1. מונחת לפניי התנגדות לביצוע שטר שעניינה זקיפת סכומים ששילם החייב-המבקש לפרעון השיק נשוא תיק ההוצאה לפועל.
2. תחילתו של ההליך בבקשה לביצוע שטר במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 502122-12-17, אשר נפתח על-ידי התובע למימוש שיק ע"ס 10,000 ₪, המשוך מחשבון משותף של הנתבע ואישתו וחתום על ידי הנתבע (להלן: "השיק").
3. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר וטען כי השיק נפרע לידי התובע וכי הוא מחזיק בראיות לכך. הנתבע ביקש לסגור את התיק ולבטל את ההליכים מאחר והתובע המשיך להחזיק בשיק והגיש אותו לביצוע חרף פרעונו. הנתבע התייחס בהתנגדותו לתיק הוצאה לפועל נוסף אשר מנהל התובע למימוש שיק נוסף בגין יתרת חוב שאינה שנויה במחלוקת.
4. ביום 16.04.2019 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים שבמסגרתו נעשו ניסיונות רבים להביא את הצדדים לפשרה בשים לב לקיומו של תיק נוסף נגד אישתו של הנתבע אשר לא הוגשה בו התנגדות לביצוע שטר (כפי שהתרשמתי מהצדדים). סברתי כי נכון וראוי לנסות ולהביא את הצדדים לידי פשרה כוללת, אך הדבר לא צלח. משכך, להלן הכרעתי בהתנגדות על סמך החומר הקיים בתיק וטענות הצדדים, וזאת לאחר חקירת הנתבע בחקירה נגדית על תצהירו.
5. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ומסמכיהם, ובחנתי עדות הנתבע והאסמכתאות שהוגשו לעיוני במהלך הדיון, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות, מן הטעמים שיפורטו להלן.
6. כידוע, בהתאם לסעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, התנגדות לביצוע שטר המועברת לבית משפט, דינה כדין בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר. משכך, תבחן ההתנגדות לאור ההלכות שנקבעו לעניין סדר דין מקוצר.
7. ביסוד מוסד התובענה בסדר דין מקוצר והבקשה לרשות להתגונן המוגשת במסגרתה, עומדת מערכת איזונים מיוחדת הכוללת: האינטרס של התובע על-פי תביעה שלכאורה אינה מוטלת בספק לממש את זכותו, וכן אינטרס ציבורי כללי המבקש להגביר את יעילותה של המערכת השיפוטית ומניעת הכבדה בדיון בתביעות שהצלחתן מובטחת, מצד אחד; והזכות להתגונן של הנתבע בהליך דיוני רגיל המוכרת כאינטרס דיוני בסיסי של הנתבע, הדומה בטיבה לזכות הגישה לערכאות הנתונה לתובע, הנחשבת זכות חוקתית רמת מעלה, מצד שני.
8. הצורך באיזון בין האינטרסים הנ"ל, הביא לפסיקה ענפה שנתגבשה במהלך השנים, לפיה התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. יחד עם זאת, הרשות להתגונן ניתנת כל אימת שקיים, ולו "קצה-חוט" המצדיק בירור שיפוטי. לפיכך, די בכך שהתצהיר, על פניו, מגלה טענה, שאם תוכח, תהווה הגנה מפני התביעה. אין אף צורך להוכיח שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו. מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה.
9. הכף נוטה, אפוא, למתן רשות להתגונן, כדי לממש את זכותו הבסיסית של בעל הדין להתגונן. יחד עם זאת, נפסק כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו. התצהיר של המבקש חייב לבסס בצורה קונקרטית וברורה את מהות הגנתו ועל כן עליו להיות מפורט. רק כאשר אין בפי הנתבע כל טענת הגנה הראויה להתברר, כי אז דין בקשתו להידחות. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנתבע מצומצם ביותר בשלב הבקשה לרשות להתגונן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו. גם בית המשפט אינו אמור בשלב זה לשקול את מהימנות המבקש או לקבוע ממצאים בענין הגנתו הנטענת. נובע מכך, כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר - אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן. רק הגנת בדים (sham defence) תצדיק דחיית הבקשה (ראה: ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.2010) והאסמכתאות המאוזכרות שם; ע"א 5063/08 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (21.12.2011); דוד בר אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה 12, 2014) בעמ' 147).
10. בהלכה הפסוקה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן. במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים, יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה; או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (09.12.2009)).
11. ומן הכלל אל הפרט

11.1 אני סבור כי הגנת הנתבע היא "הגנת בדים".

11.2 תביעת התובע מבוססת של שיק המשוך מחשבון משותף של הנתבע ואישתו וחתום על ידי הנתבע. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.

11.3 נוסף על כך, אין מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות מערכת יחסים עסקית בין הצדדים, נותרה לנתבע יתרת חוב בסך 30,000 ₪ כלפי התובע נכון לחודש ינואר 2017, אשר נובעת משני שיקים שלא נפרעו: הראשון ע"ס 10,000 ₪ (נשוא תיק זה); והשני ע"ס 20,000 ₪ (נשוא התיק הנוסף).

11.4 עוד עולה, כי סוכם בין הצדדים במסמך כתוב שהחוב הנ"ל יפרע בעשרה תשלומים ע"ס 3,000 ₪ כל אחד. אין עוד חולק בין הצדדים, כי הנתבע אכן שילם לתובע סך של 10,000 ₪ אם כי לא במועדים שסוכמו בין הצדדים.

11.5 הטענה היחידה והמרכזית שנטענה בהתנגדות היא כי תשלום הסך של 10,000 ₪ הנ"ל, שאינו שנוי המחלוקת, פרע למעשה את השיק נשוא התיק ע"ס 10,000 ₪. מנגד, טוען התובע כי הסכום ששולם קוזז מיתרת החוב הכוללת של הנתבע בסך 30,000 ₪ וכי בוצעה פעולת הקטנה בסך 10,000 ₪ מתיק ההוצאה לפועל הנוסף שנפתח למימוש השיק השני ע"ס 20,000 ₪.

11.6 ב"כ הנתבע הציג לפניי תדפיס ח-ן מתיק ההוצאה לפועל הנוסף אשר מצביע על הקטנת החוב בסך 10,000 ₪.

11.7 אין חולק למעשה כי הנתבע חב כספים לתובע. המחלוקת היא לגבי זקיפת תשלום הסך של 10,000 ₪.

11.8 סעיף 50 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג-1973 קובע כדלקמן: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן".

בפסיקה נקבע כי סעיף 50 לחוק החוזים מקנה לחייב הכוח לייחס תשלום ששילם חייב לנושה שלו הוא חב חיובים אחדים. לא הפעיל החייב כוח זה, הוא עובר לנושה. הפעלת הכוח לייחס את התשלום מהווה פעולה משפטית חד-צדדית. ככל פעולה משפטית חד-צדדית בין החיים, היא יכולה להיות בכתב, על-פה או בכל התנהגות אחרת. היא משתכללת בדרך-כלל עם קליטתה על-ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה. לא די בגיבוש גמירות-דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת, ואומד-דעת זה צריך שייקלט על-ידי "הצד השני" (להרחבה ראו: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 80 (1999)).

11.9 אם כן, היה על הנתבע להוכיח כי בעת ביצוע כל תשלום - הורה הוא לתובע כיצד לזקוף התשלומים. הודעה זו על החייב לבצע ולמסור בעת ביצוע התשלום ולא לאחריו ואם לא עשה כן עובר הכוח להחליט לידי הנושה.

11.10 הנתבע לא עשה כן. לא ראיתי כי הנתבע ביטא באופן ברור ומפורש את רצונו בסילוק תחילה של השיק בסך 10,000 ₪. כמו כן, לא הוצגו לפניי נסיבות אחרות המלמדות על רצון זה. לא הוצגו לפניי נתונים ברורים שלפיהם ייחס החייב מבעוד מועד את התשלום לפירעון השיק נשוא התיק. זאת ועוד, התשלומים ששילם הנתבע לא שולמו בהתאם לסיכום שבין הצדדים והדבר מלמד על כך שהנתבע הותיר לתובע את הזכות לזקיפת התשלומים.

11.11 מנגד, התובע טען ועמד על דעתו כי הכספים ששולמו נזקפו על חשבון החוב הפתוח בסך 30,000 ₪ וכך עשה עת הפחית מתיק ההוצאה לפועל הנוסף סך של 10,000 ₪ אם כי לאחר פתיחת התיק, ולא "בזמן אמת". יש לציין, כי מאחר ועסיקנן בשטר, עומד לתובע חזקת התמורה.

11.12 יוצא אפוא, כי הנתבע לא הוכיח כי התשלומים שביצע, שולמו אגב מתן הודעה לתובע כי יש לזקוף אותם לטובת פרעון השיק נשוא תיק זה.

11.13 לפניי היו שתי גרסאות מנוגדות של הצדדים, אולם מאחר ונטל ההוכחה בעניין זקיפת התשלומים רובץ על הנתבע ונוכח מבחני הפסיקה, אין לי אלא לקבוע כי זקיפת התשלומים היא כגרסת התובע.

11.14 לא נעלמה מעיני טענתו הנוספת של הנתבע שהעלה במהלך הדיון בעניין אי קבלת חשבונית מס במועד מהתובע דבר שמנע מהנתבע להתקזז במע"מ וכן להשתמש בחשבונית כהוצאה מוכרת לצורכי מס הכנסה. ברם, טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי כאשר הנתבע כלל לא טרח לפרט בתצהירו את הטענה ולתמוך אותה במסמכים כלשהם. מה גם שמדובר בנושא הקשור לדיווחים לרשויות המס ולא למחלוקת הכספית האמיתית בין הצדדים. הנתבע לא יכול היה לרפא את הפגם של העדר הפירוט הנדרש באמצעות העלאת טענות נוספות בקשר לחשבונית המס במהלך הדיון. הנתבע, היה יכול לנקוט באחת מהשתיים: להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד לצורך הגשת תצהיר משלים, או להגיש בקשה להמצאת מסמכים מהצד השני שיש בהם כדי לסייע בידיו לטעון ולפרט את כל טענות ההגנה, ככל שקיימים מסמכים כאלו. ברם הנתבע לא עשה זאת.

11.15 אכן בשלב זה של הדיון בבקשת הרשות להתגונן אין בודקים את טיב ראיותיו של הטוען לרשות להתגונן, אך אין די באמירה סתמית ובהצהרה לאקונית מצד הנתבע. טענת הפרעון של הנתבע שאינה שנויה במחלוקת קיבלה ביטוי בתיק הנוסף הקשור לאותו חוב. עיינתי במסמכך החתום בין הצדדים ולא ראיתי התייחסות מפורשת לכך כי תשלום הסך של 10,000 ₪ מביא לסילוק ראשוני של השיק נשוא התיק.

11.16 נוסף על כך, עיינתי בהודעות בין הצדדים שהגיש לי הנתבע במהלך הדיון ולא ראיתי כי יש בהן בכדי לסייע לנתבע בהרמת הנטל המוטל עליו.

11.17 כפי שציינתי לעיל ובהתאם לשורה ארוכה של פסקי דין, על המבקש רשות להגן להכבד ולכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואל לו להתספק בהעלאת טענות כלליות וסתמיות. על המבקש רשות להגן לכנס לעוביה של קורה ולפרטיו של עניין. משכך, בהעדר פירוט כנדרש לרבות בעניין חשבונית המס, דין טענת הפרעון כלפי הנפרע (התובע) להידחות.

1. לאור האמור לעיל, ובשים לב להלכה הפסוקה אני מורה על דחיית ההתנגדות.
2. בנסיבות העניין, והרבה לפנים משורת הדין אינני עושה צו להוצאות.
3. באחריות התובע לעדכן את תיק ההוצאה לפועל בפסק דין זה. התובע רשאי לחדש את ההליכים בתיק ההוצאה לפעול בכפוף לכל מניעה שאינה נובעת מהגשת ההתנגדות.
4. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים ותסגור את התיק במערכת.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ט, 30 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.