בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

כבר אומר, כי המשיב לא זומן כדין ולפיכך רישיונו הושב לו בתום 30 ימי הפסילה המנהלית, על כן הבקשה הינה פסילתו של המשיב לפי סעיף 46 לפקודה.

ביום 16.12.18, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדוח המייחס למשיב עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, כאשר מיוחסת לו מהירות של 154 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא של 90 קמש.

המבקשת ביקשה לפסול את רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. לטענתה מהירות הנהיגה – של 51 קמ"ש מעל המותר הינה מהירות גבוהה כאשר בהצטרף לעברו התעבורתי המכביד יש באלו על מנת להצביע על מסוכנותו מהמשך נהיגתו.

המשיב, באמצעות ב"כ, ביקש שלא לפסול את רשיונו. לדבריו, יש כשלים חמורים בחומר הראיות, החל מהעדר רישום מזכר מהותי של שוטר נוסף אשר היה בניידת המשטרה, המשכם בכיול המכשיר ובדיקתו, כן בעובדה שלא הופעל בהתאם לנהלי המשטרה וכלה בכשלים הנוגעים לתיאור האירוע והרכב הנאכף.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו, תחילה הוא קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעניין אשמתו של המשיב, ושנית זו הקביעה האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה כי, ביום15.12.18 בשעה 00:25 לערך, נהג המשיב ברכב, בכביש 20 בק"מ ה- 21.5 לכיוון צפון, כאשר נמדד באמצעות מכשיר הלייזר על ידי השוטר אושרי תורג'מן, נוהג במהירות של 154 קמ"ש (לאחר הפחתת 5 קמ"ש).

השוטר מתאר, שהיה סטטי בשול ימין בניידת מונעת וכיוון את הנקודה האדומה למרכז הרכב, אשר נסע בנתיב השני מימין מתוך 4 נתיבי נסיעה, וכשחלף אותו במקביל, החל בנסיעה אחריו, בעת שהדליק אורות כחולים וכרז לו לעצור וזה נעצר על שטח ההפרדה לפני מחלף ההלכה.

תגובתו של המשיב כפי שנרשמה בדוח הייתה: "מותר 90, 100. מה אני יעשה, לא שמתי לב, עם הרכב הזה לא מרגישים".

הסנגור טוען טענות רבות מאוד לעניין הראיות, כפי שפירטתי בראשית ההחלטה ואולם, לשלב הזה לא מצאתי שיש להפוך בהן והן יפות להליך העיקרי, למעט הטענה בדבר העדר מזכר מהותי של שוטר נוסף אשר ישב בניידת המשטרה.

עיון במזכר שהשוטר צביקה אברהם צירף, מעלה כי הוא רשם שני משפטים בלבד (שגם הם רשומים בתוך טופס מובנה) והם : "ישבתי בניידת קדימה ליד הנהג" ו- "לא ראיתי את העבירה שעבר הנהג".

ברור הוא שאין מזכר שכזה מוציא את השוטר ידי חובתו, שכן הוא היה במקום, ישב בניידת וגם אם לא ראה את העבירה או האכיפה בעת הביצוע, הרי שהיה עד להמשך האירוע, דהיינו, לנסיעה אחרי הרכב, למצב התנועה בכביש, לתיאור הרכב אשר הניידת דולקת אחריו, להתנהגות הנהג עד לעצירתו וכו'.

העדר מזכר שכזה יש בו משום מניעת הבאת ראיות לחיזוק ביצוע העבירה או הפוך, אולם בכל מקרה, לא על אוכפי החוק להחליט איזו ראייה תיכנס למכלול הראיות בתיק ואיזו תיעדר מהן.

העדר מזכר מהותי שכזה, יש משום כרסום בחומר הראיות, אם כי עדיין, ניתן לומר כי בשלב הזה קיימות ראיות בתיק, שיש בהן פוטנציאל להרשעה.

מסוכנות

בב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על אופן בחינת המסוכנות בהליך של פסילה עד תום ההליכים, וקבע בין היתר כי:

"בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה: האם יש ראיות לכאורה...האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בנסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה הוא מסיק את מסקנותיו".

באשר לארוע שבפנ, אין ספק שהמהירות בה נמדד המשיב מצביעה על חומרת הארוע, המשיב שבפני חרג ב 51 קמ"ש מהמהירות המירבית המותרת, אום יש לתת את הדעת כי מדובר ב- 4 קמ"ש מעל מהירות ברירת המשפט הגבוהה (של 150 קמ"ש).

באשר לעברו של המשיב ויתר הנסיבות, המשיב נוהג משנת 2012 ולחובתו 14 הרשעות קודמות וביניהן הרשעות בגין, התנהגות ללא זהירות, נהיגה בחוסר זהירות, סטייה מנתיב ואף נהיגה בהיותו בלתי מורשה לנהיגה לסוג הרכב ועוד.

הרשעתו האחרונה משנת 2018 וניכר שאינו נהג זהיר כלל ועיקר, אך מאידך מעולם לא נתפס נוהג במהירות מופרזת וזו לו העבירה הראשונה מסוגה המיוחסת לו.

מאחר שהמשיב נפסל מנהלית למשך 30 ימים, תקופת צינון ראשונית, ולאור העובדה שהמבקשת לא מצאה שחומרת העבירה הלכאורית ועברו מצריכים הזמנתו כדין, אלא השיבה לו את רישיונו לפני כ- 10 ימים ולאור הכרסום בראיות התביעה ולאחר שבחנתי את כל השיקולים מצאתי כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בפסילה המנהלית שריצה המשיב.

סיכומו של דבר, מצאתי לדחות את הבקשה.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.