לפניי ערעור על הכרעת המנהלת המיוחדת בתביעת חוב שהוגשה למערער כנגד החייב.

1. בין המערער ואדם נוסף (מר אייזיק) לבין החייב התנהלו הליכי בוררות.

ביום 10/5/05 ניתן פסק בוררות חלקי וביום 25/2/07 נפתח בגינו תיק הוצאה לפועל. ביום 4/9/08 ניתן פסק בוררות סופי וביום 29/11/10 הוגשה בקשה להגדלת החוב בהוצאה לפועל, אשר אושרה ביום 7/9/11.

1. ביום 15/2/17 הגישו המערער ומר אייזיק בקשה לתן צו כינוס. כחודש לאחר מכן, ביום 16/3/17, המחה מר אייזיק למערער את חוב החייב. בכך הפך המערער נושה יחיד של החייב.

ביום 21/3/17 ניתן צו כינוס כנגד החייב.

1. תביעת החוב של המערער (הכוללת גם את החוב למר אייזיק) הוגשה על סכום של 1,614,159 ₪.

המנהלת המיוחדת אישרה למערער חוב בסך של 332,719 ₪ בלבד.

1. הפער בין הסכום הנתבע ע"י המערער בתביעת החוב לסכום שנקבע בהכרעת החוב, נובע משני עניינים בהם מתמקד הערעור: -
2. המנהלת המיוחדת לא הכירה בהמחאת הזכות של מר אייזיק למערער, בטענה כי היא נעשתה קודם להגשת הבקשה למתן צו כינוס ומאחר ומר אייזיק היה אחד המבקשים בבקשה למתן צו כינוס. לאור זאת, קבעה המנהלת המיוחדת שאין להכיר בהמחאת הזכות והמערער רשאי לתבוע את חובו בלבד, מבלי לצרף את חוב החייב למר אייזיק.

לאחר בחינת המסמכים והמועדים, נראה כי נפלה שגגה בהחלטת המנהלת המיוחדת ויש מקום לקבל את הערעור בעניין זה, ולצרף את חוב החייב למר אייזיק לחובו של המערער, שכן המחאת הזכות נעשתה לאחר הגשת הבקשה למתן צו כינוס ויש ליתן לה תוקף, ולכך הסכימה גם המנהלת המיוחדת בדיון בערעור.

1. המנהלת המיוחדת חישבה את הפרשי ההצמדה והריבית המצטרפים לפסק הבוררות ממועד מתן פסק הבוררות עד ליום מתן צו הכינוס, על פי סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"מ – 1980 (להלן: "הפקודה") והתעלמה מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל ובכך שגתה. לטענת המערער, הוא ניהל הליכי הוצל"פ כנגד החייב במשך שנים רבות ולכן יש להוסיף לסכומי פסק הבוררות את ההוצאות והריביות שנפסקו והצטברו בתיק ההוצאה לפועל. זאת, בין השאר, בשים לב לכך שהמערער הינו נושה יחיד של החייב.

המערער מסתמך בטענתו על החלטת השופט ברנר בערעור על הכרעה בתביעת חוב בפש"ר (ת"א) 36322-05-15 אורלי הרן נ' עו"ד בכר (8/5/18) (להלן: "עניין אורלי הרן") שם נקבע כי אין להחיל את מנגנון הריבית הקבוע בסעיף 134 לפקודה, מקום בו מדובר בנושה יחיד של החייב.

1. יוצא, איפוא, כי המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה נוגעת לשיעור הריבית או הפרשי הצמדה וריבית שיש לצרף לחוב על פי פסק הבוררות, ממועד שנקבע לתשלום החוב (מועד מתן פסק הבוררות) ועד ליום מתן צו הכינוס.

יצוין כי המערער לא תבע בתביעת החוב תוספת ריבית מיום מתן צו הכינוס ואילך (סעיף 81 לפקודה).

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור, מהטעמים הבאים:-
2. כידוע, ביקורת שיפוטית על הכרעה בתביעת חוב תהיה מצומצמת ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות פעילותו של בעל התפקיד. בעל תפקיד המכריע בתביעות חוב משמש לא רק כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט אלא כבעל תפקיד מעין שיפוטי.

בע"א 8465/07 פז חברת נפט בע"מ נ' אמיר שושני (27/10/10) נקבע: -

"הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן תביעות חוב של נושים בכלל זה".

1. הריבית המצורפת לקרן החוב נקבעה בפסק הבוררות כך: -

"אני מחייב את הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם את הסך של ... בתוספת הפרשי הצמדה מום 5/2/98 ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה ישא ריבית ממועד פסק הבוררות ועד למועד התשלום בפועל".

בפסק הבוררות לא נקבע שיעור הריבית ומכאן כי מדובר בריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

1. המנהלת המיוחדת חישבה את החוב בהתאם לסעיף 75 לפקודה הקובע: -

"כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו והוא בר תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפרעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פרעון – לתקופה שמן היום בו נמסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית".

1. לשונו של סעיף 75 לפקודה חד משמעית וקובעת באופן ברור כי כל חוב, שאין לגביו הסכם לתשלום ריבית, ניתן לתבוע בגינו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפירעון עד למועד מתן צו הכינוס. הגדרת "הפרשי הצמדה וריבית" מופיעה בסעיף 1 לפקודה וקובעת הפרשי הצמדה בצירוף ריבית לא צמודה בשיעור 3% בשנה.
2. באשר לטענת המערער כי היה מקום להוסיף לחוב החייב את הריבית שנצברה בהוצאה לפועל עד מועד מתן צו הכינוס, אין בידי לקבל טענה זו.

המערער ניהל הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב במשך כ-10 שנים, בהם החוב הלך ותפח למימדים עצומים. במהלך השנים בהם ננקטו הליכי ההוצאה לפועל, שילם החייב ע"ח החוב מעל 800,000 ₪.

בשלב כלשהו בחר הנושה לנטוש את הליכי ההוצאה לפועל ולפנות להליכי פשיטת רגל כנגד החייב, מתוך כוונה לפעול לביטול הענקות נכסים שהחייב ביצע, לטענתו.

1. נראה כי בחירה זו של המערער, על פי זכותו, מחייבת את המסקנה שמשהוגשה ע"י המערער בקשה למתן צו כינוס, בחר הוא את המסגרת המשפטית שתחול על גביית יתרת החוב, ובכלל זה את סעיף 75 לפקודה, הקובע את שיעורי הריבית שיחולו עד למועד מתן צו הכינוס.

אין זה סביר שהמערער יוכל "להנות משני העולמות", גם מריביות גבוהות ביותר של ההוצאה לפועל וגם מהזכויות הניתנות לו כנושה מכוח הפקודה וממכלול המגבלות המוטלות על חייב בהתאם להוראות הפקודה.

הפקודה מטילה על חייבים מגבלות רבות וביניהן איסור יציאה מהארץ, תשלום חודשי, דו"חות חודשיים, חקירות להם ולמקורביהם, חשיפה מלאה של ההתנהלות הכלכלית של החייב ובני משפחתו וכו'. כמו כן היא מאפשרת, בנסיבות המתאימות, לבטל הענקות שנעשו עד 10 שנים לפני פתיחת הליכי הפש"ר. הליכים אלה אף מטילים סטיגמה על חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל.

1. לפיכך, נראה כי בחירה של המערער בהליך זה, לאחר עשר שנים בהם נקט הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, מחייבת את הטלת משטר הריבית הקבוע בסעיף 75 לפקודה על החוב, הן על פי לשונו הקטגורית של סעיף 75 הנ"ל והן מטעמי הגינות ושכל ישר, ואין בעובדה שהמשיב הגיש תחשיבי הריבית בהוצאה לפועל כדי לשנות מכך.

יצוין כי המנהלת המיוחדת הכירה בהוצאות שנשא בהם המערער בהליכי ההוצאה לפועל ואף בעניין זה אין מקום להתערב בהכרעתה.

1. באשר לטענת המערער כי מאחר והינו הנושה היחיד של החייב, אין מקום להפחית את הריבית שנצברה בהוצאה לפועל וזאת לאור קביעתו של השופט ברנר בעניין אורלי הרן, נראה כי נסיבות המקרה שבפניי שונות.

באותו עניין נדון סעיף 134(א) ולא סעיף 75. המחלוקת התייחסה לריבית ההסכמית ולשאלה האם, כשלחייב נושה אחד ויחיד, יש מקום לצרף לחוב הנושה את הריבית הקבועה בסעיף 134(א) לפקודה או את הריבית ההסכמית.

1. על פי סעיף 134(א) לפקודה, משהוכר חוב בפשיטת רגל הכולל ריבית הסכמית, הרי לצורך חלוקת דיבידנד, תחושב ריבית מופחתת ביחס לריבית המוסכמת בין הצדדים, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

סעיף 134 לפקודה הנ"ל אינו חל בענייננו שכן במקרה שלפניי אין מדובר בריבית הסכמית.

1. יתרת הריבית (ההפרש שבין הריבית ההסכמית לריבית המופחתת) שלא הוכרה לצורך חלוקת הדיבידנד, הופכת לחוב נדחה. על כך כתב המלומד א' פרוקצ'יה: -

"אשר ליתרת הריבית - מעבר לתקרה - אין מתעלמים ממנה, אלא היא ניתנת לגבייה לאחר שסופקו יתר החובות. היינו גם היא מוכרת בעקיפין כחוב בר תביעה, אלא שמבחינת סדר העדיפויות יש לדרגה בחוב דחוי".

(פרוקצ'יה, דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל, עמ' 222).

עולה מהאמור כי הפרשי הריבית מוכרים כחוב בר תביעה, אלא שהוא הופך לחוב נדחה המגיע ל"סוף התור".

מקום בו לחייב יש נושה יחיד, אין היגיון וטעם להפריד בין החובות, זה שנקבע לצורך חלוקת דיבידנד וזה שכולל את הפרשי הריבית בלבד, ושניהם כאחד, הינם בגדר חוב החייב לנושה ובאותה דרגה.

זאת ועוד, כשאין לחייב נושים נוספים, אין מקום להבחין בין החובות, כשההבחנה נועדה ליצור שוויון בין כלל הנושים בשלב חלוקת הדיבידנד, מהלך שהופך מיותר, כשלחייב נושה אחד ויחיד.

1. לא כך הדבר כשאין ריבית מוסכמת בין הצדדים, אפילו מדובר בנושה יחיד.

סעיף 75 לפקודה מתיר לצרף לקרן החוב רק את הריבית הקבועה בסעיף, כשהתנאי היחיד הוא שהצדדים לא הסכימו על שיעור ריבית אחר. אין הוא מתייחס רק לשלב חלוקת הדיבידנד, אלא הוא קובע כיצד יחושב חוב בר תביעה, שממנו ייגזר בשלב מאוחר יותר, הדיבידנד שיחולק.

האבחנה בין סעיף 134 לפקודה לסעיף 75 לפקודה ברורה ומובנת, שכן קיימת הצדקה לאפשר לנושה בעל ריבית הסכמית לקבל את מלוא שיעור הריבית עליה הוסכם בין הצדדים מבעוד מועד (גם אם חלקה נדחה). זאת לעומת נושה, שלא הוסכם כי חובו יישא ריבית, כי אז יש לחשב את החוב כנושא ריבית והצמדה עפ"י הדין, שבמקרה של פשיטת רגל חל סעיף 75 לפקודה.

למערער היה ברור שהוא בוחר בהליך קולקטיבי, שחולשות עליו הוראות הפקודה בכללותה, לרבות ביחס לשיעור הריבית המתווספת לחוב, על פי סעיף 75 לפקודה ואין מקום לאשר לו ריבית בשיעור גבוה יותר, אף אם הוא נושה יחיד.

1. לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור ככל שהוא נוגע לשיעור הריבית ומורה כי הכרעת החוב תעמוד על סך 466,446 ₪.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ט, 30 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה