לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

פסק דין

1. התובע עבד כמשגיח כשרות אצל הנתבעת 1, מפעל ליצור חטיפים מיום 24.5.2011 ועד 30.3.2017, ומיום 1.4.2017 ועד 27.12.2017 עבד אצל הנתבעת 2, שגם היא עוסקת בייצור חטיפים עד שפוטר לטענתו על ידי הנתבע 3.

לטענתו, הנתבעת 1 והנתבעת 2 הן בבעלות של אותה משפחה והמפעל של שתיהן ממוקם באותו מקום עם אותם עובדים ואותן מכונות יצור והנתבע 3 שהוא היה בעל המניות בנתבעת 1 המשיך לנהל את נתבעת 2.

התובע תובע פיצוי בסך של 390,000 ₪ מארבעת הנתבעים יחד בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, פיטורים ללא שימוע, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי הפרשה מלאה בגין תגמולי מעסיק, דמי הבראה, פדיון חופשה, אי מתן הודעה על תנאי העבודה, עוגמת נפש ופיצוי על מתן המחאות ללא כיסוי.

1. הנתבעים טוענים שאין מקום להרים את המסך בין המעסיקות (נתבעות 1 ו-2) לבין בעלי המניות (נתבעים 3 ו-4). לטענתם לתובע נערך גמר חשבון על ידי הנתבעת 1, הוא פוטר ממנה עקב קשיים כלכלים, נערך לו גמר חשבון והוא קיבל פיצויי פיטורים לרבות טופס 161. הנתבעת 1 מסרה לו המחאות של פיצויי פיטורים שסורבו על ידי הבנק בסך כולל של 22,519 ₪ נטו. התובע קיבל תשלום במזומן עבור עבודה בשעות נוספות והעבודה בנתבעת 2 הסתיימה לאחר שהסתיים עניין הכשרות במפעל ולא היה צורך במשגיח כשרות. התובע קיבל את מלוא זכויותיו לרבות הפרשות לפנסיה שהוא משך את הכספים מהקופה.
2. טענתו העיקרית של התובע שהנתבעות 1 ו-2 הן אותן מעסיקות ולכן הוא זכאי למלוא הזכויות משתיהן. בדיון ההוכחות העידו התובע והנתבע 3 מטעם הנתבעים.

בפתח דיון ההוכחות הודיע הנתבע 3 שהוא בהליך פשיטת רגל ויש החלטה של בית המשפט המחוזי שלא לפרק את הנתבעת 1 כי יתכן שימצא משקיע שירכוש אותה. לדבריו, לנתבעת 1 ולו באופן אישי חובות בסך של למעלה משבעה מיליון ₪.

התובע העיד שהוא עבד אצל הנתבעת 1 מיום 24.5.11 ועד 30.3.17. לדבריו קיבל 200 ₪ נטו על כל יום עבודה, זה ההסדר אליו הגיע עם הנתבע 3 שהיה בעל החברה ובעל המניות של הנתבעת 1. את התשלומים הוא קיבל בהמחאות שתמיד כובדו למעט ההמחאות של פיצויי הפיטורים וכן אישר שההמחאות תאמו לתלוש השכר ואלו הסכומים שהיו מגיעים לו (עמ' 11 שורות 6-14 לפרוטוקול). לדבריו ראה את תלושי השכר רק אחרי 5-6 חודשים ולא הייתה לו ברירה אלא להסכים עם הרשום בתלושי השכר. לדבריו בתחילת חקירתו לא קיבל זכויות סוציאליות מעבר ל – 200 ₪ נטו מדי יום. כשב"כ הנתבעים הציג לתובע את תלושי שכרו בהם היה פירוט של חגים, מחלה, חופשה והבראה, השיב שהנתבעת רשמה מה שהיא רוצה בתלוש השכר ואף היא רשמה בתלושי השכר שהיא העבירה כספים לחברת הפנסיה אך לא העבירה אותם. לדבריו, פנה לחברת הביטוח שהודיעה לו שהנתבעת לא העבירה הפרשות לפנסיה עבור חמישה חודשים בשנה האחרונה לעבודתו. התובע אישר שהוא מכיר את המכתב שכתב הנתבע 3 לשחרור הכספים מקופת הראל (נספח 6 לתצהיר התובע), מכתב זה מיום 2.8.17 בו אישרה הנתבעת 1 לשחרר את הכספים שהצטברו בביטוח הראל לאחר שהתובע סיים את עבודתו ביום 30.3.17. בנספח 7 לתצהיר התובע יש אישור שהתובע קיבל מחברת הראל סך של 38,112 ₪ נטו לאחר שנוכה מס בסך של 11,471 ₪. התובע אישר שהוא קיבל את הסכומים האלה ולטענתו נוכו ממנו 35% מס בגלל הנתבע. התובע אישר שהנתבעת שילמה לו עבור דמי נסיעות סך של 35 ₪ לכל כיוון לפי ימי עבודה שעבד. כשעומת התובע עם תלוש השכר שבהם הסכום גבוה מ – 200 ₪ ליום עבודה כך למשל הוצג לו תלוש עם שכר נטו של 5,970 ₪ לחודש 10/2016 (עמ' 14 שורה 9), אישר שקיבל את הסכום הזה אף על פי שהיו 21 ימי עבודה באותו חודש. כשנשאל מדוע הסכום גבוה מעל 4,200 ₪ (21 ימי עבודה * 200 ₪) השיב התובע שאולי הנתבע היה אדם טוב ורצה לתת תגמול לעובד. בחקירתו החוזרת חזר על כך שהכספים שקיבל מחברת הראל נוכה מס הכנסה בסך של 11,000 ₪.

1. הנתבע 3 אישר בחקירתו שהוא בעל מניות והמנהל של הנתבעת 1 בלבד ולא של הנתבעת 2 שבעל מניות בה הוא בנו, הנתבע 4. לטענתו הנתבעת 1 נקלעה לקשיים ולכן היא הודיעה לעובדים שהיא נסגרת. הנתבע 3 אישר שלאחר שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים נפתחה הנתבעת 2 ורוב העובדים נשארו לעבוד באותו מקום עבודה באותו בניין אך נערכה התחשבנות עם התובע ונמסרו לו המחאות לפיצויי פיטורים. העד אישר שלא ניתנה הודעה בכתב לתובע על תנאי עבודתו בנתבעת 1 וניתנה לו הודעה על סיום עבודתו אך לא ידע להשיב האם ההודעה ניתנה בהתראה של 15 יום. אשר לסיום העבודה בנתבעת 2 העד העיד שהתובע פוטר כי לדבריו "הכשרות ירדה מהעסק " (עמ' 19 שורה 29). לדבריו התובע קיבל מהנתבעת 1 כל מה שמגיע לו, למעט מההמחאות שחזרו לפיצויי פיטורים ומשכורת אחרונה בסך של 6,325 ₪ שההמחאה בגינה חזרה. התובע נשאל לגבי הפרשות לפנסיה והשיב שהוא לא זוכר ממתי הנתבעת 1 התחילה להפריש.

1. התובע בסיכומיו טען שיש לתת פסק דין נגד הנתבעת 2 והנתבע 4 כי הם לא הגישו תצהירים ולא התייצבו לדיונים. לטענתו היה ערוב נכסים בין שתי הנתבעות כי התובע הועסק באותו מקום עבודה באותו בניין ובאותו פס ייצור והנתבע 3 היה מאוד דומיננטי בניהול שתי החברות והדבר לא הוכחש על ידי הנתבעים.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מקום לחייב את הנתבעת 2 בגין חובות הנתבעת 1. מדובר בשתי חברות שונות. התובע אישר שהוא קיבל פיצויי פיטורים מהנתבעת 1. בעלי המניות בשתי החברות שונים. ניתן לייחס חוב של בעל מניות בחברה אך אי אפשר לייחס חוב של חברה לחברה אחרת מכוח דוקטרינת של הרמת מסך. מה גם שהתובע קיבל פיצויי פיטורים מהנתבעת 1 בסיום עבודתו. התובע טוען שהוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין מהנתבעת 1 וחלף הודעה מוקדמת גם מהנתבעת 1 וכן תבע פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה משתי הנתבעות, כך שגם הוא הבין שמדובר בשתי מעסיקות שונות.
3. הרמת מסך היא הרמת מסך ההתאגדות בין בעלי המניות לבין החברה. הלכה היא כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי הנפרד של החברה ובית הדין יכבד את ההפרדה שבין הישות המשפטית של בעלי המניות והישות המשפטית של החברה. זאת, כל עוד לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות מעליה, על פי סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999. אישיותה המשפטית של חברה משמעותה יצירת "מסך" המפריד בין זכויותיה וחובותיה לבין זכויותיהם וחובותיהם של החברים בה. על מנת למנוע אפשרות של ניצול לרעה של אישיותה המשפטית הנפרדת בדרך של שימוש בה כמסווה לפעולותיהם של אלה החברים בה והמפעילים אותה פותחה בפסיקה הדוקטרינה של "הרמת מסך". משמעות דוקטרינה זו היא שיתכנו מקרים שבהם ירים בית המשפט את המסך המפריד בין אישיותו הנפרדת של התאגיד לבין אישיותם המשפטית של החברים בו. בעשותו כך, זכויות התאגיד ובעיקר חובותיו, ייוחסו במישרין לחברים בו מבלי שאישיותו המשפטית של התאגיד תיעלם (ראו פרופ' דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל, 2012, מהדורה שניה, הוצאת פרלשטיין- גנוסר, עמ' 75). הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, מיום 12.9.04). ראו גם פס"ד של בית הדין הארצי בע"ע 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S גניוס סאונד סיסטם בע"מ, מיום 31.10.11, בו קבע ביה"ד הארצי מפיה של הנשיאה השופטת ורדה וירט ליבנה את העקרונות בדבר הרמת המסך. כן ראו את פסק דינה של הנשיאה השופטת ורדה וירט ליבנה בבר"ע 52353-08-26 א.ב טוקו שף בע"מ ואיציק אנקונינה נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE מיום 13.11.16.
4. התובע לא הוכיח שהייתה תרמית או שהיה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. התובע לא טען שהנתבעים 3-4 מחזיקים בכספי הנתבעות. התובע לא טען וממילא לא הוכיח שהנתבעים לקחו סיכון לא סביר בניהול העסק ולא הוכיח ערוב נכסים.
5. להלן אדון ברכיבי התביעה:

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה:

הנתבע 3 אישר שהנתבעת 1 לא נתנה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודתו (עמ' 19 שורה 14). נתבעת 2 לא התייחסה ולא הציגה הודעה בכתב. בפסיקת פיצויים בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) יש להביא בחשבון מספר שיקולים. ראו בעניין זה: צבי פרנקל ' פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמא בחוקי העבודה בישראל', ספר סטיב אדלר, הוצאת נבו, עמ' 541 – 542. לאור האמור ולאחר ששקלתי מלוא השיקולים, לרבות משך תקופת העסקתו של התובע אני קובע שכל נתבעת תישא בפיצוי התובע בסך של 1,500 ₪ בגין אי מתן הודעה בכתב לעובד וזאת לאור הקבוע בסעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה).

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין:

הנתבע 3 העיד וטענותיו בענין זה לא נסתרו שהתובע פוטר מהנתבעת 1 מאחר שהנתבעת נקלעה לקשיים והפסיקה את פעילותה ופוטר מהנתבעת 2 לאחר שהופסק עניין הכשרות. בנסיבות אלה שהתובע הוא משגיח כשרות, לא מצאתי מקום לפצות את התובע בגין פיטורים שלא כדין. בשתי הפסקות העבודה לא היה תכלית למתן שימוע, והספקת עבודתו של התובע היתה בלתי נמנעת.

חלף הודעה מוקדמת:

התובע טען שהנתבעת 2 פיטרה אותו מבלי לתת לו הודעה מוקדמת. הנתבעת 2 לא הכחישה שהתובע פוטר ביום 27.12.17 (מכתב הפיטורים צורף כנספח 5 לתצהיר התובע) על כן התובע זכאי להודעה מוקדמת כפי שתבע בסך של 5,444 ₪.

פיצויי פיטורים:

התובע טען שהוא זכאי לפיצויי פיטורים משתי הנתבעות בסך של 35,173 ₪ בהפחתת הסך של 16,810 ₪ שקיבל מקופת הראל. מאחר שהתובע עבד בנתבעת 1 כ– 70 חודשים ועל פי טופס 161 של הנתבעת 1 התובע זכאי היה לסך של 31,259 ₪. התובע לא חלק על סכום זה. התובע קיבל מקופת הראל פיצויים בסך של 16,810 ₪ כך שהנתבעת 1 חייבת לתובע סך של 14,449 ₪. הנתבעת 1 אישרה שנתנה המחאות לתובע ושההמחאות לא כובדו ועל כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 14,449 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

מאחר שהתובע עבד בנתבעת 2 פחות משנה אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים למעט הפרשות על פי צו ההרחבה, כך שהנתבעת 2 צריכה לשלם לתובע סך של 2,613 ₪ בגין הפרשות לפיצויי פיטורים.

גמול שעות נוספות:

התובע טען שהוא זכאי לשעות נוספות בסך של 277,000 ₪ על פי דוחות שהוא ערך לעצמו. התובע אישר שאת הדוחות הוא לא הראה לנתבעת ולא דרש את אותם סכומים. הוא אישר שאף אחד לא ידע על אותם רישומים (עמ' 14 שורה 23) ובהמשך אישר שכל חודש העביר את הדוחות שעל פיהם הנתבעת הייתה משלמת לו (עמ' 14 שורה 27). במכתבי הדרישה ששלח ביום 7.6.18 טען באופן כללי שהועסק בשעות נוספות אך לא צירף את אותם רישומים שצירף בהמשך לתצהירו וכאמור אישר שהנתבעת שילמה את שכרו בהתאם לדרישות שלו מידי חודש. על כן תביעת התובע לגמול עבור שעות נוספות נדחית. על התובע הנטל להוכיח שעבד שעות נוספות והוא לא עמד בנטל זה.

פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה:

התובע תובע פיצוי בסך של 7,440 ₪ בגין אי הפרשה מלאה של תגמולי מעסיק. לטענתו יש חוסר בסך של 2,440 ₪ בגין הסכומים שהיו אמורים להיות מופרשים לקרן הראל, בקרן יש 16,883 ₪ בלבד. הנתבעת 1 הפרישה לקרן פנסיה רק מחודש ינואר 2016 והחלה להעביר את הכספים לקופת הראל רק בחודש יוני 2016. הנתבעת 1 היתה צריכה להפריש לתובע בגין ההפרשות הפנסיוניות עבור שנת 2012 סך של 4,092 ₪, עבור שנת 2013 סך של 3,761 ₪, עבור שנת 2014 סך של 3,929 ₪, עבור שנת 2015 סך של 3,761 ₪ עבור בשנת 2016 עד ליום 1.7.16 סך של 1,880 ₪. בגין עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2 נוכה משכרו מדי חודש סכום מקופת הראל, כך בחודש 4/17 נוכה סך של 269 ₪, בחודש 5/17 נוכה סך של 348 ₪, בחודש 6/17 נוכה סך 284 ₪, בחודש 7/17 נוכה סך של 193 ₪, בחודש 8/17 נוכה סך של 284 ₪, בחודש 9/17 נוכה סך של 296 ₪ ובחודשים 10-12/17 לא נוכה בכלל ועל הנתבעת 2 להעביר סך של 877 ₪ בחודשים אלה.

בסה"כ התובע זכאי להפרשות פנסיוניות על חשבון מעסיק בסך של 19,323 ₪. בקרן היו 16,883 ₪ ועל כן על הנתבעת 2 לשלם את הסך של 2,440 ₪ בגין שנת 2017.

מאחר שהסכומים נוכו מתלושי השכר של התובע והנתבעת 2 לא הציגה אסמכתה שהם הועברו לקופה, אני מחייב גם את הנתבע 4 יחד עם הנתבעת 2 לשלם סכום זה וזאת בהתאם להלכות שנקבעו בנוגע להרמת מסך חלקית במקרה של ניכוי סכום מהשכר שלא הועבר לייעודו.

למען הסר ספק החיוב של נתבע 4 הוא רק בגין ההפרשות הפנסיוניות שנוכו משכרו של התובע ובסך הכל בסך של 1,673 מתוך הסכום של 2,440.

אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בגין ניכוי המס בסך של 5,000 ₪. מדובר בהתנהלות של התובע מול קרן הפנסיה ויכול היה התובע להמציא אישור מפקיד שומה על מנת להסדיר את עניין ניכוי המס.

דמי הבראה:

התובע זכאי לדמי הבראה מהנתבעת 1 בסך של 12,440 ₪. התובע קיבל כאמור בסעיף 7 לתצהירו סך של 8,416 ₪ ועוד 880 ₪ בשנת 2012 ועל כן התובע זכאי להפרש בסך של 3,144 ₪. מאחר שאצל הנתבעת 2 התובע עבד פחות משנה אין הוא זכאי לדמי הבראה.

פדיון חופשה:

התובע הציג את חישוביו - פדיון החופשה בגין שלוש השנים האחרונות בסך כולל של 7,400 ₪. הנתבעות לא חלקו על חישוב זה ועל כן על הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 5,208 ₪ ועל הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 2,192 ₪ בגין חופשה.

דמי חג:

התובע טוען שהוא לא קיבל עשרה ימי חג בגין תקופת עבודתו אצל שתי הנתבעות. הוא לא הצביע על ימי החג שהוא זכאי לקבל מהנתבעות ועל כן אני דוחה את תביעתו לתגמול בגין דמי חגים.

עוגמת נפש:

התובע תבע תגמול בגין עוגמת נפש ומתן המחאות ללא כיסוי. הפיצוי בגין עוגמת נפש יינתן רק במקרים חריגים. אין זה המקרה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. עבודתו של התובע הסתיימה בשל קשיים של הנתבעת 1 ועבודתו בנתבעת 2 הסתיימה בשל נסיבות אובייקטיביות של ביטול עניין הכשרות בנתבעת.

שכר אחרון אצל הנתבעת 1:

הנתבע 3 אישר שהתובע זכאי לשכר אחרון בסך של 6,325 ₪. מדובר בהמחאה שחזרה (עמ' 20 שורה 15-17).

סוף דבר:

9. על הנתבעת 1 לשלם לתובע:

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,500 ₪;

השלמת פיצויי פיטורים בסך של 14,449 ₪;

פיצוי בגין דמי הבראה בסך של 3,144 ₪;

פדיון חופשה בסך של 5,208 ₪;

שכר עבודה אחרון בסך של 6,325 ₪.

על הנתבעת 2 לשלם לתובע:

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,500 ₪;

חלף הודעה מוקדמת בסך של 5,444 ₪;

פיצוי בגין הפרשות לקופת הפיצויים בסך של 2,613 ₪;

פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה בסך של 2,440 ש"ח;

פדיון חופשה בסך של 2,192 ₪.

על הנתבע 4 לשלם לתובע:

ביחד עם הנתבעת 2 סך של 1,674 ₪ (מתוך הסכום שעל הנתבעת 2 לשלם בסך של 2,440 ₪) בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

הנתבעת 1 תשלם את הסכומים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבעים 2 ו-4 ישלמו את הסכומים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.12.17 ועד לתשלום המלא בפועל.

10. משהתביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד, הנתבעות 1 ו-2 יישאו בהוצאות התובע ובשכ"ט בא כוחו בסך כולל של 2,500 ₪ שעליהן לשלם בתוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. אין הוצאות נגד הנתבעים 3 ו-4. ההוצאות הן בנוסף להוצאות שפסקתי לטובת התובע במהלך ההליך.

11. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ, (16 אפריל 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.