1. לפניי תביעת שיבוב והפסדים, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה מבטחת למבוטחתה ובגין ההפסדים שנגרמו למבוטחת בשל הפעלת הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת הביטוח, זאת על רקע נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 15.02.2018 בין כלי רכב, מ"ר 46-406-79 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 בביטוח נזקי רכוש ובבעלות התובעת 2 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מ"ר 249-80-601 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1, בבעלות הנתבעת 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעות טוענות כי בזמן שרכבן היה בעצירה מוחלטת, רכב הנתבעים אשר יצא מחניה בנסיעה לאחור פגע ברכב התובעות, והסב לו נזקים. הנזקים הוערכו על ידי שמאי רכב מטעם התובעות, ועתה מבקשות התובעות את הפסדיהן.

מנגד, טוענים הנתבעים כי נסיבות התאונה היו שונות. לטענת הנתבעים, רכב הנתבעים עמד בחניה, כאשר לפתע רכב התובעות שנסע במתחם פגע ברכב הנתבעים. כמו כן, מכחישים הנתבעים את הנזק שנגרם לרכב התובעות ואת הנזק, לרבות הפסדיהן של התובעות.

למעשה, המחלוקת בין הצדדים כפי המוגדרת על פי כתבי טענות הצדדים, היא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה הוגשו ראיות הצדדים, ובכלל זה טופס ההודעה על התאונה מטעם התובעות (ת/1), תמונות הנזק לרכב התובעות וטופס ההודעה על התאונה מטעם הנתבעים (נ/1).

כמו כן, העידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ושני עדי ראייה נוספים מטעם התובעות, בני משפחתה של נהגת רכב התובעות.

4. עתה כל שנותר הוא לדון ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים לתובענה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהאחריות לקרות התאונה תוטל על נהג רכב הנתבעים כאשר לנהגת רכב התובעות אשם תורם בשיעור של 15%, והכל מהנימוקים המפורטים להלן:

5.1. לאחר ששמעתי את גרסאותיהם של כל העדים שהעידו בפניי – נהגת רכב התובעות, בנה שישב לצדה ברכב בעת התאונה, אחיינה שהבחין בתאונה כשהיה בדרכו חזרה מחנות הנוחות שבתחנת הדלק לרכב התובעות ונהג רכב הנתבעים – גרסתן של התובעות לקרות התאונה מסתברת יותר מאשר גרסתם של הנתבעים.

5.2. אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעות, שהייתה קוהרנטית, סדורה, עקבית, נתמכה בידי בנה ואחיינה שהבחינו בתאונה, התיישבה עם מוקד הנזק ברכב התובעות והותירה בי רושם של מהימנות, וזאת על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים שלא הותירה בי רושם דומה והייתה מהוססת, מבולבלת, מתפתחת ובלתי עקבית.

5.3. אין חולק כי בעת התאונה רכב הנתבעים היה מימינו של רכב התובעות, כאשר רכב הנתבעים בניצב לרכב התובעות. אם אוסיף לכך את הנתון שהנזק ברכב התובעות הוא בדופן הימינית האחורית שלו – כאשר הטענה של עדי התובעות היא שרכב הנתבעים נסע לאחור ואילו הטענה של הנתבעים היא שרכב התובעות פגע ברכב הנתבעים בעוד האחרון עומד בחנייתו בניצב לו – הרי שברור הוא כי מוקד הנזק ברכב התובעות מתיישב יותר עם גרסתם של עדי התובעות. אם הגרסה של נהג רכב הנתבעים, לפיה רכב התובעות הוא שפגע ברכב הנתבעים העומד בניצב לו הייתה נכונה, הרי שמצופה היה לראות נזק גם לדופן הימינית הקדמית ברכב התובעות ולא רק נזק לדופן הימינית האחורית.

5.4. למעלה מזאת, ניתן לומר כי נהגת רכב התובעות הציגה גרסה פוזיטיבית לגבי אופן קרות התאונה לעומת גרסה ספקולטיבית שהציג נהג רכב הנתבעים, שפעם אמר כי לא היה כל מגע בין הרכבים ופעם אמר כי היה זה רכב התובעות שפגע ברכב הנתבעים בעודו עומד בחנייתו.

5.5. לפיכך, מסתבר יותר כי הנזק לרכב התובעות נגרם כתוצאה מנסיעתו לאחור של רכב הנתבעים מאשר שנגרם כתוצאה מפגיעת רכב התובעות בזמן נסיעתו ברכב נתבעים החונה.

5.6. עלה אפוא בידי התובעות להרים את נטל הראיה המוטל על שכמן ולהוכיח כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב הנתבעים.

על כן, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב הנתבעים.

5.7. עם זאת, סבורני כי לנהגת רכב התובעות אשם תורם מעצם העמדת רכבה באופן החוסם חלקית את מסלול יציאתו של רכב הנתבעים מחנייתו, אף אם דובר על חסימה לפרק זמן קצר.

5.8. תקנה 70(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת לעניינינו:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

...

(10) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדו של הדרך;"

ברור הוא כי נהגת רכב התובעות הפרה הוראה זו.

5.9. עם זאת, מדובר באשם תורם שאין בו כדי להקים עילת תביעה נגדית.

אבהיר כי הסיבה שהטלתי 'אשם תורם' ולא 'אחריות' על נהגת רכב התובעת, היא מאחר שבשונה ממקרים בהם שני כלי רכב המעורבים בתאונה נעים במרחב, כאן דובר על מקרה בו רכב התובעות עמד ללא נוע, כך שהיה על נהג רכב הנתבעים לתת את דעתו לרכב התובעות העומד מאחוריו כעובדה מוגמרת ולא להתעקש לנסוע לאחור כשדרכו חסומה ולו באופן חלקי. אולם, ברור הוא כי נהגת רכב התובעות הכניסה עצמה ואת רכבה למצב של סיכון עת בחרה לחסום את יציאתו של רכב הנתבעים.

לכן, משמעות האשם התורם במקרה זה היא הפחתה בגובה הפיצוי כך שאין בו כדי להקים עילת תביעה נגדית נגד נהגת רכב התובעות או מי מטעמה.

המחלוקת לעניין הנזק

5.10. לא מצאתי כל ממש בטענתם של הנתבעים בדבר היעדר הזיקה שבין התאונה לנזק בקשר לנזקים שנגרמו לרכב התובעות. נזקים אלו מתיישבים היטב עם תיאור נסיבות התאונה של יציאת רכב הנתבעים לאחור ופגיעת וו הגרירה שלו בדופן האחורית של רכב התובעות.

5.11. אשר להיקף הנזק אומר כי מאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי רכב ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעות על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

5.12. לגבי הנזק העתידי בדבר הפסד הנחת היעדר תביעות, אומר כי ההפסד מתגבש עם חידוש הפוליסה. מבטחות צד ג' נוהגות לשאת בהפסד שנגרם למבוטח בביטוח מקיף אשר הפעיל את הפוליסה רק כנגד המצאת אסמכתא מאת מבטחתו בדבר ההפסד בפועל. משכך ברור הוא כי על הנתבעת 3 יהיה לשלם לתובעת 2 בגין הפסד הנחת היעדר תביעות, זאת כנגד המצאת אסמכתא על הפסד בפועל ובהתאם לגובה ההפסד.

6. אשר על כן, התביעה מתקבלת חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.

7. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 3, ישלמו לתובעות את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 8,888 ₪, שהינו 85% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. הוצאות משפט (בכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך) של 3,000 ₪.

7.3. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

8. הנתבעת 3 תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א שבט תש"פ, 06 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.