לפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, עבירה מיום 28.11.2016.

לטענת המבקש, הוא לא קיבל את הדוח ולא ידע בדבר קיומו, עד אשר קיבל בחודש 10/18 זימון ממשרד הרישוי לקורס בנהיגה נכונה; לפי מיטב זכרונו הוא סבור כי לא הוא נהג ברכב במועד הדו"ח, והוא בודק מי הוא הנהג בפועל; ובנסיבות בהן האכיפה בוצעה במצלמת א3, מתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות המקימות עילה של עיוות דין.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי הדוח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש בדואר רשום; והדוח שולם ביום 16.7.17; ובנסיבות אלה אין כל מקום להעתר לבקשה.

לאחר ששקלתי את האמור בבקשה ובתגובת המשיבה החלטתי לדחותה.

סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי מששולם הקנס על ידי המבקש, רואים אותו כאילו הודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו. ראה רע"פ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.05.2007); רע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.10.2014); רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.01.2009).

מכאן, כי בשעה שהמבקש שילם את הקנס בגין הדו"ח, הוא למעשה הודה, הורשע, ונשא את עונשו בגין העבירה כאמור.

עם זאת, סעיף 229(ח) מוסיף וקובע בסיפא, כי הוראות הסעיף לא יחולו "על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחוייבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו."

בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד להישפט אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט, או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין.

בענייננו, על פי המשיבה, הדו"ח שולם, כך שאין ממש בטענה כי המבקש לא קיבל לידיו את הדו"ח ולא ידע דבר קיומו. המבקש אף כלל לא התייחס בבקשה לנסיבות תשלום הדו"ח.

עולה אם כן, כי עבירת המהירות בוצעה ב 28/11/16, ב 16/7/17 הקנס בגינה שולם, ואין זאת אלא כי המבקש סבר – משעה שהקנס שולם על ידו – כי אכן העבירה בוצעה על ידו.

עולה כי, בחלוף כשנתיים מביצוע העבירה הסתבר למבקש, כי הוזמן לקורס בנהיגה נכונה, ואז מצא לנכון להגיש בקשה להארכת מועד (באיחור נוסף של כחודשיים). דהיינו, הסיבה האמיתית להגשת הבקשה באיחור נובעת מהעובדה, כי המבקש חויב באמצעי תיקון על ידי משרד הרישוי. "מדובר בשיקול של תועלת ולא בשיקול של עיוות דין". (המ"ש (מחוזי חיפה) 8964-11-15 סוסנה קויפמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.2015)).

כמו כן, לא הוברר מדוע הוגשה הבקשה להארכת מועד להישפט רק ביום 13.12.18, כחודשיים לאחר הודעת רשות הרישוי מ10/18.

יתרה מכך, נקבע בפסיקה, כי אי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה מהווה עיוות דין. ראה לעניין זה עפ"ת (מחוזי מרכז) 29393-11-09 שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.02.2010) מפי כב' השופטת נגה אהד.

גם טענת המבקש לפיה, כביכול, אכיפה המבוצעת במצלמת א3 מצדיקה, כשלעצמה, בקשה להארכת מועד להישפט למעלה משנתיים לאחר ביצוע העבירה, ולאחר שהקנס שולם, היא טענה שאינה יכולה להתקבל. ראה עפ"ת 7334,7339,7361-12-18 (מחוזי ירושלים) בן דוד נ' מדינת ישראל, 26.12.18.

המבקש לא פעל במסגרת הזמנים שקצב המחוקק, לא נתן הסבר כלשהו, וודאי לא הסבר מניח את הדעת, לשיהוי הרב בהתנהלותו וגם בהתייחס לתשלום הדו"ח ואי טיפול בהסבת הדו"ח, כל אלה מלמדים על הודאת המבקש, ולכן אין גם בדחיית הבקשה משום חשש לעיוות דין.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד להישפט נדחית.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ט, 29 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.