1. מונחת לפניי תביעה לפיצוי כספי של התובעת עקב נזק שנגרם לרכבה כתוצאה מהתנגשות רכב הנתבע ברכבה.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הודה באחריותו לתאונה ואישר זאת בכתב לפני הנתבעת 1, חברת הביטוח. ברם, הנתבעת מסרבת לפצות את התובעת.

כמתואר בכתב התביעה, עובד התובעת נסע על קטנוע ברחוב הרב קוק בנתניה. אותה עת נהג הנתבע ברכב הפוגע ברחוב אנדריוס. לפתע, הגם שהיה עליו ליתן זכות קדימה, ביצע פנייה לרחוב הרב קוק וחסם את דרכו של עובד התובעת, אשר לא צלח לבלום והתנגש בו.

כתוצאה מהתאונה, נגרמו לרכב התובעת נזקים בסך של 5195 ₪ וכן ירידת ערך בסך של 1600 ₪. כן נשאה בשכ"ט שמאי בסך של 600 ₪. כן היא עותרת לחיוב הנתבעים בסך של 7500 ₪ הוצאות משפט, טרחה והשבתת הקטנוע שאילצה אותה להסתייע בשליחים חיצוניים.

1. לטענת הנתבעת, הנתבע וסוכן הביטוח מטעמו חתמו על מסמך כי הם מצהירים שלא היה להם כל מקרה ביטוח בזמן שלא הייתה פוליסה בתוקף וכי אין להם כל תביעה או דרישה בגין כל מקרה שהפוליסה לא הייתה בתוקף. הנתבעת הציגה מסמך שכותרתו "בקשה להחזרת פוליסה לתוקף לאחר ביטולה או להקמת פוליסה חדשה במקומה והצהרה על אי הגשת תביעה עד 30 יום מיום הביטול". הפוליסה בוטלה ביום 21.7.18 וביקש להחזירה ביום 2.8.18 משהוא מעוניין לשמור על רצף ביטוחי. מדובר במסמך בן חצי עמוד בפועל, כאשר מודגש בהשחרה כי הנתבע מצהיר כי "בתקופה שבין מועד ביטול הפוליסה לבין מועד החזרתה לתוקף ו/או הקמת פוליסה חדשה לא אירע כל מקרה ביטוח ו/או נזק אשר עלול להוות תביעה שלי ו/או של אדם ו/או גוף אחרים על פי תנאי הפוליסה דלעיל...אין לי/לנו ולא תהיה לי/לנו כל תביעה או דרישה על פי הפוליסה בגין התקופה שבין מועד ביטולה לבין מועד החזרתה לתוקף ו/או הקמת פוליסה חדשה במקומה" – וחתימתו מתחת.
2. בדיון שלפניי העיד התובע כי הוא נסע ברחוב אנדריוס ורצה להמשיך ישר לכיוון רחוב ברנר. הרכב שבא מולו "חתך שמאלה. יש לו מעבר חציה ופנייה שמאלה. הוא היה צריך לתת זכות קדימה. הרכב כבר פנה ולא הספקתי לעצור, פגעתי בו כחלק האחורי. הנהג אמר כי היה נהג מאחור שצפר לו והוא היה בלחץ" (עמ' 1, ש' 16-18). על כך השיב הנתבע "לא שמתי לב שהקטנוע נוסע" (שם, בעמ' 21).

דיון והכרעה

1. דומה כי אין חולק שהנתבע אשם בתאונה והמחלוקת איננה סביב שאלת האחריות אלא סביב שאלת זהות הגורם המפצה את התובעת.

הנתבע היה מבוטח אצל חברת הביטוח 14 שנה. משנודע לו כי בוטלה הפוליסה, תוך מספר ימים פעל לחידושה והתאונה התרחשה במסגרת אותם ימים בהם לא היה מבוטח. ברם, עת חידש את הפוליסה ונשאל האם היו לו תאונות קודמות, הצהיר שלא היו לו באמצעות חתימתו.

לטענתו הוא לא ידע שבוטלה לו הפוליסה, לא הייתה לו התראה מוקדמת ועקב אי חיוב בכרטיס האשראי של התשלום (תשלום שחזר) – בוטלה לו הפוליסה ושיש לו חוב של 400 ₪. לטענתו, לו היה יודע כי הוא נוהג ללא פוליסה, לא היה נוהג ברכב.

יצוין, כי נציג הנתבעת 2 הדגיש כי עיקר התובענה ביחס לתובעת היא לא האם הפוליסה בוטלה כדין אם לאו, אלא העובדה שלאחר התאונה הנתבע לא מסר דבר אמת בנוגע לתאונה וחתם בידיעה שהוא מחדש פוליסה, כי בתקופה ששהה ללא ופליסה (לאחר שידע שלא היה לו פוליסה באותם ימים בהם הייתה התאונה) – כי לא הייתה לו תאונה וויתר על כל תביעה מטעמו את הנתבעת ובכלל זה תביעה מטעם צד ג', משהוא – הלכה למעשה – לקוח אחריות על תשלום התאונה לבדו. לדבריו, "הוא חתום על מסמך של כינון הפוליסה כאשר הוא מצהיר שאין תביעות כאשר הייתה תביעה. לו היה משקף או אומר לאמיתה, הייתי נערך להוכיח את הביטול" (עמ' 2, ש' 16-17).

1. התצהיר נחתם בנוכחות הסוכן. התאונה הייתה ביום 28.7. הנתבע חתם על המסמך ביום 2.8. קיים קושי לקבל את טענתו כי חתם על המסמך כבדרך שגרה משכל מהות המסמך, חצי עמוד, היא הצהרה בדבר אי קיום תאונה בתקופה של 12 יום. התאונה התרחשה 5 ימים לפני חתימתו.
2. לטענת הנתבע הוא דיווח על התאונה כבר ביום 29.7, ואף שלח פקס. הוא לא הציג את הפקס וכן לא הביא את סוכן הביטוח שלו לעדות. לטענת נציג הנתבעת, רק עקב פנייה של התובעת הם פנו לנתבע ולא עקב פנייה יזומה שלו של דיווח. בעניין זה ציין נציג הנתבעת כי יכול והנתבע פנה לסוכן שלו, אולם המידע לא עבר לנתבעת, ואז השאלה היא האם הסוכן התרשל באופן המקים עילת תביעה נגדו או שישנה אחריות שילוחית לחברת הביטוח מעצם היותו של הסוכן שלוח שלה, וכן, כפי שהציג זאת נאמנה נציג הנתבעת, מקום בו הפוליסה בוטלה שלא כדין, מדוע לא הציף זאת בזמן אמת סוכן הביטוח משזוהי חובתו על פי הגדרות סוכן הביטוח.
3. משנהג המבטחת הוא האחראי לקרות התאונה, הרי שהיא פטורה מתשלום עקב אי כיסוי ביטוחי למבוטח שנוצר בדיעבד. על כן, הפטור הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח חל גם כלפי צד ג' תם לב. זאת, מאחר שעל אף היריבות הישירה שיש לצד השלישי מול המבטחת מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, אין לצד השלישי אלא מה שיש למבוטח. לכן, מקום שבו נשללה זכותו של המבוטח בשל אי שיתוף פעולה עם מבטחתו או בשל אי כיסוי ביטוחי עקב ביטולה של פוליסת הביטוח, גם לתובעת לא קמה זכות כלפי המבטחת. לשון אחר; ביטוח אחריות הינו ביטוח "רשות", ולנפגע אין זכות קנויה לכך שהפוגע בו יהיה מבוטח. זאת, משתכלית הביטוח היא להגן על המבוטח מפני תביעה של צד שלישי ורק על מנת לפשט את ההליכים הוכרה זכות תביעה ישירה בין צד ג' למבטחת. עם זאת, אין בכך לשנות את נקודת המוצא לפיה הזכות לקבלת תגמולי הביטוח היא של המבוטח ובמצב שבו נשללה זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח, כי אז אין לצד השלישי זכות עדיפה על זו של המבוטח.

בקליפת האגוז, יצוין בהקשר זה כי הפסיקה הכירה באחריות החברה המבטחת מקום בו לא עמדה בנטל להוכיח שעשתה כל אשר יכלה כדי לאתר את המבוטח וטענה בדיעבד לחוסר שיתוף פעולה מצדו. במילים אחרות, לא די שחברת הביטוח תטען לחוסר שיתוף פעולה והכשלת בירור אלא צריך להוכיח שעשתה כל אשר לאל ידה על מנת לקבל מידע מהמבוטח שלה. כך למשל להוציא חוקר או לזמן את המבוטח לדיון בבית המשפט על מנת לקבל את גרסתו ולהוכיח שהיא נפגעת כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה. שכן, אם המבוטח שלה למשל פגע ברכב התובע מאחור או שיש הרשעה בתעבורה נגד המבוטח שלה, כי אז יכול וטענתה בעניין זה תידחה. בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קיימת יריבות ישירה בין צד ג' לבין חברת הביטוח אולם לחברת הביטוח קיימות טענות ההגנה שהיו לה כלפי מבוטחה גם כלפי אותו צד ג'. אם היה מדובר למשל בטענה של חשש לביום תאונה או שיתוף פעולה עם צד ג' או העדר רישיון בתוקף של המבוטח, כי אז מדובר בטענות הגנה שקמו ביום התאונה ועוד קודם לה, ולא לאחר מכן, ועל כן יש להכיר בקו ההגנה של חברת הביטוח. בענייננו מדובר על טענת הגנה שקמה קודם לתאונה. ואולם, גם אם רוח חכמים אינה נוחה הימנו מהתוצאה ודומה כי על המבטחת כן להוכיח שפעלה מול המבוטח – אם לשיתוף פעולה ואם לביטול הפוליסה, נפסק לאחרונה כי על התובע להיפרע ישירות מהמבוטח הוא הנתבע והמבטחת פטורה מתשלום עבור צד ג', גם אם הנתבע הוא חב. אכן, הקושי הוא שהיא עתה נעדרת אינטרס לאתר אותו מלכתחילה משהיא לא חבה כלפי צד שלישי ומשהיא לא חבה, היא גם לא תפעל לאתר אותו לאחר מכן לשיפויה מהמבוטח. החשש שעולה כתוצאה מכך הוא ממדרון חלקלק בו נתבעים "ייעלמו", ובמודע לא ישתפו פעולה עם חברת הביטוח, חברת הביטוח לא תחוב, והתובע ימצא עצמו מחזיק בשערות ראשו כשהחוטא יוצא נשכר מפעולתו עת הוסיף חטא על פשע. זאת, מול מצב בו חברת הביטוח היא זו שתפעל לשיפויה מול המבוטח שזקוק לה מבחינת האינטרסים שלו לא רק במישור מול צד ג' ועל כן מובנת היכולת המוגברת של חברת הביטוח לפעול מול המבוטח, לעומת התובע הנפגע. הדבר יכול גם לגרום לעיוות דין משהמשמעות היא שהתנהגות המתבטאת באמירת שקר של מבוטח כלפי המבטחת תגרום לשלילת זכויות צד ג', זאת במובחן ממקרים שבהם התברר כי אין רישיון נהיגה בתוקף או כאמור ביום תאונה כאשר המבוטח גרם לתאונה בכוונה תחילה. שכן, מקום בו המבוטח משקר לגבי נסיבות האירוע, יוצא שיש בדבר "להעניש" את צד ג' באופן כפול ומכופל. 

1. ואולם, בית המשפט העליון נדרש לחסור האחידות ששררה בפסיקה בסוגיה זו וכאמור פסק לאחרונה, תוך שהפנה לשורה של פסקי דין של בתי משפט השלום, בהם נקבע כי צד שלישי תם לב זכאי לפיצוי מהמבטחת, גם אם הוכחה כוונת מרמה של המבוטח לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח (ומפנה למספר דוגמאות של פסיקה: תא"מ (כ"ס) 11115-03-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אוחיון (29.12.2015); תא"מ (חי') 40288-08-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' שם טוב (21.2.2017); ת"ק (ראשל"צ) 1899/07 אירינל נ' אביטל  (24.3.2008); תא"מ (ב"ש) 44661-12-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נשאש  (10.12.2017); תא"מ (נצ') 47175-05-12 עלואן נ' נערה (19.8.2013)) ובעוד בית המשפט השלום באותו המקרה שהובא לפני בית המשפט העליון, חייב את חברת הביטוח כלפי צד ג', בית המשפט המחוזי פטר את חברת הביטוח מחבות זו ובית המשפט העליון אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי וקבע כי לחברה המבטחת אין חבות כלפי צד ג' (ראו רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18.6.2018)). הוא נימק זאת בכך שביטוח אחריות הוא רשות ובמהותו הוא נועד להגן על המבוטח מפני הסיכון לחבות כספית כלפי צד שלישי. הצד השלישי איננו בגדר "מוטב" ולא חלות עליו הוראות החוק החלות על מוטבים. ביטוח האחריות שואב את כל התחייבויותיו, כוחו, תוקפו ותנאיו מחוזה הביטוח שנחתם בין המבוטח למבטח. אומנם סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד המבטח.  עם זאת, אין בכוחו של סעיף 68 לחוק כדי להפוך את חוזה הביטוח לכדי "חוזה לטובת צד שלישי". הקניית זכות התביעה הישירה לצד שלישי נועדה בין היתר למנוע מצב שבו המבוטח יקבל תגמולי ביטוח אך יימנע מלהעביר את התגמולים לצד השלישי. זכותו של הצד השלישי תלויה כולה בזכותו של המבוטח, שהוא כאמור המוטב הנהנה מן הביטוח. החובה המוטלת על המבטח היא החובה "לשפות את המבוטח בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי". על כן, נקבע "ברור שזכותו של הצד השלישי כלפי המבטח אינה יכולה להיות חזקה יותר מזכותו של המבוטח כלפי המבטח". סעיף 68 סיפא לחוק מבהיר כי "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי" – היינו, מקום בו עומדת למבטח טענה כלפי המבוטח היא תעמוד גם כלפי הצד השלישי, שזכותו לקבלת תגמולים כפופה כאמור לכל "כללי המשחק" החלים בין המבטח למבוטח. משמעות הדברים היא שככל שהזכות של המבוטח מותנית בהתקיימות תנאי הפוליסה, בין אם לפני כריתתה ובין אם לאחר הכריתה – כך גם זכותו של הצד השלישי מותנית בהתקיימות תנאים אלה והיא איננה עומדת בפני עצמה.

על כן, נקבע, כי "משנשמט היסוד לתשלום תגמולי ביטוח למבוטח, נשמטה חובת המבטחת לשאת בתגמולי ביטוח באשר לצד השלישי". כן נקבע, כי בהתחשב באופייה הדיוני של הוראת סעיף 68 לחוק, "אין ב"כוח התביעה" שהתגבש עם קרות מקרה הביטוח כדי לשנות מסקנה זו". בית המשפט העליון הביע דעתו כי אין לאפשר מהלך דברים שבו המבטחת תחויב בתשלום תגמולים לצד שלישי, אף כי אינה חבה לשלמם למבוטח, תוך חיובו בשיפוי המבטחת.

מן המקום להעיר, כי כב' השופט עמית, בדעת מיעוט, החזיק בעמדה כי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מקנה לצד השלישי זכות מהותית וכי הוא "מעין מוטב" הרשאי לתבוע ישירות את המבטח. לשיטתו, היעדר קשר סיבתי בין מעשה השולל את הכיסוי הביטוחי מצד המבטחת כלפי המבוטח לבין חבותה של המבטחת כלפי הצד השלישי, כמו גם חוסר היכולת של הצד השלישי תם הלב לתקן את מחדלו של המבוטח – הם שיקולים רלוונטיים שיש לקחת בחשבון בעת הכרעת הדין. אומנם לשון סעיף 25 לחוק מלמדת כי המבטח יכול להעלות כנגד צד שלישי תם לב טענת פטור, אולם לטעמו לשון הסעיף סובלת גם פרשנות נוספת התומכת בעמדתו. הוא מדגיש כי סעיף 68 לחוק מתייחס אך ורק לטענות אשר היה בכוחן לשלול את הכיסוי הביטוחי אם התביעה הייתה מוגשת מיד ובסמוך לאחר קרות מקרה הביטוח. לעומת זאת, מקרים בהם לאחר קרות מקרה הביטוח מתגבש בידיו של הצד השלישי "כוח תביעה"  כלפי המבטח לפי סעיף 68 לחוק, אין לשלול ממנו כוח זה רק בשל מעשי המבוטח שאירועו במועד מאוחר יותר. 

יצוין, כי בית המשפט העליון נדרש להפעלת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח שעניינו סעד מיוחד, ודחה זאת באותו מקרה:

סעד מיוחד

29.    היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר.

1. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהלכתו של בית המשפט העליון שניתנה לפני כשלושה חודשים, שנה לאחר פסק הדין האמור בעניין שי פרץ, שם כב' השופט עמית, הפעם בדעת רוב, התייחס לאותו סעיף כדי להצדיק מתן תגמולים למבוטח שמסר מידע כוזב לחברה המבטחת ביחס לגילו, תוך שהוא מתייחס לפסק הדין בעניין שי פרץ וחרף זאת קיבל השתתפות בתגמולי ביטוח של חברה מבטחת כלפי המבוטח שלה, וכך הוא קובע לאמור:

"כפי שנזדמן לי לומר זה לא מכבר בפרשה אחרת, "סעיף זה מקנה לבית משפט 'סמכות שביושר' להגמיש הוראות בפוליסת ביטוח שאחרת עלולות היו להיות נוקשות וחמורות מדי... ולהתעלם מהפרת חוזה שלא הסבה למבטח נזק, תוך בחינה בדיעבד של השתלשלות העניינים" (רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 26 (18.6.2018)... ואציין כי דעתי בפסק הדין נותרה במיעוט...). כפי שציינתי, מדובר ב"מעין סעיף שסתום" העומד לרשות בית המשפט, וזאת במקרים בהם אין קשר סיבתי בין מחדלו של המבוטח למקרה הביטוח וקיימות נסיבות המצדיקות הטלת אחריות על המבטח (ראו גם אצל אליאס, עמ' 698-697; כן ראו במבוא לדברי ההסבר בעמ' 21, שם מוצג סעיף 29 כמעין פתרון שיורי המאפשר לבית המשפט "לעזור" למבוטחים, במצבים בהם אין תחולה ליתר הוראות החוק שנועדו לחזק את מעמדו של המבוטח, בכללן סעיף 18(ג)). במישור העקרוני, סמכות זו של בית המשפט יכולה לעמוד לו גם בנסיבות של אי עמידה במגבלת גיל מצד המבוטח. לטעמי, פתוחה בפני בית המשפט האפשרות להעניק סעד מכוח סעיף 29 לחוק גם במקרים מעין אלה, ככל שבית המשפט השתכנע כי "צודק" לעשות כן בנסיבות אותו מקרה בהתאם לדרישות הסעיף" (רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (4.6.2019)).

בית המשפט העליון הבהיר כי בהתאם להוראת הסעיף, סעד זה אין פירושו בהכרח תשלום מלוא תגמולי הביטוח למבוטח, וכי בידי בית המשפט הסמכות לפסוק גם רק מקצתם. פתרון זה, כך נקבע, "מאפשר השגת תוצאה צודקת בהתאם לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. מכל מקום, יש להדגיש כי מדובר בסמכות מיוחדת שתופעל על ידי בית המשפט במקרים חריגים בלבד" (שם).

יוצא אפוא, כי דעת המיעוט הפכה לדעת רוב, אם כי סייגה את התחולה של סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח למקרים חריגים, והמקרה שהובא לפתחו של בית המשפט העליון שנסיבותיו אף חמורות מענייננו – הן בנוגע להתנהגות המבוטח, הן בנוגע לאופן הפגיעה ברכבו של הנהג הנפגע והן מבחינת ההוכחות שעמדו לפני בית המשפט בדבר הודאת הנהג הפוגע – שלל את זכאות צד ג' לקבלת דמי הביטוח מהחברה המבטחת ושאלת שיפויה מאוחר יותר מהמבוטח, התייתרה.

משכך, התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית בזאת.

1. אומנם בהתאם לרוח הפסיקה בעניין שי פרץ דומה כי ניתן להחיל מעין דוקטרינת הבטלות היחסית ולשפות בדיעבד את המבוטח ובהתאמה את התובעת. שכן, בעוד בעניין פיקאלי בית המשפט שלל את זכות הפיצוי מצד ג' בשל שלילת הכיסוי הביטוחי מהמבוטח, הרי שיכול ולו היה המבוטח בעניין שי פרץ כן היה מוכר לכיסוי ביטוחי, פועל יוצא היה שגם צד ג' היה משופה. ואולם, במישור היחסים שבין צד ג' לבין המבטחת לא השתנתה ההלכה בעניין פיקאלי, אלא רק ביחס ליחסים שבין המבוטח למבטחת, גם אם במבחן התוצאה אין לכך נפקות מעשית. כך או כך, הנתבע 1 אמור לפצות את התובעת ושאלת השיפוי מחברת הביטוח – שאיננה צד ג' בתיק זה אלא נתבעת – תתברר בשלב נפרד בתובענה שבין הנתבע לנתבעת. משהנתבע לא צירף את הנתבעת כצד ג', או אז המשמעות היא "פתיחת הליך" מול הנתבעת כצד ג', באופן שמקום בו הוא יחויב, כי אז בית המשפט יחייב את הנתבעת כלפיו (ולא כלפי התובע) מקום בו תתברר חבות המבטחת כלפיו. אולם זהו לא המצב הדיוני בענייננו. בחזית הישירה שבין התובעת לבין הנתבעת 2, הרי שלנתבעת 2 אין חבות כלפי התובעת.
2. בכל הנוגע לחבות הנתבעת כלפי התובע, הנתבעת סיפקה מסמכים שאין בהם להעיד כי התובע היה מודע לביטול הפוליסה נגדו. אכן, החוק מאפשר משלוח בדואר רגיל אולם יוצר חזקה שעל הנתבעת להוכיח שדבר הדואר התקבל אצל המבוטח. ודוק; מדובר במסמך שיש בו להשפיע על הכיסוי הביטוחי - הודעת ביטול הפוליסה או התראה לפני ביטול הפוליסה. חוק חוזה הביטוח אינו קובע באיזו דרך יש לשלוח פוליסה או ביטול פוליסה ולא מחייב משלוח בדואר רשום (ועדיין – מדובר בחזקה הניתנת לסתירה מקום בו למשל פלוני מוכיח שלא קיבל את דבר הדואר). גם בדבר הודעה על פיגור בתשלום ככזו המשפיעה על הכיסוי הביטוחי משיש בכך להוביל לביטול הפוליסה, הרי שאת הדרישה ואת ההודעה (סעיף 15(א)) החוק אינו מחייב לשלוח בדואר רשום ואף הפסיקה בשאלה זו מגוונת למדי, המגלה קיומן של מספר גישות (ראו י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, עמ' 765-763) (מהדורה שלישית, 2016) וההפניות שם).

לפי הגישה הראשונה, המקלה ביותר עם המבטח, די בשליחת הודעה בדואר רגיל לפי מענו אחרון הידוע של המבוטח. גישה זו נסמכת, בין היתר, על החזקה הקבועה בסעיף 57 ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א 1971- שלפיה מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך בדואר, רואים את ההמצאה כמבוצעת, אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש. עם זאת, ניתן להטיל ספק בתחולתה של חזקה זו על סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, שכן הסעיף אינו "מתיר או מחייב" להמציא את הודעת הביטול בדואר דווקא.

לפי הגישה השנייה, מעצם משלוח ההודעה בדואר רגיל אין להסיק כי היא אכן הגיעה לתעודתה. לפי גישה זו, אמנם אין מוטלת על המבטח חובה להמציא את הודעת הביטול בדואר רשום דווקא, אולם עליו להוכיח כי ההודעה אכן נמסרה למבוטח. בהקשר זה, נקבע, כי אין די בהצגת פלטי מחשב של המבטח שעולה מהם לכאורה כי ההודעה נשלחה למבוטח, על מנת להרים את נטל ההוכחה הנדרש. בדומה, נפסק, כי עדויות של נציגי המבטח שלפיהן "משלוח הודעות הביטול נעשה כרוטינה" או כי הביטול נעשה באמצעות מחשב הן בגדר עדויות שמיעה שאין בהן כדי לספק את ההוכחה הנדרשת.

לפי הגישה השלישית, על המבטח לשלוח את הודעת הביטול בדואר רשום. לפי גישה זו, נוכח תכלית החוק, אין ספק כי משלוח ההודעות בדואר רגיל מחטיא את המטרה, בעוד שמשלוח בדואר רשום המקים חזקת מסירה, עונה על דרישות החוק. ודוק, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כך למשל, נקבע, כי מבוטח שהציג תעודת עובד ציבור של רשות הדואר שלפיה לא נמצאו עקבות להודעת הביטול, הצליח לסתור את החזקה האמורה. בדומה, נקבע, כי מבטח ששלח את הודעת הביטול לכתובת שגויה של המבוטח לא יוכל להיבנות מחזקת המסירה. ברי, כמו כן, כי על המבטח להוכיח את עצם משלוח ההודעה בדואר רשום. עליו להראות כי כל שלבי משלוח ההודעה מולאו כדבעי, ובכלל זה, הדפסת ההודעה, הגעתה אל בית הדואר, ושליחתה בדואר לנמען.

לפי הגישה הרביעית, אין המבטח יוצא ידי חובת ההוכחה, אלא אם יש בידו להראות כי הודעת הביטול נשלחה בדואר רשום עם אישור מסירה. לפי גישה זו, באין אישור מסירה, אין ראיה לקבלת ההודעה בידי המבוטח.

לפי הגישה החמישית, דרך המסירה טפלה לעיקר, דהיינו, לחובת המסירה עצמה. לפי גישה זו, "המבטח יכול לשלוח את ההודעה בדואר רגיל, בדואר רשום, בפקס, על-ידי שליח או בכל דרך אחרת ובלבד שיוודא כי ההודעה נתקבלה אצל המבוטח. כלומר, לפי גישה זו, מוטלת על המבטח אחריות אקטיבית לוודא כי המבוטח אכן קיבל את הודעת הביטול".

(ראו בספרו הנ"ל בעמ' 721-724).

לגישתו של אליאס בספרו, הגישה האחרונה היא המוצדקת ביותר, שכן יש בה כדי לאזן בצורה הטובה ביותר בין שני חלקי המשוואה הרלבנטית - הנזק הצפוי למבוטח כתוצאה מאי קבלת הודעת הביטול אל מול ההכבדה הפרוצדורלית המוטלת על המבטח בקשר למסירתה.

בית המשפט העליון בעניין חסוס קובע קו מנחה לבחינת ההמצאה הנדרשת:

"נראה כי נוכח הנזק החמור העלול להיגרם למבוטח כתוצאה מאי-קבלת ההודעה, קיימת הצדקה מלאה להכביד על המבטח בכל הנוגע למסירתה. במילים אחרות, את משקלו של נטל ההודעה יש לבחון על רקע התוצאה הקשה העלולה להיגרם למבוטח אם ההודעה לא תגיע ליעדה. המבחן הוא מבחן יחסי. במובן זה, חיוב המבטח לוודא כי דבר הביטול הגיע לידיעת המבוטח אינו מטיל עליו נטל כבד מנשוא" (ע"א 7106/16 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' חסוס איזבל גרה (30.7.2017). להלן: "עניין חסוס").

על כן, האופן שבו על חברת הביטוח לוודא כי המבוטח קיבל את המכתבים וסוגי האסמכתאות שיוכיחו זאת בעתיד לבוא, משתנים בהתאם לאופן משלוח ההודעה ולשאר נסיבות העניין, כל מקרה לגופו. הדגש הוא החובה של חברת הביטוח בהליך משפטי עתידי, להוכיח כי ההודעות נמסרו למבוטח. דרכי ההוכחה הנן מגוונות וכאמור משתנות ממקרה למקרה ונפסק כי אין להגבילן מראש (עניין חסוס דלעיל). באותו עניין, העיר בית המשפט העליון שאם המכתב נשלח בדואר רשום ללא אישור מסירה או עם אישור מסירה שחזר בסימן "לא ידוע" או "עזב ללא מען" וכו', כי אז אין בכך כדי לקיים את החובה המוטלת על חברת הביטוח לפי סעיף 15(א) לחוק שעניינו ביטול הפוליסה (להבדיל מהמקרה דנן), כאשר יוער כי במקרה דנן הדואר לא חזר בסטטוסים המצוינים, ובית המשפט העליון השאיר בצריך עיון מקרה בו הסטטוס של ההמצאה הוא "לא נדרש" ומשכך דבר הדואר חוזר לשולח, משעל פי הפסיקה "לא נדרש", ככלל, נחשבת המצאה כדין. בית המשפט אף ציין כי יהיו מקרים בהם יקבל את עמדת חברת הביטוח בדבר ההמצאה כגון שהודעת הביטול נמסרה בע"פ (בניגוד לסעיף 15(א)), אולם בידי חברת הביטוח אישור בכתב מצד המבוטח כי קיבל את ההודעה). ושוב, המדיניות היא שונה עת מדובר במכתב התראה לביטול הפוליסה בשל הנפקות על הכיסוי הביטוחי -

"תהא הגישה אשר תהא, בין אם ההתראה נשלחת בדואר רשום, או בדואר רגיל דין הוא כי נטל ההוכחה לפיה ההתראה/הודעת הביטול הגיעה ליעדה, מונח לפתחה של המבטחת. הרציונל ברור והוא כי חברת הביטוח היא גוף כלכלי גדול וחזק המכיר את דרישות החוק ודקדוקי הפוליסה ונמצא בעמדת כוח אל מול המבוטח הקטן. על כן שליחת דואר שלא בדואר רשום ונקיטה באמצעי וידוא שהדואר התקבל אצל המבוטח, מעמידה את חברת הביטוח בסיכון לפיו טענתה ששלחה מכתב בדואר רגיל באופן אוטומטי כי זה הנוהל (ומבלי שיהיה מי שיעיד על כך באופן אישי) תעמוד כנגד טענת המבוטח שלא קיבל מכתב. במצב דברים זה של הכחשת המבוטח אל מול "נוהל" שיישומו לא הוכח, עשויות כפות מאזניים להיות מעוינות, ואז המבטחת לא תרים את הנטל במידה מספקת. על כן לטעמי נכון לדרוש הוכחה טובה על קבלת ההודעה אצל המבוטח בין אם בדואר רשום עם אישור מסירה ובין בדרך הוכחה אחרת שאינה חזקה סתם על מנת לוודא באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הודעות הביטול - שתיים במספר – תגענה ליעדן ותתקבלנה אצל המבוטח. כל ספק, בענין הוכחת הגעת ההודעות למבוטח, צריך לפעול לטובת המבוטח" (עניין חסוס דלעיל).

ולכן נקבע כי הפוליסה תהא בטלה מיום קבלת ההודעה כאשר אין ספק שהמבוטח ידע עליה לעומת יום משלוח ההודעה. הגישה המעבירה את הנטל לחברת הביטוח במקרים כאלו לוודא כי ההודעות התקבלו אין בה להוות נטל בלתי סביר, שכן ה"טרחה" שתוטל על חברת הביטוח בטלה בשישים לעומת הנזק הכבד אשר עלול להיגרם למבוטח שלא ידע כי פוליסת ביטוח החיים שערך בוטלה (ראו למשל ת"א 13098/02 חן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (27.8.03); ת"א 3970/01 נסרה נ' הרוש (10.8.03)). כך גם צוין כי אין בזאת להגביל את חברת הביטוח לגבי אופן משלוח המכתבים ואינה מחייבת אותה לשלוח אותם בדואר רשום דווקא, אולם מחייבת אותה להוכיח בשעה היעודה כי ההודעות הגיעו לידיעת המבוטח, ועל כן אין בה משום הטלת "טרחה" נוספת כלשהי על חברת הביטוח, אלא שיש בה לכל היותר משום דרישה לקיים את החובה הבסיסית שחלה ממילא על כל בעל דין, אשר טוען כי נתן הודעה לצד שכנגד ואשר נתינתה מקימה זכויות כאלה ואחרות. על כן, אין בזאת להוסיף על הנטל שחל ממילא על כל צד, אשר טוען כי נתן הודעה לצד השני ואשר מחויב כמובן להוכיח כי ההודעה התקבלה, יהא נושא המשפט אשר יהא, אלא אם הדין הרלוונטי קובע דרכי המצאה מיוחדים (כגון סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 וכו'). לכך יש להוסיף את היותו של סעיף 15 סעיף קוגנטי (ראו סעיף 39(א) לחוק) ועל כן כל הוראה אחרת בחוזה הביטוח, ככל שקיימת, אשר סותרת את הנדרש מחברת הביטוח לפי סעיף 15(א) לחוק תוך גריעה מזכויות המבוטח לפי הסעיף הנ"ל, אין לה כל תוקף. בית המשפט העליון מצא מקום להעיר - "נדמה כי עובדה זו מחזקת מאוד את המסקנה, כי אין לסמוך על מכתבי חברת הביטוח שנשלחים בדואר רגיל בצורה "סיטונאית", באמצעות מחשבים שמפיקים אוטומטית מכתבים, אשר מועברים במדיה מגנטית לבית דפוס, מה גם שאפילו לא הוכח לפני כי המכתבים נשלחו בדרך זו. לא די לצורך כך בצירוף עותקי המכתבים, ללא צירוף פלטי מחשב, המעידים על העברת המכתבים בצורה מקוונת לבית הדפוס וצירוף אסמכתא כלשהי מבית הדפוס אשר תעיד על משלוח המכתבים בדואר" (שם). במקרה דנן לא נשלח דבר הדואר בדואר רשום ולכן אין גם חתימת נתקבל. ואולם, ברוח הדומה שהציגה פסיקתו של בית המשפט העליון, מקום בו הוכח כי כן נודע למבוטח עיקרי הפוליסה – אף בע"פ או בפקס – במקרים מסוימים יש להכשיר גם הודעות בדבר ביטול הפוליסה, כל שכן בדבר קיומה של הפוליסה.

ולעניין זה ראו גם תא 36121-06-14 טיטאנה ויינשטיין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (21.2.2016), וכנפסק שם:

"לדידי, יש לאמץ את הגישה שלפיה לא מוטלת על חברת הביטוח חובה לשלוח את מכתבי ההתראה לפי סעיף 15(א) לחוק ואת מכתב הביטול של הפוליסה, בדואר רשום דווקא ואף אין להגביל את חברת הביטוח לדרך מסוימת של משלוח המכתבים. עם זאת, על חברת הביטוח להוכיח כי המכתבים הגיעו לידיעת המבוטח, בין שנשלחו בדואר רגיל, בפקס, בדואר רשום, במייל, באמצעות שליח או בדרך אחרת... לפיכך, לדידי, חברת הביטוח רשאית לשלוח את ההודעה בכתב בכל דרך, בין בדואר רגיל, בין רשום, בין רשום עם אישור מסירה, בין בדואר אלקטרוני ובין בפקס, ובלבד שחברת תשתכנע מכוח ראיה או אסמכתא מתאימות כי המבוטח קיבל את ההודעה".

1. מערכת היחסים בין הנתבע לנתבעת צריכה להיבחן לפי סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח, אולם, וכאמור, הנתבעת לא צורפה כצד ג' ואין בכך להשפיע על התובעת בשלב זה. כל שכן, הנתבע חתם גם חתם על מסמך הפוטר את המבטחת ביחס לצד ג', ועל כן, גם אם תחוב הנתבעת כלפיו (ואולי תחת הפחתת אשם תורם מצדו מולה), היא לא תחוב מול צד ג' בשים לב לכך שהביטוח הוא שלו, "ביטוח ברשות", ולא של צד ג', כאמור מעלה.

הנקודה המכריעה את הכף באי חיוב הנתבעת כלפי צד ג' היא חתימתו של הנתבע, גם אם ייקבע כי לא בוטלה פוליסת הביטוח בדיעבד משלא נתקבלה הודעת הביטול. זאת, משכאשר כן ידע או אפילו הוצג לו מצג שהפוליסה בוטלה, הוא חתם על ויתור ולא דיווח על התאונה בזמן אמת מולה או לפחות לסייג את המסמך בשים לב לכך שהוא ידע גם ידע שהייתה תאונה כשבוע לפני כן, דבר שבוודאי לא יכול היה לשכוח, ולו היה מצהיר על כך, יכול ובדיעבד היה ניתן לו כיסוי ביטוחי או שלפחות היה "מתומחר" ואז היה תובע את הפרמיה שהתייקרה. בל נשכח כי יכול ויהיו מקרים בו אדם "מסתכן" בכמה ימים שאין לו כיסוי ביטוחי ודווקא אז, בביש מזל, מתרחשת התאונה. איני קובעת כי זה המקרה אולם המבחן הוא לא רק "כמה ימים" ללא כיסוי ביטוחי כדי להכשיר את התובענה. כל מקרה ונסיבותיו ועל כן יש לבחון, בנפרד, האם הכיסוי הביטוחי היה חל אותה עת ביחס לנתבע, עבור הנתבע.

1. על כן, ולנוכח האמור, הנתבע ישלם לתובעת סך של 5795 ₪ עבור הנזק הישיר.

בכל הנוגע לתשלום עבור שירותי עורך דין שמבקש התובעת, עסקינן בתביעה קטנה המייתרת כתיבת כתבי טענות על ידי עורך דין וחוטאת לתפישת המוסד של תביעות קטנות. אדם רשאי להיעזר בשירותי עורך דין אך לא לדרוש עלות הכנת כתבי הטענות עבור בית משפט לתביעות קטנות. ביחס למכתב התראה, מובן הצורך לייתר הליכים משפטיים טרם נקיטתם, ולכן אני פוסקת עבור הכנת מכתב התראה אחד כולל הוצאות משפט סך של 650 ₪.

בכל הנוגע לעגמת נפש, הרי שידוע הוא כי בתיקים מעין אלו, עגמת הנפש גלומה בפיצוי אלא אם עגמת הנפש הוכחה באופן המחריג את הכלל. לא אחת נקבע כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית. אף אם אירוע מסוים עשוי לגרום לאי נוחות ואכזבה, אין די בכך כדי לבסס עוגמת נפש המצדיקה פיצוי כספי (ראו למשל תק 9870-08-15 גיל נויהאוז נ' טלקאר חב' בע"מ (11.7.2016)). לא הוכחו בפניי נזקים מראש נזק זה ואיני מוצאת מקום לפסוק בתביעות מסוג זה ודי בפסיקת הוצאות משפט, כאשר לא הוכח שהתובעת נאלצה לשלם לשליחים חיצוניים בסך של 2000 ₪.

סך הכל ישלם הנתבע לתובעת סך של 6445 ₪ תוך 45 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.