התובע הוא סוכן ביטוח אשר טיפל בביטוח רכבה של הנתבעת בחברת הביטוח "הפניקס" (להלן: "חברת הביטוח").

ביום 17.7.12 נפגע רכבה של הנתבעת בתאונה.

התובע הציע לנתבעת לטפל בתיקון הרכב ובקבלת הפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לה מחברת הביטוח ולצורך זה טען כי החתים אותה על מספר טפסים של סוכנות הביטוח.

התובע הגיש את המסמכים הבאים:

א. התחייבות לשלם למוסך עם גמר תיקון הרכב את עלות התיקון (נספח 3 לכתב התביעה, להלן: "טופס ההתחייבות").

ב. טופס שחרור הרכב מהמוסך המאשר כי הרכב תוקן לשביעות רצונה נספח 4 לכתב התביעה, (להלן: "טופס שחרור הרכב").

ג. הסכם למתן הלוואה על הוא מעניק לה הלוואה בסך השווה לעלות תיקון הרכב (נספח 5 לכתב התביעה, להלן: "הסכם ההלוואה").

ד. כתב המחאת זכויות והוראה בלתי חוזרת להעברת כל הכספים שתקבל מחברת הביטוח לידי התובע (נספח 6 לכתב התביעה, להלן: "טופס המחאת הזכויות").

ה. יפוי כח לעו"ד רפאל סופר.

מסמכים אלה נועדו לכך שהתובע ידאג לתיקון הרכב והנתבעת לא תצטרך לשלם מכיסה עבורו אלא הנתבע ידאג גם לטיפול בקבלת הפיצוי מחברת הביטוח אשר יועבר לידיו ויכסה את העלות והוא יממן מימון ביניים של התיקון.

אעיר כי בכתב ההגנה כפרה הנתבעת בחתימתה על טופס ההתחייבות והסכם ההלוואה, אך אישרה את המנגנון העקרוני על פיו אמור היה התובע לטפל בתיקון ובמימונו ולקבל את עלות התיקון ישירות מחברת הביטוח ולגבי יתר המסמכים נטען כי הוחתמה על ידי התובע בשעת ערב מבלי שהוסבר לה תוכנם.

לאחר עריכת חוות דעת השמאי ביחס לנזקי התאונה מצא הלה כי עלות התיקון היא 10,850.64 ₪ וכי נגרמה לרכב ירידת ערך בסך 5,400 ₪.

בשלב מסויים הועבר הטיפול בתביעה הכספית לידי עו"ד רפאל סופר אשר הגיש בשם הנתבעת תביעה לפיצוי בתא"מ (הרצליה) 48100-11-12 ביום 2.12.12, ממנו הועבר בהמשך ייצוגה בתביעה לעו"ד אחר מטעמה וההליך הסתיים בפשרה על פיה שלמה חברת הביטוח לנתבעת את מרבית סכום ירידת הערך אך לא את עלות התיקון שבפועל לא שלמה הנתבעת.

מאחר שמדובר בתביעה קטנה בה אין הצדדים מיוצגים ואינם בקיאים בסדרי הדין ובאופן הבאת הראיות לא הוגשו מסמכי התביעה בהרצליה אך בשל חשיבות הענין הסכימו הצדדים כי אעיין בתיק שהתנהל בהרצליה לצורך ההכרעה בתובענה שלפני, וכך עשיתי (פרוטוקול ישיבת יום 29.1.20 עמ' 3 שורה 32).

התביעה שלפני היא תביעת התובע להשבת עלות תיקון הרכב במוסך, שכר טרחת השמאי ואגרת בית המשפט בגין התביעה בהרצליה, כאשר לטענת התובע הנתבעת קבלה את תגמולי הביטוח אך סרבה להשיב לו את כספי מימון הביניים.

טרם שאעבור לגופו של עניין, מדובר בתביעה אשר הוגשה לאחר שיהוי ניכר ביותר, כאשר התיקון בוצע בחודש אוגוסט 2012 והתביעה הוגשה רק ביום 26.12.18 – כמעט שש שנים ומחצה מאוחר יותר, על סף ההתיישנות.

ברי כי שיהוי כה ניכר גורם נזק ראייתי כבד, כעולה – בין היתר – מהודעתו האחרונה של התובע בענין העדר יכולת לקבל מן הבנק אסמכתא לכך שהשיקים שמסר עבור התיקון נפרעו בפועל (בקשה מס' 7), וכי באחריות לנזק זה נושא התובע, על כל המשתמע מכך, ומעבר לכך מעורר פליאה מקום בו לכאורה מימן התובע את הנתבעת ולא קיבל את כספו בחזרה.

לא השתכנעתי מטענת התובע כי ניסה בכל מיני דרכים ליישב את הענין "בצורה יפה" במשך קרוב לשבע שנים! (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 10), כאשר לא הוצג ולו בדל ראיה למגעים כלשהם בין הצדדים לאחר התביעה בהרצליה.

עתה לגופם של דברים, הנתבעת טענה כי מעולם לא לוותה מן התובע כסף ולא חתמה על מסמכים הנוגעים לכך וכל שסוכם בין הצדדים היה כי התובע יטפל בתיקון ויקבל את כספו חזרה מחברת הביטוח.

הנתבעת טענה גם כי בקשה מן התובע שתיקון הרכב מתוצרת קיה יתבצע במוסך מורשה של יצרנית זו ואף מסרה לידיו הצעת מחיר לתיקון במוסך מורשה (נספח 1 לכתב ההגנה) אך בפועל תיקן התובע את הרכב במוסך שאינו מוכר לה ואינו מורשה ללא קיה ידיעתה.

יש לציין כי בטופס ההתחייבות, שנותר בידי התובע, נרשם בשדה המיועד לכך שם מוסך אך נמחק לאחר מכן וגם בטופס שחרור הרכב – שאף הוא נותר בידי התובע – שנועד לאשר למוסך כי הרכב הוחזר לה לשביעות רצונה נמחק שדה שם המוסך כמו גם סכום עלות התיקון.

פרטים אלה מעוררים תמיהה כאשר עמדתה של הנתבעת היא כי לכל אורך הדרך עמדה על ביצוע התיקון במוסך מורשה של קיה, אך גם אם הייתי מקבל את גרסת התובעת כי הסכימה בדיעבד לתיקון במוסך אחר סמוך למשרדו לא ברורה מחיקה זו, שהלא האינטרס הברור של כל הנוגעים בדבר – המוסך והתובע – היה לרשום את הפרטים כהווייתם על מנת שלא יתעוררו שאלות בהמשך וכאמור, העדרם מעורר תמיהה אלא אם תתקבל גרסת הנתבעת כי הוחתמה עליהם טרם שנערכה חוות דעת השמאי וטרם ששולם תשלום כלשהו למוסך.

הפניתי שאלה בעניין זה אל התובע וזו היתה תשובתו – "בטופס שחרור הרכב מחוק תשלום המוסך ולא רק זה גם בהסכם מתן הלוואה גם לא כתוב סכום אלא כתוב תיקון הרכב אני משיב שברגע שהחזרתי לה את האוטו אז לא היה את ההתחשבנות עם המוסך ולא היה גם את חוו'ד השמאי , גם לא היתה שהחזרתי לה את האוטו הוצאתי את זה מהמוסך וישר רצתי אליה ליתן לה את האוטו. לא החזקתי אצלי עד שהניירות יגיעו ואסדר אותם." (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 26-22).

אמנם תשובה זו מתיישבת עם גרסת הנתבעת אך לא ברור כיצד משחרר מוסך רכב ללא התחשבנות עם הלקוח שעבורו בוצעה העבודה וטרם עריכת חוות דעת השמאי, והדבר מעורר תמיהה.

לתמיהה האמורה יש להוסיף תמיהה נוספת – הצעת המחיר שמסרה הנתבעת לתובע מאת המוסך מורשה קיה עמדה על סך 9,013 ₪, כאשר מן המפורסמות הוא שמוסכים מורשים בדרך כלל אינם מן הזולים, בעוד שהתיקון במוסך הלא מורשה שביצע התובע עלה בסופו של דבר 10,850.64 ₪, כך שלא זו בלבד שהתובע לא תיקן את הרכב במוסך מורשה כדרישת הנתבעת אלא אף גרם להגדלה ניכרת של עלות התיקון בכ-20%.

לטענת הנתבעת גם את עו"ד רפאל סופר שהגיש בשמה את התביעה בהרצליה לא פגשה מעולם והיה זה התובע אשר עמד עימו בקשר וטיפל בעניין מבלי שהסביר לה מאומה.

בשלב מסויים חשה הנתבעת כי הדברים מתנהלים באופן שמעורר אצלה חשד כי עניינה מקופח על ידי התובע, ככל הנראה וכעולה מן התיק בהרצליה לאחר שהתברר לה גם שהתיקון שביצע לא היה טוב, והיא עמדה על העברת ניהול תובענה זו לעו"ד מטעמה.

לאחר שהועבר ההליך בהרצליה לטיפול עו"ד שאכן ייצג את הנתבעת ולא היה שלוחו בפועל של התובע הועלו במהלך תובענה זו טענות קשות נגד התובע וטיפולו בפרשה זו ואף נגד עו"ד סופר וטיפולו בתובענה.

בין היתר התברר כי התובע באמצעות עו"ד סופר מטעמו כלל צרפו לתביעה קבלה המעידה על התשלום, קבלה אשר צצה לפתע לראשונה בהליך הנוכחי, במהלך ישיבת יום 29.1.20 – ת/1.

בסופו של דבר הסכימו הצדדים להליך בהרצליה, הנתבעת וחברת הביטוח, כי הנתבעת תפוצה בגין ירידת הערך בלבד מאחר שלא שילמה עבור תיקון הרכב ולא היתה לה כל ראיה שהסכום אכן שולם בשל העובדה שהתובע לא סיפק לה ראיה כזו.

יוער כי הנתבעת טענה שהסכמה זו נשענה גם על העובדה שחברת הביטוח טענה באוזניה שהתובע יוכל לקבל את עלות התיקון ישירות ממנה, אולם טענה זו לא הוכחה.

אין שום ספק כי אם היתה בידי התובע הקבלה הנושאת את התאריך 12.8.12 היה עליו לדאוג לצרפה לתביעה שהגיש באמצעות עו"ד סופר בשם הנתבעת וכך יכולה היתה הנתבעת לקבל את מלוא התשלום מחברת הביטוח ולהשיב לתובע את העלות ששילם.

יש לציין כי הנתבעת טענה שבקשה את הקבלה מן התובע גם קודם להליך שלפני ולא היתה בידו כזו להציג לה (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 17-16) והביעה חשד כי הוא "מצליח להפיק כל מה שהוא רוצה", אולם חשד זה לא הוכח.

אולם גם אם אכן היתה בידי התובע הקבלה מלכתחילה, מן המועד הנקוב בה, והוא לא טרח לצרפה לתביעה בהרצליה או להעבירה לידי הנתבעת כבר אז ברי כי בכך פגע ביכולת הנתבעת לקבל את מלוא הפיצוי מחברת הביטוח, סכום שמתוכו אמור היה לקבל את ההחזר עבור התיקון.

אעיר בהקשר זה כי לאור כלל התמיהות שהועלו לעיל והמסמכים שעלה בידי התובע להשיג לפתע התעוררה השאלה האם אכן נפרע בפועל התשלום למוסך אך בשל חלוף השנים עקב השיהוי מצד התובע לא ניתן היה להוכיח זאת שכן הבנק שומר תיעוד רק במשך 7 שנים (ראו הודעת התובע בבקשה מס' 7).

במהלך ניהול התובענה שלפני נעשה נסיון של התובע לקבל ישירות מחברת הביטוח את עלות התיקון (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 16-9 וההחלטה), חברת הביטוח הודיעה כי חלה התיישנות על התביעה וכי שלמה את מלוא הסכום שנקבע בפסק הדין בהליך בהרצליה כאשר בכך סולקו טענות הנתבעת ולתובע אין יריבות ישירה עימה (נספח לבקשה מס' 6 שהגיש התובע).

יוער כי כבר בראשית ישיבת יום 29.1.20 הבהיר התובע כי – "חב' הביטוח מזמן כבר לא מוכנות לקבל את הנושא של המחאת הזכות ומעבירות זאת ישירות ללקוח. הלקוח מעביר אלי את התשלום." (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 21-20), אולם אם אלה פני הדברים לא ברור מדוע בכלל החתים התובע את הנתבעת על טופס המחאת הזכויות מלכתחילה והציע את המנגנון האמור.

העולה מן האמור הוא שהתובע תיקן את הרכב לא במוסך בו בקשה הנתבעת כי יתוקן ובמחיר גבוה מן המחיר שהיה צפוי להיות משולם למוסך המורשה.

ההתקשרות בין התובע לנתבעת אמורה היתה להפוך את עלות התיקון ל"שקופה" מבחינת הנתבעת באופן שהתובע ידאג לקבלת הפיצוי מחבר הביטוח וממנו תושב לו עלות התיקון, וכעת – בשל מחדליו – מבקש התובע להיטל עלות זו על הנתבעת ללא מקור לכיסוי ביטוחי.

יש לזכור כי התובע הוא אדם שביטוח הוא עיסוקו, הוא זה שהיה בקיא באופן ההתנהלות מול חברת הביטוח ובנדרש על מנת לקבל את הפיצוי, בעוד שהנתבעת היתה הדיוטה בתחום זה וסמכה עליו ועל טיפולו.

דא עקא, התובע חדל מלטפל בתביעה מול חברת הביטוח כראוי, הן בשלב טרום הגשתה לבית המשפט והן בשל העובדה שלא צרף לתביעה הוכחה על התשלום עבור התיקון הנטען ואת כל המסמכים הנזכרים בפתח פסק הדין שעל פיהם – גם אם שילם הוא עבור התיקון אמורה היתה התובעת לקבל את הפיצוי עבור רכיב זה לצורך השבתו לתובע, כך שניתן היה לתבוע רק את ירידת הערך.

חשוב לציין כי בתיק בהרצליה לא היתה מחלוקת על האחריות של הנתבע שם שפגע ברכבה של הנתבעת לקרות התאונה וכל טיעוני חברת הביטוח נסבו על טיפולו הבעייתי של התובע בתביעה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 24.3.14 בתביעה בהרצליה), כך שלכאורה לא היה בכלל צורך להגיע לתביעה ולו פעל התובע כדבעי טרם הגשת התביעה אמור היה להתקבל הפיצוי מחברת הביטוח במישרין וללא קושי.

על כל האמור אוסיף כי התובע גרם לנתבעת נזק נוסף בכך שהשתהה שיהוי כה ניכר בהגשת התביעה כך שהניסיון הנוכחי לפנות אל חברת הביטוח ולקבל את הפיצוי גם עבור התיקון כשל גם בשל התיישנות התביעה.

בפועל, לא קבלה הנתבעת את הפיצוי עבור התיקון מחברת הביטוח – הוא המקור ממנו אמורה היתה להחזיר לו את התשלום ככל ששילם על פי ההסדר ביניהם – עקב מחדליו.

בנסיבות אלה היה זה התובע אשר גרם לנתבעת נזקים במחדליו ובשל כך מנע ממנה לקבל את הפיצוי עבור התיקון שכעת הוא תובע ממנה.

בנסיבות אלה, סיכל התובע את יכולתה של הנתבעת לקיים את חלקה בהתקשרות בין הצדדים וגרם לה נזק כפול, הן בהגדלת העלות והן באי קבלת הפיצוי מחברת הביטוח.

אשר על כן, התביעה נדחית.

מאחר שהנתבעת לא התייצבה לישיבת יום 22.10.19 וניתן נגדה פסק דין בהעדר התייצבות אך התובע הסכים לביטולו ולא עמד על חיובה בהוצאות אין צו להוצאות גם בעקבות התוצאה.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"א, 02 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.