פסק דין

מבוא:

1. התובעות, אם ובתה, טוענות כי כלבו של הנתבע נשך את התובעת 1 בעת שהלכו לתומן בעיר רמת גן.
2. התובעת 1 ילידת ינואר 1956, התובעת 2 בגירה אך גילה אינו ידוע לבית המשפט.
3. האירוע התרחש ביום 17.9.18 בשעות הבוקר.
4. לא צורפו חוות דעת רפואיות מטעם התובעות.
5. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

סוגיות האחריות:

1. אין חולק כי בזמן המקרה חלפו התובעות על פני הנתבע ברחוב בעוד הנתבע מחזיק בשני כלבים.
2. לטענת התובעות, אחד הכלבים התקרב לתובעת 1, תקף אותה, תוך שהוא נושך במותנה.
3. לעומתן גורס הנתבע כי שני הכלבים היו קשורים ברתמות וברצועה שאחז בידו בכל עת, כששתי הנשים נדחקו עמו במדרכה הצרה, פנו אליו וטענו שאחד הכלבים קפץ ונשך את התובעת 1.
4. לטענת הנתבע הרימה התובעת 1 את החולצה והראתה לו את מקום הנשיכה הנטען ולא נצפו כל סימן, אדמומיות, שריטה או נשיכה.
5. הן התובעת והן הנתבע העידו ונחקרו בחקירה נגדית.
   
6. יצויין כי גרסת התובעות לא הייתה מדויקת ועקבית והתגלו מספר אי התאמות ואפרט: התובעת 1 בתצהירה (סע' 7) אומרת שאף היא ראתה את פצע הנשיכה לעומת עדותה בבית המשפט כי רק בתה היא שראתה את הפצע שכן היא מבחינה טכנית לא יכלה לראותו עקב נתוני גופה. (פרוטוקול הדיון מיום 13.1.20 עמ' 13 ש' 14-17)

כמו כן בתצהיר התובעת 2 טענה כי ראתה את הנשיכה עצמה (סע' 5 לתצהירה) לעומת עדותה בבית המשפט כי לא ראתה את הנשיכה עצמה אלא רק את אמה "קופצת" לצד אחר ואומרת "איי" (פרוטוקול הדיון מיום 13.1.20 עמ' 21 ש' 31-34, עמ' 22 ש' 3-4) .

בנוסף התובעת 1 טענה כי לא הרימה את חולצתה באמצע הרחוב (עמ' 14 ש' 2-4) לעומת עדות התובעת 2 שהעידה כי כן הרימו את החולצה באמצע הרחוב לראות את אזור הנשיכה (עמ' 23 ש' 21-22). על כך יש לציין שאף הנתבע בכתב הגנתו טען כי התובעת 1 הרימה את שולי חולצתה על מנת להראות את מקום הנשיכה (ס' 3 לכתב ההגנה) ואף בתצהירו (ס' 9 ) טען כי התובעת הרימה את חולצתה על מנת להראות את מקום הנשיכה.

כן בתצהיר התובעת 2 טוענת התובעת כי לא קיבלו שום אישור מהווטרינר כי הכלב מחוסן (סע' 31 לתצהירה) ואילו בחקירתה הנגדית הודתה כי קבלה "תמונת מסך עם אישור על קבלת החיסון (עמ' 27 ש' 13-21).

1. בכל מקרה אין מדובר בסתירות הנוגעות ללב המחלוקת, ואין בהן לשנות את התמונה הכללית. ברי אף כי בשל חלוף הזמן ובשל סערת הרגשות בה היו נתונות התובעות במהלך האירוע לא עלה בידיהן לזכור באופן מדויק נתונים טכניים אלו שאין בהם כאמור להשליך לטעמי על מהימנותם.
2. לאחר שמיעת העדויות ועיון בכתבי הטענות על נספחיהן ומכלול הראיות בתיק באתי לכלל מסקנה כי כלבו של התובע אכן נשך את התובעת ואפרט.
3. ראשית, ועל כך אין חולק – התובעות פנו לנתבע מייד במקום וברגע האירוע והלינו על הנשיכה.
   שנית, עסקינן באשה בת 62 בזמן המקרה, תושבת זרה בזמן המקרה, שאינה דוברת את השפה העברית והתרשמותי ממנה שלא הגיעה לארץ על מנת לתור אחר בעל כלב ממנו תוכל להיפרע.
   שלישית, בתה של התובעת 1, התובעת 2, ניגשה מיד לאחר מכן לדירתו של הנתבע לאחר שניסתה לאתרו בבניין המגורים שבו גר, בשל החשש ממחלת הכלבת.
   רביעית, התובעת פנתה לקבלת חיסון שאינו נעים בעקבות קבלת הנשיכה.
   
   ויודגש, בתעודה הרפואית שהונפקה על ידי "ביקור רופא" ביום האירוע, נרשם על ידי הרופא:
   "היום בבוקר ננשכה על ידי כלב... בבדיקה יש סימנים של נשיכה של כלב באזור מותן ימין...".
   

חמישית, התובעות התקשרו לקבל מן הנתבע אישור כי הכלב מחוסן מכלבת, דבר מלמד על

חשש אמיתי שלא היה מתעורר לו התובעת לא הייתה ננשכת.

שישית, אף הנתבע עצמו הודה כי לא יכול לשלול כי הכלב שלו נשך את התובעת. (עמ' 35 ש'

3-5)

"ש: אז היה ארוע?

ת: אני לא יודע אם הכלב שלי נשך אותה, אבל היא טוענת שהכלב שלי נשך אותה,"

ואף עמ' 37 ש' 34-35 "... אני לא יודע אם היתה נשיכה, אבל בואו נטפל בזה..."

שביעית, הנתבע אף הודה כי היה נכון לפצות את התובעת. הדעת נותנת כי אדם שסבור כי כלבו לא נשך, לא יהיה נכון להתנדב לפצות מאן דהוא הטוען כי ננשך.

שמינית, בסעיף 22 לתצהיר הנתבע אף כתב "... שאנחנו מאמינים להם כמובן אבל שאנחנו לא רואים איך הם הגיעו ל5000 שקלים."

תשיעית, הנתבע אף טוען בתצהירו כי הכלב לא התאפיין בהתנהגות תוקפנית ומעולם לא נשך (ס' 4 לתצהירו) אך בחקירתו בבית המשפט התברר כי מחזיק בכלב רק כחצי שנה והכלב אף עבר מס' בתים ( עמ' 43 ש' 21-26) כך שהדעת נותנת כי לא ניתן לשלול בוודאות התנהגות תוקפנית של כלב זה.

1. לאור כל האמור לעיל אני קובע כאמור כי כלבו של הנתבע אכן נשך את התובעת 1.
   
2. בסעיף 41א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח- 1968, נקבע:
   "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או המחזיק בכלב דרך קבע (להלן: "הבעלים") לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים".
   
   על אף האמור בסעיף 41א, נקבעו לבעלים של כלב הגנות המפורטות בסעיף 71ב לפקודה והינן:
   (1) התגרות של הניזוק בכלב.
   (2) תקיפת הניזוק את הבעלים או בן זוגו, הורו או ילדו,
   (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.
   
3. בענייננו לא עומדת לנתבע אף אחד מן ההגנות מושא סעיף 41ב לפקודה, והוא אף לא טען כי עומדת לו הגנה כזו.
4. לפיכך, והגם והתרשמתי כי הנתבע הינו אדם נורמטיבי ויתכן שאף אחראי יותר מן האדם הממוצע, וכי המקרה התרחש שלא בהתרשלותו, הרי שאחריותו לנשיכה הוכחה.
   

הנזק:

התובעת 1:

1. בתעודה הרפואית נרשם:
   "... נשיכה באזור שקצת חיצוני מצד ימין באזור שחיבור של מותן ימין עם הגב, אין סימנים לזיהום ואין הפרשות, יש מעט אודם מסביב לנשיכה".
2. צורף צילום של הנשיכה בסמוך לזמן הנשיכה וכן של הצלקת שנותרה בגופה של התובעת.
3. לא הוגשה חוות דעת רפואית ועל כן, לצורך התביעה, לא נותרה נכות.
4. התובעת שביקרה בארץ את משפחתה המשיכה בתכניותיה כמתוכנן, למעט, לטענתה, שלא ביקרה בחוף הים.
5. לאחר הביקור הראשוני ובדיקת הרופא טיפלה התובעת בעצמה במריחת משחה אנטיביוטית.
6. לא נגרם לתובעת הפסד השתכרות.
7. לא היה צורך בהתייצבות התובעת לדיון קדם המשפט ולכן אין מקום לפסוק לה הוצאות בגין כרטיסי הטיסה שרכשה. יש לזכור כי באותו ביקור ביקרה התובעת את משפחתה הגרה בארץ.
8. אשר להתייקרות פוליסת הביטוח, לא צורפו הפוליסה הקודמת והפוליסה החדשה ולא הוצגו העלויות ולכן לא הוכחה התייקרות או הפסד הנחת אי הגשת תביעות.
9. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/6/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו".

1. מבחינת הוצאות הוצגו קבלות בסכום של כ- 200 ₪ וליתר בטחון אפסוק סך של 300 ₪.
2. מבחינת עזרת צד ג': "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (קציר פיצויים בשל נזקי גוף עמ' 792).
3. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19/11/97), הנזכר שם בעמ' 829.
4. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 08/12/05) .
5. לא הוכחה עזרה מיוחדת של בן משפחה אך יחד עם זאת למען הסר ספק, אפסוק סך של 500 ₪.
6. ראש הנזק העיקרי הינו כאב וסבל.
   אין ספק כי כתוצאה מן הנשיכה נגרמו כאב וסבל ועוגמת נפש אך בהעדר נכות עסקינן בנזק קטן באופן יחסי. אכן סבורני כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים בהם על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו בעניין הכאב והסבל, כדי לפצות כראוי בגין כאב וסבל שלא מצאו ביטוי באחוזי נכות.
   לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה ואת הראיות אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 8000 ₪.
   
7. התובעת 2

התובעת 2 טענה להפסדי שכר. אף על פי כן לא הוצגה כל ראיה התומכת בכך.
אין די בטענה לאיחור לעבודה או היעדרות ממנה ללא הוכחה להיעדרות והוכחה כי לא שולם שכר בגין אותה היעדרות. (ראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ)
לפיכך לא יפסק פיצוי לתובעת 2.

1. אשר על כן אני מקבל את תביעת התובעת 1 ומחייב את הנתבע לשלם לה את הסך של 8,800 ₪.
   כמו כן יישא הנתבע באגרת בית המשפט ובנוסף בשכ"ט ב"כ התובעת בסכום כולל של 2,000 ₪.
2. תביעת התובעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.
   
   התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שבאת כח הנתבע תקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום דנן הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.
   
   ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז שבט תש"פ, 11 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.