוהג)

13. זכות החזרה של קרנית אינה רק כלפי מי שנהג ללא ביטוח, אלא גם כלפי "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח..." (סעיף 7(6) לחוק הפיצויים [הדגשה אינה במקור]).

זכות החזרה של קרנית מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים שנטל השכנוע בעניינם מוטל על קרנית, לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן (2010), בפסקה 4 לפסק דינו של כבוד השופט עמית). התנאי הראשון הוא כי עסקינן במי שהוא "בעל הרכב או המחזיק בו" והתנאי השני הוא כי אותו בעלים/מחזיק "התיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח". בתנאי אחרון זה גלום יסוד של אשמה, ואכן הפסיקה פירשה את זכות החזרה של קרנית כמותנית בקיומו של 'אשם' שדבק בהתנהגותו של מי שהתיר את השימוש ברכב. האשם יכול להיות מסוג ידיעה, פזיזות, עצימת עיניים ולכל הפחות – רשלנות (ע"א 7580/03 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (2007) פסקאות 11, 14; רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 691-692 (1999)). על זכות החזרה נאמר כי היא משקפת אינטרס ציבורי, הן מאחר שהיא מאפשרת לקרנית לקבל את הסכומים ששילמה בגין מחדלם של אחרים ובכך מונעת את הטלת נטל הפיצויים על יתר ציבור המבוטחים, הן מאחר שהיא משמשת " גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח בגין השימוש ברכב או כנגד הפרה חמורה של תנאי הביטוח" (ריבלין, בעמ' 543).

תנאי ראשון - "בעל הרכב או המחזיק בו"

14. השאלה האם הנתבעת היא בעלים או מחזיק ברכב שלקרנית זכות חזרה אליו לפי חוק הפיצויים, היא שאלה שבעובדה, המשלבת מדיניות משפטית. פרשנות המונח "בעל רכב" נדונה בע"א (ת"א) 8883-01-12 יעקבי נ' סיטבון [פורסם בנבו] (2013), ומפי כבוד השופט ורדי נקבע:

"יש לפרש את המונח "בעל הרכב", בהקשר זה [סעיף 7(6) לחוק הפיצויים – הערה אינה במקור], כבעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי, שכן פרשנות אחרת לפיה יש לבחון בעלות בפועל, מרוקנת למעשה מונח זה מתוכן, שכן מה בין "בעל רכב בפועל" לבין "מחזיק"? ער אני לכך, כי רישום בעלות של כלי רכב במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ... אך קביעה זו רלוונטית במישור הקנייני ואין להחילה בענייננו, שכן כאמור, מתן פרשנות לפיה יש לבחון בעלות בפועל ואין די ברישום הבעלות בלבד במשרד הרישוי אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ותרוקן למעשה את התיבה "בעל הרכב" מתוכן" (שם, בפסקה 10).

וכך, בעניין אחר קבעתי –

"פרשנות סעיף 7(6) לחוק הפיצויים צריכה ליתן ביטוי לכך כי כלי רכב אינו חפץ סתם. פוטנציאל הפגיעה ממנו, כשהוא אינו נהוג בידיים הנכונות, עלול להיות הרה אסון. לכן, כעניין של מדיניות משפטית, שנועדה להגן על האינטרס הציבורי ועל שלום הציבור, בעליו של רכב, אפילו הוא פורמאלי, חייב לוודא כי מי שנוהג בו - מורשה לכך וקיים כיסוי ביטוחי לנהיגתו. מטעם זה, אין מי שביודעין הסכים לשתף פעולה ולהירשם במשרד הרישוי כבעליו של כלי רכב, יכול להיות פטור מאחריות, ובלבד שנפל בהתנהגותו 'אשם' ..." (ת"א 12538-04-13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' מופלח (2016)).

אין מחלוקת כי הנתבעת רשומה במשרד הרישוי כבעלת הרכב (סעיף 3 לתע"ר של הנתבעת).

תנאי 2: התיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח

15. על נסיבות רכישת הרכב ורישומו על שם הנתבעת העיד הנתבע כי הוא היה זקוק לרכב לצורך פרנסתו. לאחר שראה מודעה למכירת הרכב אותה פרסם יעקב בנימיניאן (להלן: "בינימיניאן") באתר "יד 2", הוא, הנתבע, נטל הלוואה בסכום של 100,000 ₪ מחברו דוד אביטל ושילם באמצעותה לבנימיניאן את תמורת הרכב (עמ' 70 שו' 8-13). ומדוע הרכב נרשם על שם אחותו, הנתבעת? על כך הנתבע העיד כי מאחר שהיה נתון בחובות הוא חשש פן הרכב יעוקל על ידי נושיו (סעיף 5 לתע"ר).

בעדות זו הנתבע מצניע את העובדה שהיה נתון באותה העת בהליכי פשיטת רגל (עמ' 70 שו' 34-35), שכל נכסיו היו אמורים להיות מוקנים לקופת הכינוס, ושאף היה בעיצומו של משא ומתן לשלם חלק מהחובות ולקבל הפטר על יתרתו (עמ' 72 שו' 7-12). נראה כי הנתבע חשש להראות לנושיו כי יש באפשרותו ליטול הלוואה בסדר גודל של 100,000 ₪ כשבצידה גם יכולת פירעון של 4,000 ₪ נוספים בחודש – הסכום שלפי עדותו הוא החזיר מידי חודש לאותו אביטל (עמ' 70 שו' 11-31).

לימים, הנתבע שילם כ - 150,000 ₪ במסגרת הליכי פשיטת הרגל בגין חובות שצבר בהיקף של 600-800 אלף ₪ (עמ' 72 שו' 29), ואת הרכב הוא מכר כשנה לאחר מכן, בסכום של 80-90 אלף ₪ שאותם הפקיד בחשבונו לאחר שכבר קיבל הפטר (עמ' 75 שו' 28 – עמ' 76 שו' 4).

16. כשזהו הרקע, ולאחר שתמורת הרכב שולמה לבנימיניאן, הרכב נרשם על שם הנתבעת, באמצעות ייפוי כוח ותעודת זהות שמסרה לנתבע (הנתבע, עמ' 73 שו' 9). עם זאת, לא הוכח כי הנתבעת רכשה את הרכב לצורך עסקה, או שהיא עצמה מימנה את רכישת הרכב.

א. לפי עדותו של בנימיניאן, שהיתה מהימנה, עובר לרכישת הרכב על ידי הנתבע לא היה ביניהם קשר (אלא רק לאחריו כשנוצר קשר שטחי המתמצה בחברות בפייסבוק (עמ' 58 שו' 30-33; עמ' 60 שו' 16-17)), ואילו את הנתבעת הוא כלל אינו מכיר ועד לעדותו בבית המשפט לא פגש בה מעולם (עמ' 58 שו' 15-16; עמ' 62 שו' 32-35). הוא גם לא הוציא חשבונית לנתבעת בגין מכירת הרכב (עמ' 62 שו' 8-9).

ב. גם החוקר הפרטי ראובן מדר (להלן: "החוקר הפרטי"), ששירותי החברה שבה עבד נשכרו לשם עריכת חקירה בתיק זה, לא הצליח לבסס קשר שכזה. מדר הגיש תצהיר (ת/1) לפיו הוא חקר את הנתבעת אשר מסרה לו שהיא בעלת עסק למכירת מוצרי ריהוט והרכב שהיה מעורב בתאונה שייך לה והיא היתה אחראית לבטחו. תצהיר זה מבוסס על דוח חקירה מתאריך 29.6.16 שבסעיף 6(ג) שבו נכתב כי "המשאית המעורבת כמו כלי רכב נוספים שייכים לה ובשירות העסק אותו היא מנהלת". (להלן: "דוח החקירה").

יובהר כי דוח חקירה זה אינו הדוח המקורי שאותו הוא עצמו ערך, אלא דוח שהודפס על יסוד כתב ידו (שלא נשמר) ושאותו הוא העביר למשרד החקירות שערך עליו "הגהה". החוקר הפרטי לא זכר האם לאחר אותה "הגהה" ביצע השוואה בין כתב ידו לבין דוח החקירה, אך לדבריו משרד החקירות אינו מבצע שינויים בכתב היד על דעת עצמו ודוח החקירה בדרך כלל משקף אותו (עמ' 46 שו' 18-22; עמ' 47 שו' 5-7; עמ' 54 שו' 22-30). מאחר שהנתבעת הכחישה כי מסרה לחוקר שהרכב שייך לה (עמ' 96 שו' 21-23), יש חשיבות לחומר הגולמי – להקלטה שביצע החוקר הפרטי כאשר חקר את הנתבעת, אך תקליטור החקירה לא הועבר לנתבעים ואף לא הוגש לבית המשפט במסגרת ראיות הנתבעת (על כך שהתמלולים לא יהיו חלק מתיק בית המשפט ראו החלטה מתאריך 16.2.20).

בית המשפט אינו זקוק לחוקר פרטי כדי שיעבד עבורו את המידע, וחשיבות העדתו של חוקר פרטי קשורה בדרך כלל לפן טכני - לאופן בו ביצע צילומים (אם יש) או הקליט את הנחקרים. כל הסקת מסקנות והתרשמות של חוקר פרטי אינה אלא עיבוד הנתונים, הליך שאין לחוקר כל יתרון על פני בית המשפט. לדוח החקירה עצמו אין משקל רב, לאחר שגם מתברר שהוא נערך על ידי אחרים. היה על קרנית להגיש את הקלטת החקירה עצמה (תקליטור ותמלול), ומשלא עשתה כן – היא בסופו של דבר לא הוכיחה את טענתה כי הנתבעת רכשה את הרכב מכספה וכי הוא חלק מצי הרכב של עסקה.

17. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע בטענתה של קרנית כי הנתבעת חייבת בשיפויה; הנתבעת ידעה כי הרכב עתיד להירשם על שמה, שכן נתנה לאחיה ייפוי כוח לשם כך. כמו כן, לנתבעת עסק ליבוא ושיווק רהיטים, ופריט הריהוט שסיפק הנתבע לאותה לקוחה באשדוד היה שלה, כך שמטבע הדברים היא ידעה שאחיה עומד לנהוג ברכב (הנתבעת, עמ' 95 שו' 34; עמ' 100 שו' 12-14, 19-22). הנתבעים, שניהם, היו מודעים לחובת עריכת הביטוח - לדברי הנתבע הוא שלח לאחותו את המסמכים כדי שהיא תערוך את הביטוח והיא העבירה אותם לסוכן הביטוח שלה (הנתבע בעמ' 86 שו' 28-30, עמ' 88 שו' 30; הנתבעת, בעמ' 99 שו' 17-18). אין מחלוקת כי אכן הוצאה תעודת ביטוח חובה לרכב ביום התאונה, אם כי רק לאחר שארעה (עמ' 87 שו' 6-8). הנתבעת היא זו ששילמה עבור הביטוח, ופוליסת הביטוח גם יצאה על שמה (הנתבע, עמ' 86 שו' 28-32; 87 שו' 25-26, עמ' 88 שו' 3-4; עמ' 88 שו' 21-22; הנתבעת, עמ' 95 שו' 34-35; עמ' 99 שו' 13-14; שו' 29-33; עמ' 101 שו' 14-20). הנתבעת העידה בהקשר זה כי "אני פשוט העברתי את מסמכים, הייתי צריכה להתקשר לוודא שטיפלו בזה. טיפלו בזה כנראה שעה אחרי... זו הפעם הראשונה שהוא עלה על האוטו, כאילו באותה רגע. נכון שזה לא היה אחראי בסופו של דבר, אבל הכוונה היתה שכשהוא כבר עולה על האוטו כן יהיה לזה ביטוח" (הנתבעת, בעמ' 101 שו' 23-29). יצוין כי לא הוגשה כל אסמכתה למועד רכישת הרכב או העברת הבעלות. הנתבע טוען כי היה זה ימים ספורים לפני התאונה (עמ' 88 שו' 25-27), אולם אין לכך תימוכין. כפי שגם אין תימוכין לטענת קרנית בפרוטוקול כי הרכב נרכש שלושה חודשים קודם לכן (עמ' 102 שו' 6-7).

18. הנתבעת, כבעלים, התרשלה בכך שאפשרה לאחיה לנסוע ברכב הרשום על שמה כשהוא אינו מבוטח, וכשבקשה לעריכת ביטוח הועברה על ידה לסוכן הביטוח שלה מבלי שווידאה שפוליסה יצאה ושולמה עובר לתחילת השימוש ברכב. יש להוסיף כי רישום שמה של הנתבעת כבעלים לא היה דקלרטיבי או טכני גרידא; הנתבעים שיתפו פעולה כדי להציג מצג בפני צדדים שלישיים, נושיו של הנתבע, כי הרכב אינו שלו ולכן לא ניתן לעקלו (ראו סעיף 4 לתע"ר של הנתבעת, הנתבעת בעמ' 96 שו' 3-4; בעמ' 100 שו' 34 – עמ' 101 שו' 3). הנתבעים אינם יכולים להציג מצג אחר רק משום שהוא עולה עתה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם להימנע משיפויה של קרנית.

לאור האמור, לא רק הנתבע, הנהג חסר הביטוח, חב בשיפויה של קרנית, אלא גם הנתבעת.

הנזק

19. הכלל, פרי פסיקת בית המשפט העליון, הוא כי בתביעת שיפוי של קרנית, אין להעמיד לפני בית המשפט מחלוקת כאילו היתה זו תביעת פיצויים של הניזוק נגד המזיק, אלא יש להתמקד בבחינת סבירות שיקוליה של קרנית בחתימתה על הסכם הפשרה (ריבלין, בעמ' 554); ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 569-571 (1997)).

20. קרנית שילמה לס' בגין פגיעתה הקלה סכום של 5,000 ₪ (ובצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ - 5,644 ₪). סכום זה הוא סביר, ובכל מקרה אין טענה של הנתבעים לגבי גובהו.

21. אשר לי'; מדובר במי שהיתה במועד התאונה קטינה. לאור עובדה זו ובשים לב לכך כי אמת המידה שאותה הפסיקה מתווה למינוי מומחה היא אמת מידה מקלה ומרחיבה של 'ראשית ראיה' לקיומה של נכות כתוצאה מהתאונה (רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח (2012)) – התיעוד הרפואי לאחר התאונה עומד בנטל זה, ויש להניח כי בית המשפט היה ממנה מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה (ראו תיעוד רפואי מתאריכים 4.3.16, 7.4.16 ו – 27.10.16 המאוזכר בחוות הדעת של פרופ' גנאל). משהסכימו הצדדים על מינויו של פרופ' גנאל, החלטה זו היא סבירה ומקובלת.

22. פרופ' גנאל הוציא תחת ידיו חוות דעת לפיה נכותה הצמיתה של י' עומדת על 5%.

א. הנתבעים מפנים ל – 2 אירועי נפילה שאירעו לי' לפני התאונה; הראשון מתועד בביקור בקופת חולים בתאריך 5.3.13 [3 שנים לפני התאונה] כשי' קמה מישיבה ליד מחשב ונפלה (נ/2). השני, מתועד בביקור בקופת חולים מתאריך 13.5.14 [כשנתיים לפני התאונה] שם י' התלוננה כי לאחר ריצת 2 ק"מ היא הרגישה סחרחורת ונפלה וחוותה קושי נשימתי במשך 40 דקות (נ/1). מסמך נוסף אליו הנתבעים מפנים הוא מסמך רפואי משנת 2008 [8 שנים לפני התאונה, כשי' בת 10] ממנו עולה כי היא סבלה מאי-יציבות הקרסול (נ/3).

ב. בבית המשפט י' הסבירה כי באירוע הראשון קמה ממצב של שכיבה לעמידה (עמ' 17 שו' 7-9), ובאירוע השני היה זה על רקע שיעור ספורט שנערך בסמוך לעצי זית, כשמספר חודשים לאחר מכן התברר כי היא אלרגית אליהם, בנוסף לאסתמה ממנה היא סובלת. לא היתה זו אפוא נפילה ללא סיבה (עמ' 16 שו' 10-19). הסברים אלו מקובלים עליי, ובכל מקרה, פרופ' גנאל עיין בתיקה הרפואי של י' בקופת החולים (שהמסמכים לעיל הם חלק ממנו), ואף יש התייחסות ספציפית לכאב בכפות הרגליים ולנושא האסתמה, משמע כי פרופ' גנאל ידע על אודות בעיות אלו. לכך מתוסף התיעוד הרפואי לאחר התאונה ובדיקה קלינית של פרופ' גנאל, ועל יסוד כל אלה לא היתה לקרנית סיבה ולו לשלוח למומחה שאלות הבהרה (לדברי עו"ד אהוביה-נוימן, המצהירה מטעם קרנית, זאת גם לאחר קבלת יעוץ רפואי-פנימי, חסוי. עמ' 38 שו' 29-30).

ג. מבחינתה של קרנית, עמדה לפניה עתה נפגעת, קטינה בעת פגיעתה, שנותרו לה 5% נכות בברך שמאל. אין משמעות לכך כי עורך דינה של י' הציע בעבר כי ישולמו לה 100,000 ₪ בלבד. הצעה זו עמדה על הפרק לפני שמונה פרופ' גנאל. קבלת ההצעה על ידי קרנית ללא חוות דעת מומחה לא היתה יכולה להיחשב כסבירה מאחר שקרנית לא היתה יכולה לאחר מכן להצדיק, לנמק או להסביר בתביעת השיבוב כיצד שילמה סכום לא מבוטל ללא חוות דעת (ואכן גם הנתבע העיד כי לא היה מסכים להחזיר ולו את הסכום הזה ללא חוות דעת – עמ' 93 שו' 21-25).

ד. אשר לצניחה חופשית שביצעה י' (ככל הנראה בשנת 2018 לאחר שקיבלה פיצוי מקרנית), (עמ' 19 שו' 23-24) - אין בכך ולא כלום עם נזקה. העובדה שיש לה מגבלה קלה בברך אין בה כדי למנוע ממנה לבצע פעילות גופנית.

23. בעת התאונה י' היתה תלמידת תיכון כבת 18. חישוב הפיצויים בראש נזק של אובדן כושר השתכרות לקטינים ולצעירים בראשית דרכם המקצועית נעשה דרך כלל על יסוד מודדים כשכר ממוצע במשק, גיל פרישה (67) ושיעור הגריעה מהשכר שפעמים רבות הוא כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה (לשכר ממוצע במשק ראו ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 12 (2005) ורע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011); לחישוב אובדן כושר השתכרות עד גיל 67 ראו ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (2005); ולנכות תפקודית ששיעורה כשיעור הנכות הרפואית ראו ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (2009)). מכאן שגבולות גזרת הפשרה ידועים וברורים לכל העוסקים במלאכת הערכת הנזק.

24. חישוב אקטוארי מלא בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות לבדו מגיע לסכום של כ - 151,000 ₪, מבלי שהוספנו הפסדי פנסיה (12.5%), הוצאות נוספות (רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת) ונזק לא ממוני כקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976. לכן סכום הפשרה אליו הגיעה קרנית (140,000 ₪ כולל שכ"ט עו"ד או 125,000 ₪, נטו) הוא סביר. אם מחשבים לאחור את ראשי הנזק השונים, ככל הנראה בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות קרנית לא שילמה חישוב אקטוארי מלא, אלא 65% ממנו (השוו לרע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (2018)). לאחר קבלת חוות הדעת, דרישת הנפגעת י' עלתה ל – 274,000 ₪ לא כולל שכר טרחת עו"ד (נספח י), כך שסיום ההליך מול שתי הנפגעות בסכום כולל של כ – 146,000 ₪ גם הוא סביר ומשקף ניהול משא ומתן הלוקח בחשבון את האינטרסים של קרנית, ובסופו של דבר גם את אלו של הנהג שעתיד להיות משובב.

25. בכתב הקבלה, ויתור ושחרור של י' (בלבד) נכתב בכתב יד "עפ"י 'ספק בזכאות'. מבלי להכיר בחבות". לטענתם של הנתבעים לא ברור מדוע קרנית שילמה פיצויים אם עד הרגע האחרון קיים ספק בזכאותה של הנפגעת? על כך השיבה עו"ד אהוביה-נוימן כי מבחינתה של קרנית, כל עוד הנהג טוען אחרת, היא אינה יכולה להכיר בחבות במלואה (100%) ולכן מתווסף סייג (עמ' 42 שו' 24 – 28), "מסיבות משפטיות זאת ההחלטה ב"קרנית", זה ניסוח ש"קרנית החליטה עליו" (עמ' 35 שו' 33-34). יש לזכור כי תפקידה של קרנית הוא להגן על נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים בגין נזקי גוף מוכחים שנגרמו לו, ולא להגן על חסר הביטוח מפני תביעת פיצויים. כחלק מברור חבותה כמובן שעל קרנית לפנות לנהג כדי לקבל את גרסתו, אולם היא אינה חייבת לגבש את עמדתה רק על יסוד גרסתו, ובמקרה דנן היו לה מספיק אינדיקציות כדי לקדם פשרה מול הנפגעות שאלמלא כן הסכומים שהיה עליה לשלם היו עלולים להיות גבוהים הרבה יותר.

26. לסכום הפשרה מצטרפות הוצאות אותן קרנית שילמה לצורך איסוף התיק הרפואי של הנפגעות, צילום תיק משטרה, תשלום שכר טרחה למומחה וחקירות - כל אלו אינן הוצאות מיותרות או מוגזמות והן נדרשו לצורך ברור חבותה והיקף הנזקים (לדוח תשלומים בסכום כולל 11,204 ₪ (נומינלי), ראו נספח יד). גם על הוצאות אלו על הנתבעים לשפות את קרנית.

27. סך הוצאותיה של קרנית מגיע כדי 157,264 ₪ למועד הגשת התביעה (140,000 ₪ לנפגעת י', 5,644 ₪ לנפגעת ס' ו - 11,204 ₪ הוצאות, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת הדוח נספח יד 4/2018 ועד להגשת התביעה 12/2018). סכום כולל זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום עומד על 162,800 ₪ (במעוגל).

28. בשולי הדברים;

א. עו"ד אהוביה-נוימן שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה של קרנית לא טיפלה בתיק הנפגעות באופן אישי, אלא עו"ד שטרן-אילן (שלא העידה) (עמ' 33 שו' 23-27). אין בחלוקת עבודה זו כל פסול (עמ' 36 שו' 10). עו"ד אהוביה-נוימן משמשת כראש תחום חזרות בקרנית, ותצהיר עדותה הראשית בעיקרו מתמצה בהגשת מסמכים הנמצאים בתיקה של קרנית, מידע שיש לה ידיעה אישית לגביו. טענות משפטיות אין מקומן בתצהיר (סעיף 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, להלן: "התקסד"א") ושיקוליה של קרנית האם להתפשר או לא ממילא לא באו לידי ביטוי בתצהיר. זהו עניין לבית המשפט לענות בו, כך שספק הוא אם היה לעדותה של עו"ד שטרן-אילן כדי לתרום לדיון (ובכל מקרה הנתבעים לא ביקשו להזמינה). בסופו של דבר, בית משפט זה ביסס את הכרעתו על מכלול הראיות בתיק - עדותם של הנפגעות והנתבעים, ועל המסמכים השונים שהוגשו.

ב. תקנה 75 לתקסד"א כפי שהיתה בתוקף ביום הגשת התביעה קבעה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו". קרנית צירפה לכתב התביעה דוח תשלומים שממנו ניתן ללמוד מהן ההוצאות שהוציאה לפי תאריך, סכום ומקבל התשלום. אכן, היא לא צרפה את דרישת הנפגעות או את העתק התביעה שהוגשה נגדה בבית המשפט בירושלים הנזכרות בסעיף 6 לכתב התביעה כאן. אך הנתבעים לא פנו לבית המשפט עם קבלת כתב התביעה ובטרם הגישו כתב הגנה בבקשה מעין זו (השוו לרע"א 5649/16 מדינת ישראל נ' אגרסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ (בפרוק) (2016) בסיפא של פיסקה 6). יתרה מכך, אי-צירוף מכתב הדרישה של הנפגעות וכתב התביעה שאותו הגישו נגד קרנית לא הקנה לקרנית כל יתרון דיוני, ולראיה - הנתבעים לא ביקשו לתקן את כתב הגנתם גם לאחר שקיבלו את המסמכים הללו. מכאן, ובניגוד לטענת הנתבעים, לא היתה מניעה להגיש את המסמכים (שגולו במסגרת הליכים מקדמיים) במסגרת תצהירה של עו"ד אהוביה-נוימן.

סוף דבר

29. דין התביעה להתקבל.

הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת (קרנית) סכום של 162,800 ₪. כן ישלמו לקרנית שכר טרחת עורך דין בסכום של 24,760 ₪ ואת הוצאותיה בהליך זה (למעט תמלול החקירות) על יסוד אסמכתאות או רשומה ממוחשבת.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"א, 04 יולי 2021, בהעדר הצדדים.