בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח של מהירות מעל למותר.

המדובר בעבירת קנס מיום 21/1/2017.

הודעת הקנס נשלחה למבקשת והיא שילמה את הקנס.

מששולם הקנס השתכללה ההרשעה ורואים את הנהג כמי שהודה ונגזר דינו (עיין: רע"פ 4036/08 גילי יאסו נ' עיריית חדרה, הש' ס. ג'ובראן, 13.3.08).

היום, בחלוף כשנתיים ממועד העבירה, נזכרה המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד להישפט, בנימוק שהיא לא ביצעה את העבירה ולא שמה לב ששמה רשום על הדו"ח.

בית משפט זה כמו בתי משפט בערכאות גבוהות יותר הבהירו לא אחת כי הפעולות מכוח סעיף 229 לחסד"פ מוגבלות בזמן משיקולי יעילות וסופיות הדיון [עיין: רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 29.1.08, רע"פ 8653/13 יוסף לוי נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 8.1.14].

כעולה מהדו"ח, אשר כאמור נמסר לידי המבקשת, הנאשמת הודתה בעבירה.

לא מצאתי כי נגרם למבקשת עיוות דין.

למעלה מן הצורך, גם אין הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

לפנים משורת הדין, אימנע מהטלת הוצאות.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ט, 02 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.