עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף נטענים שנגרמו לו בעקבות תקיפתו הפיזית בסמוך למועדון לילה בתל-אביב בו בילה (להלן: המועדון).

1. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בכתבי טענותיהם:

1. התובע, יליד 13.7.1995, בילה ביחד עם מספר חברים בליל 17/3/16 במועדון.
2. לטענת התובע, בשלב מסוים הוא ניגש לשירותים של המועדון ובאזור השירותים התנהל ויכוח עם אנשים. אחד ממאבטחי המועדון ניגש אל התובע ושאל אותו אם יש בעיה. התובע ענה שהשירותים מלוכלכים ובתגובה התחיל המאבטח לחנוק אותו ולמשוך אותו מהצוואר לכיוון היציאה מהמועדון. המאבטח המשיך וחבט בפניו של התובע וכשניסה התובע להרים את מכשיר הטלפון הנייד שלו שנפל, ריסס אותו אחד מהמאבטחים בגז פלפל מה שגרם לו להיאנק מהצריבה. כן, טען התובע כי באותו שלב רץ המאבטח לעברו ונתן לו אגרוף בפנים מה שהוביל לחבלה בלסת.

בעקבות אירוע התקיפה, פנה התובע לקבלת טיפול בחדר המיון של בית החולים "לניאדו" ולאחר שעבר צילום שוחרר לביתו. לאחר מספר שעות נמסר לתובע מבית החולים כי קיים חשד לשבר ומשכך פנה למחלקה כירורגית במרכז הרפואי "תל השומר". ביום 19/3/16 עבר התובע הליך ניתוחי תחת הרדמה כללית במהלכו הותקן לו קיבוע בינלסתי ורדוקציה פתוחה של שבר גוף מנדיבולה משמאל, כולל קיבוע על ידי שתי מיני פלטות, סגירת הפה ב-IMF עם חוטי מתכת. התובע שוחרר לביתו כעבור יומים עם המלצות, בין היתר, לטיפול תרופתי. בהמשך נזקק התובע למספר טיפולים ובדיקות מעקב במחלקת פה ולסת.

התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבע 1 (להלן: הנתבע) לגביו נטען כי הוא המאבטח התוקף במכת האגרוף שהסבה לו את נזקי הגוף וכן כנגד הנתבעת 2, חברת האבטחה שנטען כי העסיקה במועד הרלוונטי לתביעה את הנתבע (להלן: הנתבעת). עילות התביעה התבססו, בין היתר על עוולת התקיפה המעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

לתמיכה בטענותיו בעניין הנזק, צירף התובע חוות דעת רפואית של מומחית מטעמו (ד"ר נעמה סאמט-רובינשטיין) שנערכה ביום 9/10/18. בחוות הדעת צוין , בין היתר, כי כתוצאה מהחבלה נשוא התביעה, נשברה הלסת התחתונה של התובע בשני מוקדים כשהשבר החמור יותר הוא בצד השמאלי של גוף הלסת. כן, נטען כי הפגיעה המשולבת הביאה לירידה בתחושה באזור אחד ועלייה בתחושה עד כדי כאב באזורים אחרים. בנוסף, נטען כי בגין השבר במפרק קיימת אצל התובע מגבלה ממשית בפתיחת הפה. על רקע האמור, מצאה המומחית מטעם התובע להעריך את נכותו הצמיתה בשיעור 28% (משוקלל); 20% בגין פגימה בעצב V בצורה בינונית עם הפרעות תחושתיות ניכרות לפי סעיף 29(5)(א)(II) לתקנות המל"ל ו-10% בגין הגבלות תנועת מפרק הלסת עם פתיחה של 2.5-3.5 ס"מ לפי סעיף 73(2)(ב)(I) לתקנות המל"ל.

1. במסגרת טענות ההגנה של הנתבעת נטען, בין היתר, כי דין התביעה כנגדה להידחות על הסף מחמת העדר עילה שכן בכתב התביעה אין טענה אחת המופנית כלפיה. כן, טענה הנתבעת כי לא מן הנמנע שנזקיו של התובע נגרמו, אם בכלל, כתוצאה ממעשיו שלו והיו בלתי נמנעים מבחינת הנתבעת. חוסר זהירותו, אופן התנהלותו והתנהגותו של התובע הם שגרמו באופן בלעדי להתרחשות האירועים הנטענת והמוכחשת ולא מעשה או מחדל כלשהו שניתן ליחסו לנתבעת. על כן, יש להטיל על התובע אשם תורם מלא או בשיעור ניכר ומשמעותי. כן, נטען כי האירוע נגרם בשל כך שהתובע השתולל בתוך המועדון, תוך שהוא מסכן את שאר הבליינים ואת צוות האבטחה ומשכך היה על מאבטחי המקום להוציאו בהתאם לנהלים. כן, נטען כי ככל שיוברר כי התובע היה שיכור במהלך האירוע, יש להטיל עליו אשם תורם מוגבר עד כדי הסתכנות מרצון לאור הוראת סעיף 5 לפקודת הנזיקין. בנוסף, טענה הנתבעת להעדר קיומו של קשר סיבתי וניתוקו שכן האירוע, ככל שאירע ובאופן בו אירע, היה בלתי צפוי מבחינתה של הנתבעת ולנתבעת לא הייתה כל שליטה על התרחשותו ולא היה בכוחה לפעול למניעתו בכל דרך סבירה.

1. במסגרת טענות ההגנה של הנתבע, טען האחרון, בין היתר, כי במועד האירוע עבד כמאבטח במועדון מטעמה של הנתבעת. התובע, כעולה מהעדויות, היה אורח "שתוי" במועדון והתנהל בתוקפנות כלפי אורחי המועדון ומחוצה לו תוך סיכון צדדים שלישיים, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו. כן, נטען כי לא היה כל מגע פיזי של הנתבע בתובע כשההיפך הוא הנכון. לפניית הנתבע אל התובע על מנת להרגיעו לאחר שדחף אורחים במועדון, תקף התובע את הנתבע בכך שהיכה אותו בחזהו באגרופו ותוך שהוא מתגרה בו ומסנן לעברו "מה אתה יכול לעשות?". מיד לאחר מכן ליוו מאבטחי המועדון, עובדי הנתבעת, את התובע אל מחוץ למועדון ללא מעורבות הנתבע וללא כל אלימות. תלונת התובע במשטרה נדחתה לאחר שנבדקה, מה שמדבר בעד עצמה.
2. במסגרת חוות הדעת הרפואית הנגדית שנערכה ביום 2/7/19 על ידי מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שלומי בנימין, נטען, בין היתר, כי מבחינה קלינית ורנטגנית נמצא ריפוי מלא ותקין של השבר, הן בגוף הלסת לשמאל והן במפרק ימין, כשלא ניתן להבחין עוד בקווי השבר. הסגר תקין ומפתח הפה משתפר בהדרגה. כן, ציין המומחה מטעם הנתבעת כי בניגוד לממצאי מומחית התובע, נמצא מפתח פה של 3.8-3.9 ס"מ ללא קושי או כאב ועל כן אין מקום להכיר בנכות בגין הגבלה בפתיחת הפה. לגבי ההפרעה התחושתית בסעיף המנטלי של העצב הטריגמינאלי (עצב V), מצא מומחה הנתבעת כי עדיין קיימת הפרעה תחושתית שהיא בחלקה פרסטזיה (חוסר תחושה) ובחלקה היפראסטזיה (תחושה כואבת ומרגיזה). שתי ההפרעות התחושתיות הינן תוצאה של פגיעה בסעיף העצב. באזור קו השבר בגוף הלסת משמאל אזור יציאת הסעיף המנטלי מתוך גוף הלסת. מדובר כאן רק על פגיעה חד צידית באחד משלושת סעיפי העצב הטריגמינאלי. לטענת מומחה הנתבעת אף אם מדובר בפגימה בינונית עם הפרעה תחושתית קשה יש להכיר בנכות של 10% מותאם לפי סעיף 29(5)(א)II לתקנות המל"ל.
3. שמיעת ההוכחות בתיק התקיימה ביום 2/3/21 וביום 2/6/21, במסגרתם העידו התובע, שניים מחבריו ושני קרובי משפחתו שנכחו עימו במועדון. כן נשמעה עדותו של הנתבע. הנתבעת לא העידה מטעמה איש. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.
4. דיון והכרעה:
5. בשים לב למחלוקת המהותית בתיק וכפי שכל אחד מהצדדים התייחס אליה בסיכומיו, הרי שהשאלה הראשונה בה יש להכריע הינה בשאלת הוכחת נסיבות הפגיעה – האם עלה בידי התובע להוכיח כי הוּכה במכת אגרוף ברחבה מחוץ למועדון (לאחר שהוצא ממנו ביוזמת המאבטחים), והאם הנתבע הוא אכן האדם שהיכה אותו במכת האגרוף האמורה. בהתאם למסקנה אודות זהות האדם שהיכה, יש להידרש לשאלת האחריות של מי מהנתבעים (ובתוך כך להתייחס לטענות הנתבעת אודות יישום הכלל לפיו "אין להשיב אשם" והעדר אחריות שילוחית לנוכח זאת שלא נטען כנגדה כל טענה במישור האחריות בכתב התביעה). כן, יש להידרש לשאלה (ובהתאם למענה לשאלות הקודמות) האם יש מקום להכרה בקיומו של אשם תורם מצד התובע. לבסוף (ושוב בהתאם לתוצאות ההכרעה בשאלות הנ"ל), יש להידרש לבחינת הנזק הנטען לאור משמעות הנכות של התובע בתחום הפה ולסת ותוך זיקה לשאלת קיומם ונפקותם של מגבלות ובזיקה לעיסוקו הצפוי.

ב.1. הוכחת נסיבות הפגיעה:

1. התובע העיד בפניי בשתי הזדמנויות;
2. בישיבת הקד"מ מיום 12/1/20 העיד התובע כך:

"בתקופה שזה קרה, הייתי לוחם בחטיבת כפיר, יצאנו לסופ"ש, כמה חברים ליחידה, וגם לא מהיחידה. בילינו, יצאנו למועדון בתל אביב, מועדון המרקיד, זה היה שמו. יצאנו, בילינו, כרגיל, כמו שחבר'ה צעירים מבלים, רקדנו, נהנינו, באיזשהו שלב הלכתי לכיוון השירותים של המועדון. הייתה שם איזושהי מהומה שלא הייתה קשורה אליי. נכנסתי לכיוון השירותים, אותו תוקף שם לי את היד על הכתף ואמר לי – יש לך בעיה? מה הבעיות שלך? אמרתי לו חוץ מזה שהשירותים פה לא נקיים, אין לי שום בעיה. באותו רגע שאמרתי את המילים האלו, הוא ממש שינה את הפרצוף שלו, קרא לעוד מאבטח שהיה לידו. זה קרה בשניות, הם החזיקו אותי, משכו אותי וגררו אותי החוצה, הרגשתי חבטות בגוף. עד היציאה מהמועדון. שם זרקו אותי ממש החוצה וכשניסיתי להתקרב בחזרה ולשאול מה הסיבה שככה משליכים אותי מהמועדון החוצה, ללא סיבה, לא עשיתי כלום, כל החברים שלי בפנים חוגגים, אפילו לא הספקנו לסגור את החשבון. התקרבתי, ניסיתי לדבר, ואחד המאבטחים שהיה לידו הוציא גז פלפל, ריסס אותי ואת החבר שהיה לידי בעיניים. באותו רגע הייתי מנוטרל לגמרי, החזקתי את העיניים שלי, הלכתי כמה צעדים אחורה, הרגשתי כאב שלא הרגשתי בחיים בעיניים. שמעתי את הריצה של אותו תוקף, שרץ לכיווני, הרגשתי את החבטה שנתן לי בלסת שמאל ופשוט נזרקתי על הרצפה.

כשעוד הצלחתי איכשהו להתאושש על עצמי ולפתוח את העיניים, ראיתי שני מאבטחים מחזיקים את אותו תוקף, כי הוא רצה להמשיך אחרי אותה מכה. כולם לבשו מדים וגם הוא לבש מדים. מעבר לזה, אני מזהה אותו, הייתי יוצא למועדון הזה הרבה פעמים, מזהה אותו מפעמים קודמות שהייתי במועדון, אני חושב שהוא היה אפילו האחראי, הוא היה הדומיננטי שם, אני מזהה אותו. הוא היה גבוה, מאוד שרירי, שיער קצוץ.

[...]

כשפתחתי את העיניים שלי, ראיתי שני מאבטחים תופסים אותו, כי הוא רצה להמשיך כנראה ולתת לי עוד מכה, להמשיך עם התקיפה הזו. עצרו אותו שני מאבטחים, משכו אותו ממש בכוח, והוא נכנס לאיזשהו מקום ונעלם מהאזור."

(ר' ע' 1 שו' 20-29; ע' 2 שו' 1-16 לפרו'; ההדגשות אינן במקור, א.ר.).

1. בישיבת ההוכחות מיום 2/3/21, העיד התובע כך:

"באותו ערב של בילוי, במהלך הערב, המועדון היה באותו ערב, חגג יום אחד אחד המפיקים. המועדון היה מאוד עמוס ובאיזשהו שלב הלכנו אני וחברי לכיוון השירותים, בגלל העומס שציינתי פילסנו את דרכנו לאט לאט, עוברים לאט לאט עד שהגענו לשירותים. שם הייתה התקהלות, שירותי מועדון, הרבה אנשים. גם אותו תוקף מיקי היה שם. בנסיון להכנס לשירותים, תוך כדי הכניסה לשירותים, הוא שם לי יד על הכתף, ראה אותנו כשאנו נכנסים – מה הבעיה שלך? בא עצבני, זה היה מועדון עם מוסיקה ורעש. אמרתי לו שבאנו לשירותים, אם יש לי בעיה זה אולי כי השירותים מלוכלכים פה. באותו רגע שאמרתי את זה, פניו השתנו מקצה לקצה, הוא היה עצבני. היו איתו עוד כמה מאבטחים, הרגשתי שהם מרימים אותי, הרגשתי חבטות בגוף, עד שנזרקתי החוצה מהמועדון. בשלב הזה, הבנתי שהטל' שלי לא עליי. ביקשתי מהחבר שהיה איתי, שהוציאו גם אותו, את הנייד שלו, שאנסה להתקשר לראות איפה הנייד. בו זמנית אני מתווכח עם המאבטחים תוך כדי שאני מחייג לנייד שלי, שיתנו לי להכנס, שלא עשיתי כלום, שזרקו אותי החוצה ללא סיבה. החפצים שלי היו בפנים. תוך כדי הוויכוח עם המאבטחים, כשביקשתי להכנס כי הטל' שלי בפנים, הם דוחפים והודפים אותי החוצה, עד שאחד המאבטחים הוציא גז פלפל וריסס אותי מטווח אפס בעיניים. באותו רגע הייתי מנוטרל לגמרי, הלכתי צעדים אחורה, החזקתי את העיניים והתחלתי לצעוד אחורה, לא ראיתי דבר, שרפו לי העיניים. תוך כדי שאני הולך אחורה, אני מרגיש חבטה בלסת שמאל שלי. נפלתי על הרצפה. חבריי הרימו אותי, דיממתי מהפה. לקחו אותי לשטוף את הפנים, הרגיעו אותי. באותו רגע יצאו כמה ממפיקי המועדון, הבעלים, המפיקים, הבינו מה קרה בחוץ, ישבו איתי, ביקשו ממני שלא אתקשר למשטרה, הם ניסו להרגיע אותי, אמרו שהם שמעו על המקרה, שהם מבינים מה קרה, הם טענו שהמאבטח הזה היה מעורב בעוד מקרים כאלה ושזה יטופל, אמרו לי כל דבר רק שלא אתקשר למשטרה..."

(ר' ע' 10 שו' 2-20 לפרו'; ההדגשות אינן במקור, א.ר.).

1. חומר הראיות אשר הונח בפניי כלל ערב רב של עדויות, ובעיקר כאלה שנגבו במסגרת החקירה המשטרתית שנפתחה בקשר עם תלונת התובע על הפגיעה בו, ושכללה בסך הכל גביית 19 עדויות (חלקן חקירות באזהרה) מאת 15 מעורבים שונים ובכלל זה התובע, עדי התובע במסגרת ההליך דנן, מאבטחים, וגורמים רלוונטיים למועדון כמו גם למסיבה הספציפית שהתקיימה בו באותו ערב (תיק המשטרה הוגש וסומן ת/1). כן, הוצג בפניי סרטון (ת/2) באורך של כדקה ממצלמת אבטחה אשר מוקמה מעל רחבת אחת הכניסות למועדון. הסרטון הינו צילום שבוצע באמצעות מכשיר נייד ממסך מחשב. מהצלבה בין התיעוד בסרטון האמור לבין תוכן חלק מעדויות של הנצפים בו (ובכלל זה העדויות שמסרו חלק מחבריו של התובע במשטרה ושחלקם העידו בפניי וכן עדויות של מאבטחים וגורמים שונים בעלי זיקה למועדון), עולה התמונה הבאה:
2. שני מאבטחים מהצוות של הנתבעת, ג'ובאני ורג'ב, מוציאים את התובע מהמועדון, וזאת בעקבות תקרית אלימה (לשיטת צוות האבטחה) בה היה מעורב התובע ואשר הצדיקה מבחינתם את הוצאתו אל מחוץ לתחומי המועדון (ר' בעניין זה התייחסותם של השניים בהודעותיהם במשטרה; ע' 2 שו' 23-36 להודעת ג'ובאני מיום 14/4/16; ע' 1 שו' 5-8; ע' 4 שו' 89-91 להודעת רג'ב מיום 14/4/16).
3. בין שני המאבטחים הנ"ל לבין התובע מתקיימים חילופי דברים כאשר האחרון מבקש לחזור חזרה לדלת הכניסה של המועדון והשניים מונעים ממנו זאת. התובע ממשיך לעמוד מול הכניסה ונראה מדבר עם תנועות ידיים (לפרקים באופן מתלהם) עם מישהו שנמצא באיזור הכניסה (מחוץ לטווח הכיסוי של המצלמה), כשמאבטח נוסף מנסה להרגיע אותו ולהרחיקו מהמקום. מספר שניות לאחר מכן נראה המאבטח ג'ובאני יוצר מגע עם התובע באמצעות הנפת רגל ("בִּרכיה") לאזור גופו של התובע (ר' הודעתו של ג'ובאני במשטרה מיום 14/4/16 ע' 2 שו' 37-38). מיד בסמוך לאחר מכן נצפית יד שמרססת גז פלפל לעברו של התובע. מרסס הגז הינו המאבטח אלכסיי (ר' הודעתו של אלכסיי במשטרה מיום 24/4/16 ע' 1 שו' 6-7). בעקבות ריסוס הגז התרחק התובע מהמקום (וניתן להבחין בו בחלק העליון של הצילום).
4. בהמשך התיעוד ולקראת סיומו (דקה 0:51 לסרטון) נראים בחלק הימני של טווח כיסוי המצלמה תנועות רגליים מהירות של אדם בעל מכנסיים ונעליים בצבע כהה המגיע מהחלק התחתון לכיוון החלק העליון בו היה מצוי התובע (לאחר ריסוס הגז). מיד עם עצירת תנועת הרגליים נצפה התובע שנמצא בסמוך נופל/מוטח על הקרקע. יובהר כי לא ניתן לזהות על פי הסרטון את זהות אותו אדם מאחר וטווח הכיסוי תיעד רק את תנועת רגליו כאמור.
5. באשר לזהות אודות אותו האדם אשר תנועות רגליו בלבד מתועדות כאמור בסרטון, הרי שלמעט עדויות התובע וחלק מחבריו במשטרה, אין בפניי כל ראיה אשר יש בה להצביע על הנתבע כאותו אדם;
6. עדות התובע; התובע העיד בהודעתו הראשונה במשטרה (שנגבתה למחרת ליל האירוע) כי לאחר הריסוס בגז הפלפל "שרפו לי העיניים בצורה נוראית ולא יכולתי לפתוח אותם" (ר' הודעתו במשטרה מיום 17/3/16 ע' 1 שו' 8). משכך, ברי כי הוא לא יכל לזהות את נותן מכת האגרוף ואיני מקבלת כל ניסיון מצידו לקשור את הנתבע למכת האגרוף. ודוק, בעדותו בפניי במסגרת ישיבת ההוכחות, הודה לבסוף התובע כי לא ראה את התקיפה עצמה לנוכח מצב עיניו בעקבות ריסוס גז הפלפל כלפיו (ר' ע' 16 שו' 16-18 לפרו').
7. רון ביטון; עד זה שהיה אחראי על ה"ליין" של מסיבות יום רביעי (היום בו התרחש האירוע) נשאל מפורשות איך נפצע התובע ועל כך השיב "אין לי מושג" (ר' הודעתו במשטרה מיום 10/4/16 ע' 2 שו' 54; ע' 3 שו' 55).
8. אלון כתריאל; העד הינו בעליה של הנתבעת וציין כי במועד האירוע שהה בחו"ל (ר' הודעתו במשטרה מיום 10/4/16 ע' 1 שו' 2-3). בנסיבות אלה, עדותו במשטרה כלל לא הייתה רלוונטית למחלוקת זו של זיהוי האדם שמתקדם לעבר התובע.
9. עמרם הגדול (שכאמור גם העיד בהליך); העד טען תחילה כי המאבטח שהכה את התובע באגרוף הוא הנתבע שזוהה על ידו כמאבטח שהוציא אותו, אולם גרסתו זו בעניין הזיהוי לא מתיישבת עם תיאורו שלו עצמו ולפיו לאחר שגם הוא רוסס בגז הפלפל, הוא לא יכל היה לפתוח את העיניים "איזה שלוש שעות" (ר' הודעתו במשטרה מיום 12/4/16 ע' 2 שו' 26 ו-29; ע' 4 שו' 89), ועל כן לא מצאתי לקבל את גרסתו בנקודה זו. ודוק, לקראת סוף חקירתו, ציין העד בעצמו כי לא זוכר בוודאות שהמאבטח שהוציא את התובע מהמועדון הוא אותו מאבטח שהכה אותו בשלב מאוחר יותר במכת האגרוף (ר' ע' 4 שו' 106-108).
10. חיים הרוש (שכאמור גם העיד בהליך); העד תיאר בהודעתו כי מי שהכה את התובע במכת האגרוף היה "מאבטח גדול כזה" וזיהה אותו כנתבע, אולם ציין (לשאלה אודות זהות אותו מאבטח) כי "הבנתי אחר כך מחברים שדיברו שקוראים לו מיקי" (ר' הודעתו במשטרה מיום 12/4/16 ע' 1 שו' 5 ושו' 12-13). בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע כי זיהוי הנתבע על ידי עד זה, כמאבטח שתקף את התובע במכת האגרוף, נסמכת על ידיעה בדיעבד.
11. ירדן אביסרור; עד זה שהצטרף לתובע לבילוי במועדון במועד האירוע העיד שמאבטח (אותו כינה אותו "סלקטור") הוא את מכת האגרוף של אותו סלקטור וכנשאל האם הוא מכיר אותו השיב: "מהמועדונים קוראים לו מיקי" (ר' הודעתו במשטרה מיום 12/4/16 ע' 1 שו' 5 ושו' 13-14). מלבד תשובה לא ברורה זו שיש בה ללמד גם כן על ידיעה בדיעבד, הודה העד כי שתה אלכוהול באותו הערב ולשאלה האם היה שיכור, השיב גם כן תשובה תמוהה לפיה: "הייתי מסטול אבל שפוי, זוכר הכל" (ר' ע' 3 שו' 53-54 להודעה).
12. עמרם הקטן (שכאמור העיד אף הוא בהליך דנן); גם עד זה ציין בהודעתו כי היה נוכח לתקיפת המאבטח את התובע באמצעות מכת האגרוף וכי המדובר באותו המאבטח שהוציא אותו מהמועדון. לשאלה האם הוא מכיר את אותו מאבטח, השיב העד בשלילה (ר' הודעתו במשטרה מיום 12/4/16 ע' 1 שו' 10-11; שו' 27-28; שו' 42 ושו' 47-48). באשר למצב התובע בסמוך לפני שהוכה באגרוף, ציין העד (בעדותו בבית המשפט) כי הוא היה "על הרצפה" (ר' ע' 34 שו' 7-8 לפרו'), וזאת בניגוד לעדות התובע שציין כאמור כי מכת האגרוף ניתנה בעת שהוא התחיל "לצעוד אחורה" (ר' ע' 10 שו' 17 לפרו') כמו גם בניגוד לגרסת עמרם הגדול שהעיד שהתובע היה במצב של עמידה בעת ההכאה (ר' ע' 42 שו' 21-23 לפרו').
13. שלומי דיין; עד זה שהיה בזמנים הרלוונטיים הבעלים של המועדון בו התרחש האירוע, ציין כי אמנם היה ברחבת הכניסה למועדון בעת שתובע הוצא, אולם לא ראה את מכת האגרוף (ר' הודעתו במשטרה מיום 14/4/16 ע' 1 שו' 47-48).
14. כפיר צפריר; עד זה שימש יחצ"ן של המועדון וחגג את יום הולדתו באותו ערב במועדון אליו הוזמנו התובע ושאר האורחים. העד ציין בהודעתו כי כשיצא החוצה בעקבות ההתרחשות, התובע ציין בפניו כי קיבל מכת אגרוף ממאבטח (ר' הודעתו במשטרה מיום 24/4/16 ע' 1 שו' 6-7). באשר לזהות אותו מאבטח, ציין העד בהמשך כי מעולם לא אמר לתובע או לעמרם שהמאבטח התוקף הינו הנתבע ואף ציין כי כלל אינו מכיר אותו (ר' ע' 2 שו' 47-52; ע' 3 שו' 62-65).
15. יוסף ג'רבי (שכאמור העיד אף הוא בהליך דנן); בהודעתו במשטרה ציין העד כי הבחין במאבטח שקיבל "שיבוש" והוא זה שרץ לעבר התובע. בניגוד לחלק מהעדויות, ציין ג'רבי כי אותו המאבטח שרץ לא היה זה שהוציא את התובע מהמועדון החוצה. באשר לזהות אותו מאבטח ציין העד כי שמו הוא "מרקו או משהו כזה" (ר' הודעתו במשטרה מיום 27/4/16 ע' 1 שו' 7-8; שו' 13-14; ע' 2 שו' 33 ושלושת השורות האחרונות שהוספו להודעה בכתב יד).
16. מאיר ונמק; עד זה שהיה אחד ממשתתפי מסיבת יום ההולדת של כפיר, העיד שראה את המאבטח רץ לעבר התובע ונותן לו את מכת האגרוף, אולם הוא לא ידע לומר בוודאות אם המדובר באותו מאבטח שהוציא את התובע מהמועדון וגם הוא ציין באשר לזהותו כי ידע בדיעבד שקוראים לו מיקי "כי אמרו לי אחרי זה שקוראים לו מיקי" (ר' הודעתו במשטרה מיום 27/4/16 ע' 1 שו' 11-17). בהמשך נשאל העד לגבי זהות האדם שמסר לו שלאותו מאבטח קוראים מיקי, ונקב בשמו של "עמרם הגדול" (ר' ע' 2 שו' 19; ע' 3 שתי השורות הראשונות שהוספו להודעה בכתב יד). בהודעתו הנוספת של העד שנגבתה בשלב מאוחר של אותו יום, חידד והבהיר ונמק שלא ראה את מכת האגרוף עצמה (ר' הודעתו הנוספת במשטרה מיום 27/4/16 ע' 2 שו' 25). בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע כי גם זיהוי הנתבע על ידי עד זה, כמאבטח שתקף את התובע במכת האגרוף, נסמכת על ידיעה בדיעבד.
17. מי שעוד מסר עדויות במשטרה היו המאבטחים רג'ב, ג'ובאני ואלכסיי (שחלקם נחקרו באזהרה), אולם לטענתם הם כלל לא ראו את מכת האגרוף ואף חלק מהם טענו כי כלל לא הכירו את הנתבע בזמן אמת.
18. לאחר עיון במכלול חומר הראיות אשר הונח בפניי (ותוך ייחוס החשיבות הצריכה להשתלשלות של האירועים שהתרחשו ברחבת הכניסה למועדון ולעדויות ה"טריות" השונות כפי שנמסרו במשטרה ביחס לפרק זמן רלוונטי זה), הנני מוצאת להגיע למסקנות הבאות:
19. המסקנה הראשונה אליה הנני מגיעה הינה שעלה בידי התובע להוכיח במידת הראיה הנדרש (ואף מעבר לכך) כי הוא אכן הוּכה באגרוף בסמוך לאחר שרוסס בגז פלפל וכי מכת אגרוף זו היא שהביאה לשברים בפניו. מסקנה זו נסמכת בראש ובראשונה על תיעוד האירוע בסרטון שמלמד על הפגיעה בתובע בשעה שהוא מוטל ארצה מיד בסמוך להתקרבות האדם שנצפה צועד במהירות אליו. תיעוד זה עולה בקנה אחד עם עדויות התובע עצמו והעדים הנוספים שנמצאו בעיני מהימנים ביחס לנקודה זו. כן, מבוססת מסקנתי הנ"ל על עצם קיומם של שני השברים בלסת של התובע העולים בקנה עם מיקום הפגיעה ועוצמת הנפילה.
20. המסקנה הנוספת הינה שלא מצאתי כי הוכחה טענת התובע שהנתבע הוא זה אשר היכה אותו במכת באגרוף בפניו; אמנם חלק נכבד מחבריו/מכריו של התובע זיהה את הנתבע כמי שרץ והיכה את התובע במכת האגרוף ואולם לא מצאתי ליתן אמון בזיהוי זה, לנוכח מספר סתירות שנתגלעו בעדויותיהם של הנ"ל וכן לאור הרושם כי על זהות המאבטח ידעו, רובם ככולם, בדיעבד ולאחר שבין היתר זהות זו "קוּבעה" בתודעתם על ידי "עמרם הגדול" (שכאמור רוסס אף הוא בגז פלפל ועל כן לא מצאתי שהיה יכול להבחין בזהות המאבטח).
21. לצד האמור ניתן על בסיס חומר הראיות שהונח בפניי להגיע למסקנה כי תוקף התובע במכת האגרוף הינו אחד ממאבטחי הנתבעת אשר עבד באותו מועד במועדון. מסקנתי זו נסמכת על מספר נדבכים: (1) פריטי הלבוש (מכנסיים ונעליים) בצבע כהה אשר תואמים את אופי הלבוש של חלק ממאבטחי המועדון שחלקם נצפו בסרטון; (2) התרשמות כי אותו תוקף הינו בעל מבנה גוף רחב אשר תואם גם כן את מבנה גופם של מאבטחי המועדון; (3) העדר קיומה של כל טענה קונקרטית (ובתוך כך העדר הוכחתה של טענה כזאת) אודות קיומו של "תוקף" אחר (מלבד מאבטח של הנתבעת) שהיה בעל מניע או רצון לפגוע בתובע; (4) העדר המהימנות שמצאתי לייחס לגרסאותיהם של מאבטחי הנתבעת בהודעותיהם במשטרה (ושחלקם כאמור נחקר באזהרה) וזאת לנוכח האבסורדיות שאפיינה את הכחשותיהם לעניין עצם הפגיעה בתובע, בשעה שלא יכולה מחלוקת אודות נוכחותם במקום וכפי שעולה בבירור מהתיעוד בסרטון ממנו נלמד כי חלקם הבחינו בפגיעה בזמן אמת.

ב.2. שאלת האחריות:

1. לנוכח מסקנותיי לעיל – הוכחת תקיפת התובע באמצעות מכת אגרוף וכן כי מכה זו ניתנה על ידי אחד ממאבטחי המועדון – נגזרת המסקנה הנוספת ולפיה הוכחה עוולת התקיפה (אשר עליה התבסס התובע).
2. עוולת התקיפה עליה מבסס התובע את העילה העיקרית בתביעתה (ר' סעיף 28 לכתב התביעה) מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

בהתאם לפסיקה נקבע כי עוולה זו מכילה מספר יסודות מצטברים: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון – יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; על-ידי הכאה, נגיעה הזזה; שלא בהסכמת האדם המותקף (ר' רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג [פורסם במאגרים] (2/12/07)).

1. בפתח הדברים אבהיר כי על אף ה"בִּרכיה" (בה הודה כאמור המאבטח ג'ובאני) וריסוס גז הפלפל (בה הודה כאמור המאבטח אלכסיי לאחר שטען כי חש תנועת איום מצד התובע), הרי שבחינת עוולה זו תהיה רק ביחס למכת האגרוף אשר הסבה לתובע את הפגיעה בלסת ובתוך כך לשברים שנגרמו בגינה. דומה כי לא יכולה להיות כל מחלוקת על בסיס ממצאיי לעיל וללא צורך בסיוע "פרשני" של גורם כזה או אחר (בהקשר מסמך כזה או אחר המצוי בתיק החקירה המשטרתי או בתוצאותיה מבחינת הגשתו של כתב אישום בסופו של יום), שמתקיימות בענייננו יסודות עוולת התקיפה ביחס למכת האגרוף. מעשה תקיפה זה של מצד מאבטח המועדון הינו בגדר פעולה מכוונת כלפי התובע שבאותה נקודת זמן התאושש מתופעות הלוואי בעקבות גז הפלפל שרוסס על פניו, מצב שהיה גלוי למאבטח התוקף.
2. שאלת אחריותה של הנתבעת: משעה שכאמור הגעתי למסקנה אודות זהות התוקף אשר נמנה על אחד ממאבטחי הנתבעת שאינו הנתבע, הרי שההכרעה הצריכה עתה הינה בשאלת חבותה של הנתבעת בלבד. שאלה זו מתחדדת במקרה דנן לנוכח טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה (ושעליה שבה וחזרה ביתר שאת בסיכומיה) אודות זאת שבכתב התביעה לא הועלתה טענה אחת המופנית כלפיה במישור האחריות ועל רקע זאת טענה כי יש להחיל בנסיבות את ההגנה הפסיקתית לפיה "אין להשיב לאשם". בעניין זה הפנתה הנתבעת אל פסק הדין שניתן ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ [פורסם במאגרים] (26/10/05) שם דן בית המשפט העליון באפשרות של העלאת טענה של "אין להשיב לאשמה" בתחום האזרחי, כשבאותו פסק דין הוטעם כי אין לאפשר העלאת הטענה בהליך אזרחי, אלא כאשר הנתבע מוותר על הבאת ראיות מטעמו.

לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול הטענות הרלוונטיות בעניין זה, מצאתי כי בסופו של יום, יש מקום להכיר בחבותה של הנתבעת לתקיפת התובע באמצעות מכת האגרוף. אמנם נכון הוא שכתב התביעה לא מעלה טענות ישירות כנגד הנתבעת במישור האחריות, מלבד זאת שצוין בסעיף 3 לכתב התביעה שהנתבע היה מועסק על ידי האחרונה בזמנים הרלוונטיים. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שבמהלך שמיעת הראיות עלה שבאירוע היו מעורבים מאבטחים נוספים שאין מחלוקת כי היו עובדי הנתבעת גם כן במועד הרלוונטי. לא יכולה להיות מחלוקת גם שהנתבעת הייתה מודעת למעורבותם של אותם מאבטחים באירוע הנדון, ולו רק לנוכח זאת שעולה מתיק המשטרה (ר' המזכר שנערך ביום 27/4/16 אודות הצפייה בסרטון ושסומן מ"ג בחומר החקירה) כי מי ששלח לחוקרת את הסרטון הינו מר כתריאל (בעליה של הנתבעת) שמסר כאמור עדות במשטרה וכן לנוכח זאת שנציגת הנתבעת (גב' אסנת כתריאל) שהעידה בפניי במסגרת ישיבת הקד"מ מיום 12/1/20, אישרה שהנתבעת קבלה דיווח מבעלי המועדון כבר למחרת האירוע (ר' ע' 3 שו' 11-12 לפרו'). בנסיבות אלה, היה מצופה מהנתבעת לזמן, לכל הפחות, לעדות את המאבטחים המעורבים (ובפרט את ג'ובאני ואלכסיי שנטלו חלק אקטיבי בנטרול התובע והיו נוכחים במקום בעת ההכאה במכת האגרוף). משלא עשתה כן, לא רק שיש לראותה כמי שנמנעה בחוסר תום לב מהבאת ראיות ועל כן אין מקום להכיר בטענתה לתחולת הכלל של 'אין להשיב לאשמה', אלא שאין מקום גם בנסיבות העניין לאפשר לה "לחמוק" מאחריות על מעשה של עובד שהיה בפיקוחה באמצעות העלאת טענות בעלות אופי "טכני" שמקורן במחדל של ניסוח כזה או אחר שאפיין את כתב התביעה.

ב.3. אשם תורם:

1. הפסיקה עמדה על כך שלצורך בחינת קיומו של אשם תורם לניזוק, יש תחילה לבדוק אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פד"י נח(1) 201).

במקרה דנן הנני סבורה כי גם אם מבחינת התובע לא הייתה הצדקה להוצאתו מהמועדון בעקבות תקרית כזאת או אחרת עם מי ממאבטחי המועדון או בליינים אחרים באזור השירותים של המועדון, לא היה כל מקום מצד התובע להתנהלותו ברחבת הכניסה אשר התאפיינה, בין היתר, בהתעקשות שלא לקבל את "רוע הגזירה" ולנסות לשוב לתוך המועדון, תוך חילופי דברים ושפת גוף שיכולה להתפרש כמאיימת. התובע וודאי שלא ראוי לציון לשבח על התנהלותו והעדר השלמה עם ההחלטה שלא להשיבו לתחום המועדון.

יחד עם זאת, את טענת האשם התורם יש לבחון לטעמי ביחס לנקודת זמן מוגדרת ושגבולות הגזרה הינם השניות הספורות שממועד הריסוס בגז ועד בסמוך לפני מכת האגרוף; במקרה דנן ההכאה במכת האגרוף מצד מאבטח הנתבעת לא הייתה במהלך עימות פיזי עם התובע או כאקט של הגנה עצמית אלא כאמור הופנתה אליו לאחר שהתובע "נוטרל" באמצעות גז הפלפל ובעקבות כך התרחק לאור מצבו מפתח המועדון ולמעשה כבר לא היווה גורם "מאיים" או "מתריס" כלפי מי מהמאבטחים או אורחים אחרים. מצבו של התובע שהתאושש מתופעות הלוואי של הריסוס היה גלוי למאבטח התוקף. גם אם אאמץ את גרסת המאבטחים אודות עלבונות, קללות ותנועות מאיימות מצד התובע במהלך האירוע (והדברים אף משתקפים ונתמכים מהתיעוד בסרטון), ההתחשבות בעניין זה הייתה יכולה להיות רלוונטית ביחס ל"בִּרכיה" של ג'ובאני או ריסוס גז הפלפל מצד אלכסיי (ככל שפעולות אלה היו עומדות במרכז בחינת עוולת התקיפה). אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לנקיטת אלימות מסוג מכת אגרוף עוצמתית, משעה שכאמור התובע כבר "נוטרל" באמצעות גז הפלפל וכבר לא היווה בסמוך לפני מכת האגרוף כל גורם מתריס או מאיים. לאור זאת, מסקנתי הינה שאין כל מקום להטיל על אשם תורם על התובע במקרה דנן.

ב.4. שאלת הנזק:

1. הנכות הרפואית:
2. התובע והנתבעת הגישו כאמור חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם בתחום הפה ולסת; המומחית מטעמו של התובע (ד"ר נעמה סאמט-רובינשטיין) העריכה כאמור בחוות דעתה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 28% (משוקלל); 20% בגין פגימה בעצב V בצורה בינונית עם הפרעות תחושתיות ניכרות לפי סעיף 29(5)(א)(II) לתקנות המל"ל ו-10% בגין הגבלות תנועת מפרק הלסת עם פתיחה של 2.5-3.5 ס"מ לפי סעיף 73(2)(ב)(I) לתקנות המל"ל. במסגרת חוות הדעת הרפואית הנגדית שנערכה ביום 2/7/19 על ידי מומחה מטעם הנתבעת (ד"ר שלומי בנימין), לא מצא האחרון כאמור להכיר בנכות בגין הגבלה בפתיחת הפה ובגין הפגימה הבינונית עם הפרעה תחושתית קשה העריך את נכותו בשיעור 10% מותאם לפי סעיף 29(5)(א)II לתקנות המל"ל.
3. אף אחד מהצדדים לא ביקש לזמן את המומחה מטעם הצד שכנגד לחקירה על חוות דעתו ולאחר שעיינתי בחוות הדעת של מומחי הצדדים וכן בשים לב לכך שאף לא אחד מהצדדים העלה טענות קונקרטיות בסיכומיו באשר לאי אלו מההערכות של מומחה הצד שכנגד (לא כל שכן כזו שיש בה להחליש טענה של מי מהמומחים על בסיס האמור ברשומה רפואית כלשהי), מצאתי להגיע להכרה בנכות רפואית צמיתה אשר תעמוד בנסיבות העניין על 19% - מיצוע הנכויות שהוערכו על ידי המומחים.
4. הרקע התעסוקתי של התובע ושאלת הנכות התפקודית;
5. מושכלת יסוד היא ששיעור הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, הינם נושאים המצויים במובהק בלב שיקול הדעת של הערכאה המבררת, השומעת את העדים ומתרשמת מהנפגע באופן בלתי אמצעי (ר' ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים] (12/6/11)).
6. במועד הפגיעה היה התובע בן 20 והוא כאמור שירת באותה עת כלוחם בשירות סדיר בצה"ל. כעולה מעדותו בעקבות הפגיעה נשוא התביעה ולאור הורדת הפרופיל הצבאי בעטייה, הוא שוחרר מהשירות הצבאי (ר' ע' 2 שו' 28-29 לפרו'). כן, עולה כי לאחר שחרורו מהצבא החל התובע בלימודי משפטים ונכון למועד עדותו הוא מצוי בתקופת ההתמחות הנדרשת ושהינה חלק מהדרישות לצורך הסמכה במקצוע עריכת הדין (ר' ע' 7 שו' 17-18 לפרו').
7. על השלכות הפגיעה בלסת, העיד התובע כי כיום הן באות לידי ביטוי בקושי בפתיחה הפה ואיבוד התחושה בחצי השפה התחתונה (ר' ע' 2 שו' 26-28 לפרו'). כן, העיד התובע כי מלבד ההשפעה שיש לכך על השליטה בסוגרי הפה, יש לכך השפעה גם על בטחונו העצמי ויכולת הביטוי שלו (ר' ע' 13 שו' 16-17 לפרו').
8. בבואי לבחון את שאלת נכותו התפקודית של התובע במקרה דנן, הרי שמקום בו הפגיעה לא מנעה מהתובע לרכוש השכלה ולהתמחות בתחום התעסוקתי שבו בחר, כשלא ניכר כי לפגיעה נותרה השפעה במישור הוורבלי (על בסיס התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותיו בפניי), כשמן העבר השני לא ניתן להתעלם משיעור הנכות הלא מבוטל והשלכותיה האפשריות בעתיד, אין מקום בנסיבות אלה לסטות מהכלל לפיו הנכות הרפואית של התובע תחפוף במקרה דנן את נכותה התפקודית. יצוין בהקשר זה כי לא מצאתי שיש בתוכן המסמכים שצורפו במסגרת נ/1 ו-נ/2 כדי לבסס גם כן סטייה מהכלל האמור.
9. על רקע האמור, אפנה עתה לבחינת הפיצוי לו עתר התובע, ובין היתר, כפי שעמד על כך במסגרת עמודים 5 ו-6 לסיכומיו:
10. הפסדי שכר לעבר: ראש נזק זה כידוע הינו מסוג ראש נזק מיוחד המחייב את הוכחתו בראיות. בסיכומיו לא עתר התובע כלל לפיצוי בגין ראש נזק זה, ועיון בכתב התביעה מעלה כי ראש נזק זה לא נמנה עם אלו שפורטו באופן מפורש בסעיף 9. למעלה מן הצורך, מקום בו ממילא לא הוכח שהנכות בגין הפגיעה מנעה מהתובע לעסוק במשרה כלשהי ובפרט מסוג אותן המשרות אשר מטבע הדברים מאוישות על ידי סטודנטים במהלך לימודיהם האקדמיים, אין מקום להכיר בכל פיצוי גם מטעם זה.
11. גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד: התובע כיום בן 26 ונכון למועד עדותו הינו מצוי כאמור בתקופת ההתמחות הנדרשת לצורך ההסמכה כעורך דין. הגם שציינתי לעיל כי לא ניכר שהנכות בגין הפגיעה השפיע על היכולת הוורבלית (שהינה ללא ספק אחת התכונות החשובות במקצוע) והגם שהתובע בחר להתאים ולנתב את תחום עיסוקו העתידי לאחר שהיה מודע למגבלות הנטענות, לא ניתן לשלול לחלוטין את זאת שלאור אופייה ושיעורה של הנכות בתחום הפה ולסת, יכול ותהיה לנכות זאת השפעה מסוימת בעתיד. בנסיבות אלה, הנני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה אשר יעמוד על סך של 155,904 ₪ (המהווה שליש מסך החישוב האקטוארי המלא לפי שיעור נכותו התפקודית של התובע אותה העמדתי כאמור על 19%, השכר הממוצע במשק ערב התאונה וכן על בסיס מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל 67, כולל החלק היחסי של הפסדי פנסיה).
12. כאב וסבל: התובע תיאר לאורך כל עדויותיו בפניי את הסבל והקשיים אשר הסבה לו הפגיעה ובכלל זה את ההשלכות המיידיות שהיו לפגיעה על תפקודו ובכלל זה, בתקופה בה נאלץ לאכול מזון דרך קש נוכח הסוגרים שהיו על פיו לאחר הניתוח והתוצאה של כך על מצב רוחו ויכולתו לנהל שגרת יום רגילה (ר' ע' 2 שו' 25-26; ע' 12 שו' 11-16 לפרו'). קרובי משפחתו של התובע, עמרם ועמרם הגדול העידו אף הם על הקושי הגדול בהתנהלות ועצמאות התובע לאחר הניתוח ועל כך שנזקק לסיוע של בני משפחה (ר' ע' 40 שו' 19-20 לפרו').

אין ספק כי האירוע הותיר בקרב התובע תחושות קשות של כאב, בושה ופגיעה בכבוד ובפרט נוכח זאת שאותה מכת אגרוף לא ניתנה בעת עימות פיזי עם מי מהמאבטחים אלא לאחר שהתובע התרחק מהכניסה לאחר שניסה להתאושש מתופעות הלוואי של התזת גז הפלפל שניות לפני שהוכה במכת האגרוף. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, הנני קובעת להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 80,000 ₪.

1. הוצאות רפואיות ונסיעות; התובע לא צירף כל אסמכתאות אודות הוצאות שנגרמו לו בפועל, וגם אם עולה כי נזקק לטיפולים ובדיקות מעקב כפי שעולים, בין היתר, מהסקירה אשר הובאה בסעיף 5 לכתב התביעה ובחוות הדעת של המומחית מטעמו, לא הוכח שהתובע נשא באי אלו מעלות הטיפולים הנ"ל, כמו גם את זאת שרשויות הצבא/קופת החולים לא מימנו או השתתפו בעלויות הרלוונטיות. באשר לתקופת העתיד לא מצאתי כי הונחה כל ראיה שיש בה לבסס הכרה לזכאות בגין תקופה זו, ובין היתר לאור העדר התייחסות רלוונטית לכך בחוות הדעת מטעם התובע. לאור האמור, לא מצאתי להכיר בזכאות התובע לכל פיצוי בגין ראש נזק זה.
2. עזרה צד ג'; הלכה פסוקה היא, כי היקף העזרה והסיעוד להם זקוק נפגע תלוי ביכולתו התפקודית במומו, כפי שזו נלמדת מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט, ובכלל זה מחוות דעת של מומחים רפואיים. ביחס לתקופת העבר, הרי שכפי שצוין לעיל, עולה כי לפגיעה והניתוח בעקבותיה היו השלכות מיידיות שהשפיעו על תפקודו של התובע ובכלל זה אילצו אותו לאכול מזון דרך קש נוכח הסוגרים שהיו על פיו לאחר הניתוח והתוצאה של כך על מצב רוחו ויכולתו לנהל שגרת יום רגילה. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי העזרה לה נזקק התובע בפרק זמן זה, חרגה מהעזרה הרגילה של בני משפחה, ועל כן מצאתי מקום להכיר בפיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪ (ביחס לתקופת העבר בלבד).
3. סוף-דבר:
4. לאור כל האמור, דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל.
5. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 240,904 ₪. כן, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע.
6. התביעה כנגד הנתבע נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ז אב תשפ"א, 26 יולי 2021, בהעדר הצדדים.