1. התובע הגיש את התביעה כנגד הנתבעת לתשלום לפי פוליסת ביטוח בגין נזקי רכוש לרכב המבוטח אשר לטענתו אירעו מפגיעה בקיר בכניסה לבית.
   
2. התביעה הוגשה בסך 30,646 ₪.
   
3. הנתבעת טענה כי אין כיסוי ביטוחי מאחר ורכב התובע היה נהוג בידי מי שרישיון הנהיגה שלו אינו בר תוקף וזאת בניגוד לתנאי הפוליסה. הנתבעת טענה כי התנהל הליך תעבורה כנגד הנהג, הוא הוזמן לדיון ולא נטען כי הנהג לא קיבל את ההזמנה לדיון במסגרתו נשלל רישיון הנהיגה שלו לתקופה הרלוונטית.
   
4. אין חולק כי המבוטח לא הוא אשר נהג ברכב ביום המקרה – 9/1/17 אלא מר מואנס סלימאן.
5. הנתבעת קיבלה צו למשרד התחבורה לקבלת פרטים ומהצו עולה כי רישיונו של מר מואנס סלימאן נשלל ביום 13/1/16 ולפיכך ביום 9/1/17 לא החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף.
   
6. הנהג מר מואנס סלימאן הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר, בין היתר, כי לראשונה נודע לו כי רישיון הנהיגה שלו נפסל רק לאחר האירוע, כי לא קיבל כל הודעה או זימון או פסק דין לפיו נפסל רישיונו וכי ישיבת ביהמ"ש בהליך התעבורה היתה ביום 13/1/16 ואילו הוא לא ידע, לא קיבל זימון ולכן לא ידע כי רישיונו נפסל. כן הצהיר כי אחרי שנודע לו בדבר הפסילה הפקיד את רישיון הנהיגה ביום 28/9/17.
   
7. הוגשו מסמכים בתיק התעבורה המלמדים כי ביום 13/1/16 ניתנה הכרעת דין בכתב האישום כנגד הנהג ברכב. בהתאם לגזר הדין רישיון הנהיגה שלו נפסל. גזר הדין נשלח אליו וחזר "לא נדרש".
   
8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתעודת עובד הציבור, שמעתי עדות נהג התובע והתרשמתי ישירות מעדותו וכן שמעתי את סיכומי ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. בהתאם להוראות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין בתמצית.
   
9. אין מחלוקת כי רישיון הנהיגה של הנהג ברכב התובע נפסל עובר למקרה וכי הפסילה חלה בתקופת המקרה. הנהג טען כי לא ידע אודות הפסילה, אודות ההליך והכחיש בתצהירו באופן גורף כל ידיעה. טענה זו נסתרה לחלוטין בעדותו ובמסמכים ובכל הכבוד, אין מקום לקבלה.
   
10. רישיונו של הנהג נפסל במסגרת הליך תעבורה. הנהג הודה בעדותו כי ידע אודות העבירה ואודות האישום (בפרוטוקול בעמ' 5 שורה 6), התייצב למספר דיונים ואולם לבסוף לא התייצב או אז ניתן גזר דין בהעדרו – ראה בעדותו בעמ' 6 שורות 9-12 :
    "ש: זאת אומרת שאם שילמת אתה מודה שעשית את העבירה ? שכולל גם שלילה
    ת: אסביר לה למה לא הייתי בבית המשפט כי התייצבתי כמה פעמים והשופטת כל פעם
    דחתה בגלל התביעה הייצוגית, ובפעם שלא הגעתי כי לא יכולתי שפטו אותי".
11. מכאן, העד מטעם התובע ידע הן אודות העבירה והן דבר קיום ההליך הפלילי וזאת בסתירה חדה לאמור בתצהירו. לא זאת בלבד שהעד ידע אודות העבירה והאישום, הוא ידע דבר קיום ההליך ואף המועד בו ניתן גזר הדין בו נשלל רישיונו. לפי עדותו לא יכל להגיע לאותו דיון ואולם כלל אין מדובר בחוסר ידיעה.
    
12. בחקירתו הנגדית, אפוא הפריך העד מטעם הנתבע את האמור בתצהירו וההכחשה הגורפת לפיה לא ידע אודות ההליך והפסילה ואישר כי הכל היה בידיעתו. כן אישר הנהג כי שילם את הקנס וכן שילם תוספות פיגורים (בפרוטוקול בעמ' 5 שורות 9-15). הוא אף התייצב בתחנת המשטרה. העד ידע הן אודות ביצוע העבירה, הן ביחס לכתב האישום, הן ביחס להליך הפלילי ומועדי הדיונים בו והן ביחס לעונש. ידיעתו איננה לאחר האירוע נשוא ההליך, כפי שטען, אלא בזמן בו התנהל ההליך. הטענה בדבר העדר ידיעה הופרכה במלואה.
    
13. ברי כי אי התייצבות לדיון ואי קבלת גזר הדין אינה יכולה להביא לכך כי השלילה לא תהיה בתוקף או כי הנהג יחשב כמי שאינו יודע דבר השלילה. הנהג ידע אודות ההליך, אודות מועד הדיון והחליט לא להתייצב, דבר אשר לבטח אינו מזכה אותו מפטור מגזר הדין.
    
14. בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974 חלה חזקת מסירה הן ביחס לביצוע העבירה, הן ביחס להזמנה למשפט לאחר חלוף חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.
    
15. במקרה זה הדואר חזר מהטעם לא נדרש, העד לא טען כי היתה קיימת מניעה לקבלת דבר הדואר הן ביחס לזימון לדיון והן ביחס לגזר הדין. הדואר נשלח לכתובתו והוא לא דרש אותו ולכן חלה חזקת המסירה. יש לפנות גם לחזקה הקבועה בסע' 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971.
    
16. לפיכך, אף ביחס לחזקות הקבועות בחוק, מסמכי ההליך הפלילי נמסרו לנהג וממילא הודה, כאמור, בחקירתו הנגדית כי הוא ידע אודות ההליך ואף ביחס לדיון בו ניתן גזר הדין.
    טענת הנתבע אפוא כי הנהג ברכב לא ידע אודות השלילה הופרכה ודינה להידחות.
    
17. מכאן, שוכנעתי הן מהתרשמות מהעד והן מהמסמכים כי הנהג ידע אודות גזר הדין ושלילת רישיונו ולמרות זאת נהג ללא רישיון בתוקף.
    
18. כל מסקנה אחרת למעשה תיתן פרס למתחמק. אין להלום כי אי התייצבות לדיון תביא לכך כי גזר הדין לא יכנס לתוקפו. ראה ברע"פ 2514/92 מי" נ' בן נאג'י רחמים, פ"מ מו(3) 771, 775 בדבר החזקה אשר קמה לאחר המצאה כדין של מסמך והצורך להתבסס על אותה מסירה כדין למול טענות סתמיות של אי קבלה :
    "המצאה כדין של מסמך יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך. אין צריך להוסיף, כי אלמלא המסקנות שניתן להסיקן מפעולות מסירה כדין, המבוצעות בהתאם להוראותיו של החוק, לא יהיה אפשר לקיים במקרים לרוב הליכים משפטיים כדין, שהרי די יהיה בכך, שנאשם או אדם אחר יטענו סתמית שלמרות מסירת המסמך כדין על-פי הוראות החוק הם לא ראו את המסמך מעולם, כדי להביא לאיונה של המסירה ולבטלותו של כל הליך שננקט בעקבותיה" (ההדגשה לא במקור).
19. התובע מסר את רכבו לנהג אשר רישיונו נשלל ולכן הופרו תנאי הפוליסה לקיום הכיסוי הביטוחי.
    
    
20. התוצאה היא כי דין התביעה דחיה. כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד חשוון תש"פ, 12 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.