1. תביעה לביצוע שישה שטרות (שיקים) בסך כולל של 43,000 ₪.
2. אין חולק כי השיקים נמשכו מחשבון הנתבע, וכי נרשמו לפקודת התובעת, שהיא חברה המאוגדת ברשות הפלשתינאית.
3. השיקים הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, לאחר שהופקדו בחשבון הבנק של התובעת, וחזרו מהטעם של "אין כיסוי מספיק".
4. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיקים, שבה טען, בקצרה, כי התובעת אינה יכולה להגיש שיקים לביצוע בישראל, שכן אינה רשומה ברשם החברות בישראל. עוד נטען, גם כן בקצרה, כי כל סכום השיקים שולם לשותף בחברה התובעת (בתצהיר שצורף לתמיכה בהתנגדות, התייחס הנתבע לשותף האמור, כ"שותף של הזוכה").
5. ההתנגדות עברה להתברר בבית המשפט והצדדים הסכימו ביניהם כי התיק ייקבע להוכחות. בעקבות הסכמה זו, ניתנה רשות להתגונן, התביעה עברה להתברר בסדר דין מהיר, נקצבו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד הוכחות.
6. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מאת מר סוהיל סאפי, המשמש מנהל התובעת (להלן – סוהיל). סוהיל העיד בתצהירו, כי הוא ואדם בשם נאאל שוארמה (להלן - נאאל), היו שותפים בעסק למכירת קוסמטיקה, משנת 1996 ועד שנת 2012. סוהיל היה אחראי על ניהול החשבונות בעסק ונאאל על קבלת שיקים כנגד סחורה – שיקים אשר היה מעביר לידי סוהיל לצורך רישום או פדיון. השותפות הסתיימה בשנת 2012, ובמסגרת סיומה, קיבל כל אחד מהשותפים, חלק מהשיקים שהיו בעסק. בכלל זה קיבל סוהיל לידיו את השיקים (הדחויים) מושא התביעה. שיקים אלה, כאמור, לא כובדו, לאחר שהופקדו, שכן חזרו "א.כ.מ". סוהיל הוסיף והעיד, כי הנתבע מעולם לא שילם לו במזומן בגין השיקים שחזרו.
7. הנתבע הגיש תצהיר שלו עצמו, שבו העיד, כי לאורך תקופה של 20 שנים, נהג לקנות סחורות מנאאל, לשלם עבורה בשיקים אישיים (דחויים) שלו, ולמכרה במזומן. לדבריו, הוא לא הכיר בתחילה את סוהיל, אלא רק בהמשך, כשותפו של נאאל. לדברי הנתבע, הוא לא חשש ליתן שיקים לנאאל, שכן בין השניים התקיים אמון ולא היו בניהם מחלוקות כספיות. הנתבע הוסיף, כי בשלב מסוים, נקלע לקשיים משפחתיים, שגם הובילו לחזרת מספר שיקים שמסר לנאאל. לדבריו, במקרים אלה, היה הולך תחילה לנאאל, ואז משלם את סכום השיק שחזר "לחנות החלפת כספים" (של סוהיל),לידי סוהיל, או לידי אביו, או לידי אחיו, של סוהיל. הנתבע הוסיף, כי ביקש חזרה את השיקים החוזרים שאת סכומיהם שילם, וכי בתגובה נאמר לו כי השיקים יימסרו לידי נאאל, ואילו הוא מצדו, לא פעל לקבלת השיקים מנאאל, בשל האמון ששרר ביניהם. הנתבע הוסיף, כי סוהיל נהג להתקשר לנאאל מדי יום בנוגע לשיקים שחזרו, עד אשר שולמו. הנתבע הדגיש כי שילם את השיקים מושא התביעה, ואף טען כי התובעת היא שחבה לו כספים, בסך של 80,000 ₪.
8. בנוסף לתצהירו שלו, צירף הנתבע תצהיר מאת נאאל. בתצהירו העיד נאאל, על השותפות שהתקיימה בעבר עם סוהיל. לטענת נאאל, עם פירוק השותפות, מסר לו נאאל שיקים של לקוחות של השותפות, בסכומים ניכרים, אך נותר חייב לו כספים בסכומים ניכרים עוד יותר. לדברי נאאל, סוהיל לא מסר לו שיקים של הנתבע, ואף אמר לו שכבר עשה שימוש בשיקים אלה. לדבריו, בשנת 2014, לאחר פירוק השותפות, המשיכו הוא וסוהיל להחזיק סחורה משותפת, במחסן בביתו של סוהיל. באותה תקופה, החלו לחזור שיקים של הנתבע, ולגבי כל שיק של הנתבע שחזר, התקשר אליו (אל נאאל) סוהיל, והנתבע היה מגיע לביתו של סוהיל, ומשלם את סכום השיק, בחנות החלפת כספים. הנתבע ביקש מסוהיל כי ישיב לו את השיקים ששולמו, וסוהיל השיב שימסור את השיקים לנאאל. מצב זה נמשך, לדברי נאאל, לאורך תקופה של כשנה וחצי. בהמשך, לדברי נאאל, הכחיש סוהיל את חובו שלו כלפי נאאל, נאאל בדק את הדברים, גילה אי סדרים בעסק המשותף, הפריד את מחסני העסק, והחל לנהל הליך של בוררות מול סוהיל (לשיטת נאאל יש לעכב את ההליך הנוכחי עד להכרעה בבוררות האמורה).
9. במועד ההוכחות, העידו סוהיל, הנתבע ונאאל.
10. סוהיל חזר בעדותו על גרסתו שהובאה לעיל. סוהיל העיד, בין היתר, כי כל השיקים ששולמו לחברה עבור סחורה, היו נמסרים על ידי הלקוחות, ובפרט הנתבע, לנאאל, ונאאל היה מעבירם לידיו. סוהיל הוסיף, כי השיקים לאחר מכן היו מופקדים בבנק, וכי עד לשלב שבו חזרו השיקים מושא התביעה, חזרו לנתבע שיק או שניים נוספים, אך את הסכומים הנקובים בהם שילם הנתבע, מיד לאחר מכן, לידיו, או לידי נאאל. סוהיל הוסיף, כי סכומי השיקים מושא התביעה לא שולמו לידיו, או לידי אביו, או אחיו, וכי הוא יכול להיות בטוח בכך, שכן על כל תשלום המבוצע, מונפקות קבלות. סוהיל אישר, כי בינו לבין נאאל, מתנהלת בוררות בנוגע לסכומים ניכרים, אך הכחיש טענות שהופנו אליו, שלפיהן נקבע על ידי ועדת הבוררים, כי התקיימו אי סדרים בחברה, או כי הוא חב לנאאל כספים.
11. הנתבע העיד, כי ישב עם נאאל לגבי השיקים, וכי לאחר מכן הלכו יחדיו לסוהיל, שם שילם במזומן עבור השיקים שחזרו. הנתבע הוסיף, כי לא קיבל אסמכתא לתשלום השיקים (וכי אין לו גם אסמכתא למשיכת מזומנים במועדים קרובים למועדי התשלום הנטענים), שכן האמין בנאאל וגם בסוהיל, וכי כשביקש את השיקים חזרה מידי סוהיל, או מאביו, הפנו אותו האחרונים לנאאל.
12. נאאל העיד, כי סכומי השיקים שחזרו, שולמו על ידי הנתבע, לידי סוהיל, ולא לידיו, וכי לא היה במקום בעת ביצוע התשלומים. לדבריו, המקור לידיעתו, כי סכומי השיקים מושא התביעה, אכן שולמו לסוהיל, נעוץ בכך שסוהיל לא התקשר אליו לומר לו כי הסכומים לא שולמו.
13. בנוסף, הנתבע ונאאל אישרו בעדויותיהם כי מתקיימים ביניהם קשרי חברות.
14. בסיכומיה (ובסיכומי התשובה מטעמה), טענה התובעת, כי הנתבע הוא שנדרש להראות, כי פרע את השיקים מושא התביעה. הנתבע, לטענתה, לא הראה זאת. סוהיל הכחיש, בעדות עקבית, כי השיקים נפרעו, ולעומת זאת, הנתבע הודה, כי אין בידיו כל אסמכתא בדבר פירעון השיקים, לרבות דפי חשבון בנק המעידים כי משך כספים לצורך פירעונם. הנתבע גם סתר את עדות העד מטעמו, בכך שהעיד כי העד היה נוכח, בעת ששילם לסוהיל את סכומי השיקים. כמו כן, העד מטעם סוהיל (נאאל), אישר, כי עדותו בדבר פירעון השיקים, היא בגדר עדות שמועה וסברה.
15. מנגד טען הנתבע, כי התובעת, אינה קיימת בישראל, ואינה רשומה ברשם החברות בישראל, אלא מדובר חברה פלשתינאית, , שאינה יכולה, לפיכך, להגיש תביעות בישראל. הנתבע הוסיף, כי הוא עצמו אינו ישראלי, אלא מחזיק בתעודת זהות פלשתינאית, כי העסקה מושא התביעה בוצעה ברמאללה, וכי הבנק שבו הופקד השיק הוא בנק פלשתינאי. בנוסף, נטען, כי הנתבע שילם את סכומי השיקים, כי לא ביקש אסמכתא לכך, שכן נתן אמון בנאאל, כמקובל בין סוחרים, וכי הראייה לכך היא שסוהיל הפסיק לדרוש את סכומי השיקים. לצד זאת, לטענת הנתבע, אין לתת אמון בעדותו של סוהיל, וזאת על רקע אי הסדרים בחברה התובעת ועל רקע ההחלטות שנתקבלו נגדו בבוררות שהתנהלה בינו לבין נאאל.
16. לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה.
17. תחילה, יש לדחות את הטענה, שלפיה התובעת אינה רשאית להגיש שיקים לביצוע, או תביעה, בישראל, שכן אינה רשומה ברשם החברות בישראל. ודוק, אין כל מניעה להגשת תביעה בישראל, על ידי חברה זרה, לרבות תביעה כספית, ולרבות תביעה לביצוע שטר, בבית המשפט, או בלשכת ההוצאה לפועל (ואף מדובר במהלך שכיח למדי).
18. הנתבע טען גם, כאמור, כי מדובר בשיקים שחזרו, לאחר שהופקדו לבנק פלשתינאי; כי מקום העסקה היה בשטחי הרשות הפלשתינאית; וכי הנתבע הוא בעל תעודת זהות פלשתינאית. לא ברור, והנתבע לא פירט, מהי הנפקות שביקש הנתבע לייחס לדברים אלה. כמו כן, מדובר בטענות שהועלו לראשונה בסיכומים, כך שככל שהכוונה הייתה לכפור בסמכותו הבינלאומית של בית משפט זה לדון בתביעה, הרי שמדובר בטענות שלא התאפשר לתובע להגיב להן, ובהרחבת חזית אסורה. טענות אלה, לפיכך, נדחות אף הן.
19. ולגופו של עניין: אין חולק, כאמור, כי מדובר בשיקים של הנתבע (משוכים מחשבונו) שנמסרו על ידו לתובעת, ונרשמו לפקודתה, כנגד סחורה שקיבל הנתבע מהתובעת.
20. בנסיבות אלה, הנתבע הוא שנדרש להוכיח את טענתו, שלפיה שילם לתובעת את סכומי השיקים שחזרו.
21. אני סבור, לאחר ששמעתי, בין היתר, את עדות הנתבע, כי הנתבע לא הוכיח טענה זו.
22. ראשית, הנתבע לא צירף, ואישר כי אין בידיו, כל אסמכתא לכך שאכן שילם לתובעת, או למי מטעמה, את סכומי השיקים שחזרו. מדובר בשיקים בסכומים שאינם זניחים, והיה מקום לצפות, כי הנתבע, ככל ששילם לתובעת את סכומי השיקים, היה דורש מהתובעת, או מגורם זה או אחר מטעמה, אסמכתא לכך.
23. הנתבע העיד, כי ביקש לקבל לידיו בחזרה את השיקים שחזרו, לאחר ששילם עבורם. משבקשה זו, ככל שאכן הוצגה, לא נענתה, לגבי השיקים הראשונים מבין אלה מושא התביעה, היה מקום לצפות כי הנתבע לא יוסיף וישלם לתובעת בגין שיקים נוספים.
24. הנתבע העיד, כי לא ביקש אסמכתא לביצוע התשלומים בגין השיקים, ולא התעקש על קבלת השיקים חזרה, שכן סמך על נאאל, חברו, ועל נוהג כלשהו בין סוחרים הקיים לדבריו (למעשה, לדברי בא כוחו) לעניין זה. גם דברים אלה אין בידי לקבל. ראשית, כאמור, על פני הדברים, היה מקום כי הנתבע, ככל שאכן שילם את סכומי השיקים, אכן ידרוש אסמכתא לביצוע התשלומים, או כי יוחזרו לו השיקים, ולא ברור מקור הנוהג אשר בהתבסס עליו נטען אחרת. ומעבר לכך, הנתבע העיד, כי סוהיל דרש יום אחרי יום כי השיקים שחזרו ישולמו, ומקום בו מדובר בנושה אסרטיבי יחסית, גובר הצורך בקבלת אסמכתא מידיו, עם ביצוע התשלומים. כמו כן, השותפות בין נאאל, חברו של הנתבע שבו נתן אמון, לבין סוהיל, בשלב זה פורקה, או הייתה בשלבי פירוק, ובמצב זה, הוויתור על אסמכתא מתוך אמון בנאאל, נראה מסתבר פחות.
25. לא זו אף זו, השיקים חזרו בהעדר כיסוי מספיק, ולא בגין מתן הוראות ביטול על ידי הנתבע (הוראה אשר סביר להניח כי הייתה ניתנת על ידו, מקום בו שילם עבור השיקים, השיקים לא הוחזרו לו, ולא ניתנה לו אסמכתא בגין התשלום).
26. הנתבע העיד את נאאל, על מנת שיתמוך בגרסתו בנוגע לתשלום השיקים, אך נאאל העיד, כי לא נכח במקום, בעת שבוצעו התשלומים בגין השיקים – וזאת בשונה מעדות הנתבע עצמו, שלפיה נאאל נכח במקום, בעת ששולמו חלק מהשיקים. עוד העיד נאאל, כי הסיק כי התשלומים אכן בוצעו, רק מכך שסוהיל חדל מלהתקשר אליו לגביהם (ולמעשה אישר כי אינו יכול להעיד עדות ישירה לעניין זה). בשים לב לאמור, וכן למערכת היחסים החברית שבין נאאל לבין הנתבע, ולזו העכורה שבין נאאל לבין סוהיל, אינני סבור כי יש בעדותו של נאאל כדי להועיל לנתבע.
27. הנתבע ביקש, כאמור, לתקוף את אמינותו של סוהיל, בטענות הנוגעות לאי סדרים בחברה התובעת, ולהליך הבוררות שהתקיים (או מתקיים) בינו לבין נאאל, אך לעניין זה לא צורפה אסמכתא כלשהי, מעבר למכתב פנייה לבוררים, ומשכך, לא מצאתי גם בטענות אלה ממש.
28. ולבסוף, הטענה כי דווקא התובעת היא שחבה לנתבע כספים בסך של 80,000 ₪, נטענה באופן סתמי, ללא כל אסמכתא.
29. סיכומו של דבר, אני דוחה את גרסת הנתבע, שלפיה שילם את סכומי השיקים מושא התביעה, וקובע כי לא הוכיח את טענתו לעניין זה.
30. כפועל יוצא מכך, התביעה לביצוע השיקים מתקבלת, ועל הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל מושא התביעה. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט בגין ניהול ההליך בבית המשפט בסך של 750 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ש"ח. הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל – ישופעלו.

ניתן היום, י' טבת תש"פ, 07 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.