לפני: כב' השופט עמיצור איתם

נציג ציבור (מעסיקים) – מר משה חסון

פסק דין

1. תביעות הדדיות של הצדדים; הגב' תמרה זכרוב (להלן – זכרוב) הגישה תביעה כנגד עמותת ת.פ.מ - תגבור פיסיקה מתמטיקה וכנגד הגב' פירה גרינס (להלן בהתאמה – הנתבעת, גרינס וביחד - הנתבעות) לתשלום זכויות הנובעות מתקופות עבודתה בעמותה וסיומן, בסכום כולל של 161,303 ₪. במקביל להגשת כתב ההגנה, הנתבעות הגישו כתב תביעה שכנגד, לתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב וחובת האמון וביצוע עוולות מסחריות וכן להשבת שכר עבודה, בסכום כולל של 99,742 ₪.
2. תיק זה התנהל בפני מותב בראשות השופט בדימוס יוחנן כהן והועבר למתן פסק דין על ידי מותב זה. ביום 18.1.23 התקיים דיון בפני ראש ההרכב בו נעשה ניסיון להגיע לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית הדין. משלא הושגו הסכמות, התיק הועבר למתן פסק דין.

הרקע העובדתי וההליכים בבית הדין -

1. הנתבעת היא עמותה אשר במועדים הרלוונטים לתביעה הפעילה בעיר אשדוד בית ספר בלתי פורמאלי אשר הפעיל חוגי העשרה לילדים ובני נוער בתחומים שונים, ביניהם חוג ריקוד. במסגרת חוג הריקוד הוקמו שתי להקות, אחת מהן "להקת הלוואי". גרינס היא הבעלים ומנכ"לית של הנתבעת.
2. התובעת הועסקה אצל הנתבעת כמורה לפיתוח קול בלהקת הלוואי בתקופות הבאות: מחודש אוקטובר 2004 עד חודש פברואר 2006; מחודש אוקטובר 2006 עד חודש יולי 2008; מחודש אפריל 2009 עד חודש ספטמבר 2011; מחודש מאי 2012 עד חודש יולי 2014; מחודש פברואר 2015 עד חודש יולי 2016; מחודש יוני 2017 עד חודש יולי 2017; מחודש ספטמבר 2017 עד חודש יוני 2018.
3. בתום כל תקופת העסקה הוצא מכתב מטעם הנתבעת למוסד לביטוח לאומי אודות הפסקת עבודתה של התובעת. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה בכל אחת מהתקופות. אין מחלוקת כי בסיום ההעסקה התובעת פוטרה.
4. כחודשיים לפני הגשת כתב התביעה בהליך זה, בחודש אוקטובר 2018, הנתבעת הגישה כתב תביעה וצו מניעה זמני נגד המנהלת האומנותית של להקלת הלוואי, הגב' לריסה שילין ונגד עמותת הלוואי פלוס שבעלותה, וכן נגד עיריית אשדוד, בתיק סע"ש 52678-10-18 (להלן – תיק צו המניעה). עיקר הטענות בתיק צו המניעה עסקו בעוולת הגזל, גניבה והפרת זכויות יוצרים שביצעה, לכאורה, שילין ביחס לקניינה הרוחני והפיזי של להקת הלוואי שבבעלות הנתבעת בתיק זה. בחודש יולי 2020 הגישה שילין כתב תביעה כנגד הנתבעות, בתיק סע"ש 52825-07-20, לתשלום זכויות שונות הנובעות, לכאורה, מתקופת עבודתה בנתבעת וסיומה. בדיון בפני כב' השופט יוספי שהתקיים בתיק צו המניעה ביום 28.7.20 הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין, ולפיהן יינתן צו מניעה קבוע אשר מונע משילין ומעמותת הלוואי פלוס שבבעלותה לעשות שימוש בקניינה של להקת הלוואי, עד ליום 1.7.18. כן הוסכם כי ישולם לנתבעת פיצוי בסך 50,000 אלף ₪ כאשר מחצית ממנו ישולם על ידי שילין ועמותת הלוואי פלוס. כמו כן הוסכם כי תביעת שילין תדחה.

טענות הצדדים -

1. לטענת התובעת, במהלך התקופה בה היא עבדה בנתבעת עבודתה הופסקה מעת לעת על ידי הנתבעת ובהתאם לצרכיה. בסוף כל תקופת העסקה הנתבעת הייתה מוציאה מכתב הפסקת עבודה המופנה לביטוח לאומי והתובעת הייתה מקבלת דמי אבטלה (המכתבים צורפו לתצהיר התובעת, נספחים ב-ז). לא שולמו פיצויי פיטורים בתום כל תקופת העסקה. ביום 17.6.18 גרינס הודיעה על הפסקת פעילות הלהקה בה התובעת הועסקה והתובעת זומנה לשימוע כאמור אך היא בחרה שלא להתייצב אליו. ביום 1.7.18 התובעת פוטרה. נטען כי לתובעת לא שולמו דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, וכן לא שולמו תשלומים עבור זכויות סוציאליות שונות בגין תקופות ההעסקה, בהתאם לחלקיות המשרה; חלף הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי נסיעות. כן נטען כי לאורך תקופות ההעסקה לתובעת הונפקו תלושי שכר פיקטיבים ועל כן נמנע ממנה לדעת על זכויותיה. על בסיס כך התובעת עתרה גם לתשלום פיצוי מהנתבעת.
2. לטענת הנתבעות, התביעה הראשית הינה תביעת סרק שנולדה רק כתוצאה מהסכסוך האמור עם שילין ותוצאותיו. התובעת עותרת לתשלום זכויות עבור תקופת עבודה רצופה בת 13.5 שנים כאשר אין מחלוקת כי העסקתה לא הייתה רציפה לאורך השנים. לא זו בלבד, אלא שהוכח כי בזמן הפסקות העבודה התובעת קיבלה דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. התובעת לא גילתה מידע זה לבית הדין והדברים התגלו לאחר שהנתבעות הגישו בקשה למתן צו כאמור למוסד לביטוח לאומי. התובעת גם לא גילתה את הסכמי העבודה שנחתמו עמה כאשר אלה הוגשו על ידי הנתבעות.
3. לגוף העניין נטען כי בנסיבות המקרה בהן התובעת פעלה לגזילת מפעל חייה של גרינס יש להפעיל את הקבוע בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) ולשלול את כספי פיצויי הפיטורים. הוא הדין בנוגע לתשלום חלף הודעה מוקדמת. בהקשר זה נטען כי כבר ביום שלאחר הפיטורים התובעת החלה לעבוד במקום עבודה אחר.

לחילופין נטען, כי הואיל ויחסי העבודה נותקו מספר פעמים לבקשת התובעת עצמה הרי שהמקרה היחיד שיש לראותו כפיטורים הוא סיום יחסי העבודה האחרון מיום 30.6.18. בהקשר זה נטען כי המכתבים שהוצאו על ידי הנתבעת למוסד לביטוח לאומי נכתבו לפי בקשת התובעת על מנת לקבל דמי אבטלה. כן נטען כי תחשיב הנתבעת ברכיב פיצויי פיטורים שגוי, הן משום שלא נוכו התקופות בהן התובעת לא עבדה והן משום שבמקרה של התובעת שהייתה עובדת שעתית ששכרה השתנה מעת לעת יש לחשב את סכום פיצויי הפיטורים לפי הנפסק בע"ע 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' ADHENOM BERH TEAMI.

1. אשר ליתר הרכיבים שנתבעו, הנתבעת טענה כי חלקם נכללו בשכר שנקבע לתובעת, כאשר סוכם עם התובעת תעריף שכר גבוה הכולל את הרכיבים הנטענים. כמו כן הנתבעות חלקו על החישובים השונים.
2. כן נטען כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2 מאחר והתובעת הייתה מועסקת על ידי הנתבעת ולא מתקיימות עילות המצדיקות הרמת מסך.
3. אשר לתביעה שכנגד – הנתבעות תובעות פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות וביצוע עוולות מסחריות. בבסיס תביעות אלה עומדות טענות הנתבעות כי התובעת סייעה ללריסה שילין (נגדה נוהל תיק צו המניעה) לגנוב את זהות להקת הלוואי באמצעות הקמת עמותת הלוואי פלוס, תוך גניבת קניינה וסודות מסחריים. כמו כן, נטען שעל התובעת להשיב סכומים ששולמו לה ביתר לאורך השנים.
4. בתשובה לתביעה שכנגד טענה התובעת כי היא הועסקה בעמותת הלוואי פלוס כמורה לפיתוח קול ואין היא נמנית על מייסדה או בעליה, ועל כן הטענות שבתביעה שכנגד אינן צריכות להיות מופנות כלפיה. בסיכומיה טענה התובעת כי הנתבעות מושתקות, מכח השתק פלוגתא, מלטעון כנגדה טענות בדבר גניבת זהות העמותה וקניינה שכן מדובר בטענות שהועלו בתיק צו המניעה אשר בא לסיומו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהתאם, נטען, כי יש לדחות את התביעות לפיצוי שהגישו הנתבעות, וכן את טענתן לשלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התביעה העיקרית – דיון והכרעה

פיצויי פיטורים:

1. כאמור, הטענה היא כי בכל אחת מתקופות ההעסקה התובעת פוטרה מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים. הנתבעת טענה כי התובעת פוטרה רק בתקופת העבודה האחרונה, ואף לגבי זו יש לשלול את פיצויי הפיטורים. המחלוקת היא גם על החישוב.
2. לדעתנו יש לקבוע כי כל אחת מתקופות העבודה הסתיימה בפיטורי התובעת. מסקנה זו מתבססת בראש ובראשונה על המסמכים שהוגשו בתיק, ובעיקרם מכתבי גרינס למוסד לביטוח לאומי בהם צוינה הפסקת עבודתה של התובעת לצורך קבלת תשלום דמי אבטלה. כמו כן, בעקבות בקשת הנתבעת התקבלו לתיק בית הדין מסמכי התביעה לדמי אבטלה שהגישה התובעת בתקופה הרלוונטית. בחינת טפסי התביעות, לרבות אישורי המעסיק על תקופת עבודה והכנסה, מלמדים גם הם כי סיבת הפסקת העבודה היא פיטורים. כך בטפסי התביעה לדמי אבטלה מחודש יולי 2014 ומחודש יולי 2016, בסעיף הדיווח על הסיבה להפסקת העבודה, במשבצת "התפטרות מתאריך", נרשם - "מכתב פיטורים", ובאישור המעסיק על תקופת ההעסקה ושכר, נרשם - "הפסקת פרויקט מוזיקה". אכן התובעת לא סימנה את משבצת "פיטורים" כפי שעשתה למשל בטופס התביעה לדמי אבטלה משנת 2006, אולם היא גם לא דיווחה על התפטרות. התובעת כתבה במשבצת "פיטורים מתאריך", את הדיווח "מכתב פיטורים". ממילא בדיווח המעסיקה, החתום על ידי הנתבעות, דווח כי סיבת הפיטורים היא סיום פרויקט, שמשמעותו - פיטורים.
3. המסקנה כי התובעת פוטרה בתקופות שבמחלוקת עולה גם מעדותה. התובעת חזרה על גרסה זו, לפיה היא פוטרה שוב ושוב מעבודתה - "פיטרו אותי והייתי באבטלה ועוד פעם חזרתי..." (עמ' 19 שו' 4). כשנשאלה מדוע היא החליטה לתבוע רק לאחר הפיטורים האחרונים ולא מצאה לנכון לעשות כן בפיטורים שאירעו לשיטתה קודם לכן, היא השיבה "כי תבעו אותנו". תשובה זו אכן יכולה ללמד על המניעים להגשת התביעה הנוכחית, אולם ההחלטה בדבר נקיטה בהליכים משפטיים שמורה תמיד לתובע המבקש לממש זכויותיו ואי נקיטה בהליכים במקרה אחד אינו משמש בהכרח ראייה להוכחת עילות תביעה במקרה אחר. אין גם רלוונטיות לעובדה שבהפסקות עבודה קודמות, לעומת זו האחרונה, התובעת לא זומנה לשימוע. ייתכן שהתביעה שהוגשה נגד שילין עוררה את לבחון את זכויותיה - זו זכותה בהקשר זה.
4. כאמור, הנתבעות טוענות שהפסקת העבודה, כמו גם המכתבים למוסד לביטוח לאומי, נבעו מבקשותיה של התובעת עצמה לסיים העסקה ולקבל דמי אבטלה (ראו עדות גריניס בעמ' 43-42 לפרוטוקול). גם אם הדבר נכון (ואין לכך ראיה), הרי שהיא לא מסייעת לנתבעות. מעסיק אינו רשאי להוציא מכתב פיטורים ל"בקשת העובד", בפרט כאשר ברור שהדבר ישמש לתביעת דמי אבטלה שאנם מגיעים לו. (ע"ע 1354/01 גלית כהן נ' טרייד אין א.ר. בע"מ, מיום 21.08.2003). אם כן - במצב בו מעסיק מצהיר במסמך רשמי על פיטורים וטוען בדיעבד כי למעשה העובד התפטר והמכתב נמסר מטעמים אחרים, הנטל עליו לסתור את תוכן המכתב (ע"ע 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ נ' חוה נחמני, מיום 29.11.2016; ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ נ' מימון תורג'מן, מיום 20.10.2000). נטל זה לא הורם בעניננו. לא התעלמנו מן הטענה המייחסת לתובעת חוסר אמינות וסתירות בכך שטענה שהוצאה לחל"ת ועוד, אולם הדיווח של המעסיק במסמך רשמי גובר בעיננו.
5. בשולי הדברים נציין כי לא מצאנו ממש בטענת הנתבעות לפיה בתקופות בהן הסתיימו יחסי העבודה התובעת דאגה שכלתה, הגב' גולנרה זכרוב, תחליף אותה. מתצהיר התובעת עולה כי הגב' גולנרה אינה מורה לפיתוח קול אלא כלכלנית במקצועה (סעיף 30 לתצהיר התובעת) וטענה זו לא נסתרה. לפיכך, אף אם גולנרה עבדה אצל הנתבעת, הרי שלא ניתן להסיק מכך דבר בנוגע לנסיבות סיום העסקת התובעת.
6. לאור האמור, אנו קובעים כי הפסקות העבודה שנעשו במהלך תקופת ההעסקה נבעו מפיטורי התובעת. בהתאם, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, בכפוף לתקופת ההתיישנות, קרי עבור תקופת ההעסקה שהחלה בחודש מאי 2012.
7. אופן החישוב: מדובר בעובדת שעתית שהיקף משרתה השתנה מעת לעת ואשר עבודתה הופסקה לתקופה העולה על חצי שנה. על כן, אין לקבל את תחשיב התובעת ברכיב זה, המבוסס על הכפלת שכר העבודה האחרון במספר שנות העבודה ומבלי שנלקחו בחשבון הפסקות העבודה (שאורכן עולה על חצי שנה). צודקות הנתבעות כי בהתאם לנפסק בהלכת י.ב שיא משאבים ונוכח הוראות סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים אופן החישוב הוא אחר. כך, יש לחשב לפי מכפלת ממוצע שעות העבודה החודשיים בתקופת עבודה נתונה (תקופה רציפה ללא ניתוק העולה על חצי שנה), בשכר השעתי ובמשך שנות העבודה בכל אותה תקופה. מטענות הצדדים והתחשיבים שהוגשו, עולה כי אין מחלוקת שנתוני ההעסקה המפורטים בתלושי השכר, לרבות שעות העבודה, מספר ימי העבודה החודשיים ואף התעריף השעתי, משקפים את תנאי שכרה של התובעת בפועל.
8. השכר הקובע: הנתבעות טענו כי בשנת 2018 התובעת השתכרה שכר שעתי בסך 52 ₪ לשעה כעולה מחוזה העבודה שהוגש (נ/16), אולם טענה זו אין לקבל. גרינס אישרה בחקירתה כי התעריף שסוכם עם התובעת היה 60 ₪ לשעה כפי שעולה מתלושי השכר (עמ' 47 שו'22-13), וכי בחודשים בהם נרשם תעריף גבוה יותר, בסך 75 ₪ לשעה או 100 ₪ לשעה כמו בחודשים נובמבר 2015 ו- יולי 2017 (בהתאמה), הרי שמדובר בתוספת שכר לגביה הוחלט מראש "לפי ביקוש" (ראו עמ' 49 לפרוטוקול, שו' 15-4). גם מהסכמי העבודה שהוגשו עולה כי סוכם עם התובעת על שכר שעתי בסך 60 ₪ לשעה.
9. אכן בהסכם העבודה מ-יום 25.12.17 (נ/16) נכתב כי שכר התובעת יעמוד על סך 52 ₪ לשעה פלוס 8 ₪ לשעה עבור פנסיה, אולם סיכום זה אינו בא לידי ביטוי בתלושי השכר. בתלושים של שנת 2018 שולם לתובעת שכר לפי תעריף בסך 60 ₪ לשעה, בתוספת תשלום "פנסיה". אין לקבל את טענת הנתבעות כי מדובר בטעות של הנהלת החשבונות בנתבעת, ככל שנפלה טעות היה על הנתבעת לתקן אותה בזמן אמת. הנתבעת גם לא זימנה לעדות איש מהנהלת החשבונות אצלה אשר יכול היה להעיד אודות טענה זו.
10. זאת ועוד, הסכם העבודה במסגרתו נקבע הסדר זה נחתם באמצע תקופת ההעסקה (שהחלה בחודש יוני 2017 והסתיימה בחודש יוני 2018) כאשר התעריף ששולם קודם לכן עמד על סך 60 ₪ לשעה, כפי שהיה בכל תקופות העבודה הקודמות. קשה לקבל שנחתם הסדר המשנה תנאי שכר של עובדת במהלך תקופת ההעסקה תוך הרעת תנאיה. קל וחומר, כאשר מדובר בהכללת רכיב הפנסיה בשכר העבודה באופן המנוגד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר.
11. לאור כל האמור אנו קובעים כי תעריף השכר השעתי, לצורך חישובי הזכויות, יקבע בהתאם לרישום בתלושי השכר. ברוב חודשי העבודה עמד התעריף על סך 60 ₪ לשעה, למעט חודש ינואר 2016 בו שולם סך 75 ₪ לשעה, וחודשים יוני, יולי וספטמבר בהם שולם 100 ₪ לשעה. בהתאם, נדחית גם תביעת הנתבעות להשבת סך 1,680 ₪, בגין תשלום שכר בסך 8 ₪ לשעה כפול מספר שעות העבודה בחודשים ינואר עד יוני 2018.
12. היקף העבודה: התובעת טענה כי בחלק מחודשי העסקה הוספו רכיבים אשר מגלמים הלכה למעשה שעות עבודה חודשיות שפוצלו באופן פיקטיבי. אכן, עיון בתלושי השכר מלמד כי בחודשים בודדים הוספו הרכיבים שלהלן: רכיב "במאי" שהוסף בחודשים 9-11/2012, רכיב "אולימפיאדה" שהוסף בחודשים 2/2014, 2/2015 ו- 5/2015 ורכיב "מתנות" שהוסף בחודשים 3/2014 ו - 9/2015. הנתבעות לא הגישו דוחות נוכחות מהם ניתן ללמוד על היקף שעות העבודה של התובעת מדי חודש. לא זו בלבד, מעדותה של גרינס עולה כי תוספות תשלום אלו שולמו עבור "אקסטרה עבודה" שהתובעת ביצעה בחודש נתון; כשגרינס נשאלה על תוספת "מיוזיקאל" היא מסרה כי מדובר בתוספת ששולמה עבור הופעה. לגבי תוספת "אולימפיאדה" מסרה כי זו שולמה גם כן עבור הופעה של התובעת באולימפידאת מתמטיקה העירונית (ראו עמוד 59 לפרוטוקול). גרינס אומנם חזרה וטענה בעדותה כי מדובר בבונוס בלבד ולא בתלשום שכר עבודה, אולם מהותית מדובר גם לעדותה על תמורה לביצוע עבודה ולא על בונוס. לכן, תשלום זה בא בחשבון כחלק מהשכר הקובע. לעומת זאת, רכיבים אחרים שהוספו בתלושים, כגון חופשה והבראה (חודש 12/2017 וחודש 6/2018) וכן רכיב שכונה "פנסיה" (בחודשים 1-6/2018) לגביהם נרחיב בפרקים הרלוונטיים, לא הובאו בחשבון.
13. בהתאם, לפי דרכינו התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 23,164 ₪, שהוא סכום פיצויי הפיטורים בגין תקופות העבודה כלהלן:
14. בתקופה שמחודש 5/2012 עד לחודש 7/2014 התובעת עבדה 92.7 שעות חודשיות בממצוע, בשכר שעתי בסך 60 ₪, במשך 2.25 שנות עבודה (שנתיים ושלושה חודשים) ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 12,514 ₪ עבור תקופה זו.
15. בתקופה שמחודש 2/2015 עד לחודש 7/2016 התובעת עבדה 95.39 שעות חודשיות בממצוע, בשכר שעתי בסך 60 ₪, במשך 1.46 שנות עבודה (שנה וחמישה חודשים) ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 8,108 ₪ עבור תקופה זו.
16. בתקופה שמחודש 6/2017 עד לחודש 6/2018 התובעת עבדה 42.36 שעות חודשיות בממצוע, בשכר שעתי בסך 60 ₪, במשך שנה ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 2,542 ₪ עבור תקופה זו. (התובעת לא עבדה בחודש אוגוסט 2017 אף מדובר בהפסקת עבודה של חודש אשר אינה קוטעת רצף לזכאות).
17. טענת הנתבעות בדבר שלילת פיצויי פיטורים ושלילת דמי הודעה מוקדמת תידון במסגרת הדיון בתביעה שכנגד.

דמי הודעה מוקדמת:

1. אין חולק כי בסיום תקופת העבודה האחרונה, התובעת פוטרה מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת (אגב, לא נתבעו סכומים עבור דמי הודעה מוקדמת בגין פיטורי התובעת ביתר התקופות ועל כן לא נדרש לשאלה זו). לפי הדין הפשוט היא זכאית אפוא לחלף הודעה מוקדמת. שאלת שלילת הפיצוי תידון בהמשך.
2. התובעת היא עובדת בשכר. תקופת העבודה האחרונה, בגין סיומה נתבע תשלום דמי הודעה מוקדמת, אשר לא חל בה ניתוק של יחסי העבודה העולה על חצי שנה, ארכה 13 חודשים (6/2017 עד 6/2018), קרי מעל שנה. לפיכך, ובהתאם לסעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת 14 יום. מכפלת ממוצע שעות העבודה היומיות בתקופה זו ,בסך 2.46, בתעריף השכר היומי בסך 60 ₪, מביא לתוצאה לפיה שכר העבודה היומי הממוצע של התובעת בתקופה זו הוא 147.6 ₪. לפיכך התובעת זכאית (טרם הדיון בשאלת השלילה) לסך 2,066 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת (147.6 ₪ *14 יום).

הפרשות פנסיה:

1. התובעת עותרת לתשלום הפרשות לפנסיה, בסך 18,096 ₪ עבור תקופה שחלה בחודש 5/2012. הנתבעת מנגד טוענת כי התובעת התחילה עבודתה ללא קרן פנסיה פעילה ולפיכך, בנסיבות בהן ותק ההעסקה התאפס מעת לעת בשל ניתוק יחסי העבודה לתקופה העולה על חצי שנה, הרי שאין לקבל את תחשיבה. לטענתן יש להפחית מכל תקופה סכומי הפרשות עבור ששת החודשים הראשונים. על פי תחשיב הנתבעות, התובעת זכאית להפרשות פנסיה בהתאם לשיעורים הרלוונטים לכל תקופת העסקה כקבוע בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ובניכוי שישה חודשי עבודה ראשונים בכל תקופה. מהסכום המתקבל יש לנכות סך 11,248 ₪ שהופרש לתובעת כעולה מתלושי השכר לשנת 2018. בהתאם, לטענת הנתבעות, התובעת זכאית להפרשות פנסיה בסך 555 ₪ בלבד.
2. אין חולק כי בתקופת ההעסקה לא הופרשו כספים לקופת פנסיה על שם התובעת. השאלה היא האם ניתוקי יחסי העבודה שעלו על חצי שנה, אכן "איפסו" את תקופת הזמן באופן שחייב את הנתבעת להפריש כספים לפנסיה רק בתום שישה חודשי עבודה. בטענתה זו נסמכות הנתבעות על הוראות סעיף 6(ה) לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2008, שלשונו כך (הדגשות הוספו ע"י ע.א) - "בכפוף לאמור בסעיף קטן ו' להלן, העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן - "תקופת המתנה"). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל מהיום הראשון לעבודתו. ההפרשות יבוצעו לאחר 3 חודשי עבודה או בתום שנת המס – המועד המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו אצל המעסיק ולא תחול לגביו תקופת ההמתנה האמורה".
3. מטרת ההוראה כאמור היא ליצור רצף ביטוחי לעובד שבוטח בביטוח פנסיוני בעבודה אחת והוא עובר לעבוד בעבודה אחרת. בענייננו, התובעת אמנם לא בוטחה בביטוח פנסיוני בשל מחדלה של הנתבעת, אשר נמנעה מלעמוד בחובות המוטלות עליה כמעסיקה מכח הוראות צו ההרחבה לביטוח הפנסיוני. אולם, בין תקופת העבודה שהסתיימה בחודש 9/2011 לזו שהחלה בחודש 5/2012 חלפה תקופה העולה על חצי שנה, וכך גם בין תקופת העבודה שהסתיימה בחודש 7/2014 לזו שהחלה בחודש 2/2015 ובין זו שהסתיימה בחודש 7/2016 לזו שהחלה בחודש 7/2017. יוצא שכל תקופת העסקה החלה לאחר ניתוק שארך למעלה מחצי שנה. כך, גם אם הייתה מוקמת לתובעת קרן פנסיה בכל תקופת העסקה, הרי שממילא לא נשמר לה הרצף הביטוחי (והיא גם לא טענה אחרת). בנסיבות אלה לא ניתן להחיל על הנתבעת חובת הפרשה לפנסיה מהחודש הראשון לכל תקופת עבודה. התוצאה היא, שאין לפסוק כספים בגין הפרשות לפנסיה עבור ששת החודשים הראשונים לכל תקופת עבודה כאמור (אלה שהחלו בחודש 5/2012, חודש 2/2015 וחודש 6/2017). בהתאם, מתקבל התחשיב הנגדי שהגישה הנתבעת בנוגע לרכיב זה.

1. לעניין ניכוי הסכומים ששולמו בסך 11,248 ₪ בחודשים 6/2018 עד 6/2018 תחת רכיב שכונה "פנסיה": אמנם על הנתבעת היה להפריש סכום זה לקופת פנסיה על שם התובעת ולא לשלמו כחלק מהשכר. עם זה, אנו שוכנענו כי אכן דובר בכספים שנועדו להוות חלף הפרשה פנסיונית ולא דובר בכינוי פיקטיבי כזה או אחר. בנסיבות אלו, יש מקום לנכות סכום זה מסכום הזכאות לפנסיה. לדעתנו מן הראיות עולה תמונה לפיה בהחלט ייתכן שהפרקטיקה האמורה הייתה לפי דרישת התובעת עצמה. אין זאת אומרת שאין ביקורת על התנהלות הנתבעת אשר נמנעה שנים ארוכות מיישום הדין וגם לאחר שהעניין עלה, לא פנתה לדרך המלך של הפרשה לקרן אלא שילמה תשלום חלף. בנסיבות רגילות היה מקום להביא עניין זה בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות והדבר יידון בהמשך.
2. לאור האמור, מתקבלת עמדת הנתבעת ברכיב זה לרבות תחשיבה, אנו קובעים כי התובעת זכאית לחלף הפרשות פנסיה בסך 555 ₪.

דמי הבראה:

1. לטענת התובעת לא שולמו לה דמי הבראה והיא זכאית לסך 6,483 ₪ בגין רכיב זה (החל מחודש 5/2012). הנתבעות טוענות מנגד כי סוכם עם התובעת על תשלום שכר עבודה גבוהה הכולל את הזכויות הסוצילאיות לרבות דמי הבראה (למעט שעות נוספות, ימי חופשה ופנסיה). נטען כי איסור שכר כולל הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) מתיר הכללת דמי הבראה בשכר עבודה ובלבד שזה הוסדר בחוזה העסקה. כן נטען כי בשל טעות בהנהלת החשבונות שולם לתובעת סך 1,157 ₪ בגין רכיב זה, אשר השבתו נתבעה בתביעה שכנגד.
2. אין בידנו לקבל את טענת הנתבעות. אכן, סעיף 5 לחוק הגנת השכר אינו אוסר על הכללת רכיב דמי הבראה בשכר, אך נפסק כי התנאי להכללת דמי הבראה, הוצאות נסיעה וחגים בשכר הכולל הוא הסכמה מפורשת וחד משמעית של הצדדים (ראו והשוו - ע"ע 228-08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ, מיום 06.07.2010 וההפניות שם). בענייננו לא הוכח כי הייתה הסכמה, כל שכן הסכמה מפורשת. הנתבעות עצמן הגישו הסכמי עבודה בהם לא צויין דבר בנוגע לתשלום דמי הבראה והכללתו בשכר העבודה. סעיף כללי שעניינו "מיצוי תנאים" אליו מפנות הנתבעות, אינו מהווה הסכמה מפורשת. די בכך כדי לפסוק לתובעת תשלום בגין דמי הבראה. למעלה מכך, במקרה זה גם לא הוכחה הסכמה מכללא. התובעת לא נשאלה בחקירתה על סיכום כזה או אחר בנוגע להכללת רכיבים נוספים בשכר. כמו כן, בתקופת ההעסקה האחרונה, בחודשים 12/2017 ו- 6/2018 שולמו לתובעת סכומים עבור רכיב "דמי הבראה". ככל שהיה סיכום לכלול את דמי ההבראה בשכר התובעת, הרי שהנתבעת לא הייתה משלמת רכיב זה בתלושים. גם במקרה זה, טענת הנתבעת כי מדובר בטעות של הנהלת החשבונות, לא הוכחה. (בהתאם, אנו דוחים כמובן גם את תביעת הנתבעות להשבת סכומים ששולמו עבור דמי הבראה).
3. לאור האמור, משלא הוצג תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, התובעת זכאית לדמי הבראה בסכום הנתבע ובניכוי הסכומים ששולמו בחודש 12/2017 בסך 761 ₪ ובחודש 6/2018 בסך 369 ₪. בסך הכל התובעת זכאית לסך 5,326 ₪ (1,157 ₪-6,483 ₪) עבור דמי הבראה. ייתכן להעלות תהיות על מידת הדיוק של תחשיב התובעת אולם תחשיב נגדי לא הוצג, והנכון הוא לקבל את התחשיב במלואו בנסיבות אלו.

פדיון חופשה:

1. אין מחלוקת שהתובעת זכאית לפדיון חופשה. המחלוקת נעוצה בתחשיבים וכן בתקופת הזכאות. לטענת התובע היא זכאית לפדיון חופשה בסך 11,170 ₪ כאשר חודשי העבודה שחלו בשנת 2015 נלקחו בחשבון לצורך החישוב. לטענת הנתבעות התובעת זכאית לסך 2,540 ₪ המהווה את פדיון החופשה לחודשי העבודה משנת 2016, בניכוי התשלומים ששולמו עבור "תמורת חופשה" בתלושי השכר בחודשים 7/2018 ו- 6/2018.
2. נפנה תחילה לשאלת תקופת הזכאות - לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, ניתן לצבור חופשה בגין שלוש שנים מלאות. לאלה יש לצרף את ימי החופשה שהצטברו בשנת העבודה השוטפת עובר לסיום העסקה (ראו- ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 08.10.2007). יחסי העבודה בענייננו הסתיימו בחודש יולי 2018 והתובעת זכאית לפדיון חופשה עבור הימים שנצברו משנת 2015 ולענייננו ממאי 2015.
3. בכל שנות ההעסקה עבורן התובעת זכאית לפדיון חופשה, התובעת לא השלימה שנת עבודה (קלנדרית) מלאה והיא לא עבדה מעל 240 יום באותה שנה נתונה. כמו כן, תעריף השכר היומי של התובעת השתנה בהתאם למספר שעות העבודה היומי הממוצע, שחישובו נעשה על בסיס שעות העבודה המדווחות בתלושי השכר. בהתאם, בהתאם התובעת זכאית לסך 10,906 ₪ בגין פדיון חופשה לפי החישוב הבא:

בשנת 2015: התובעת זכאית ל- 15 ימי חופשה (200*19/240) כפול שכר יומי בסך 320 ₪.

בשנת 2016: התובעת זכאית ל- 12 ימי חופשה (142*200/240) כפול שכר יומי בסך 296 ₪.

בשנת 2017: התובעת זכאית ל- 10 ימי חופשה (120*20/240) כפול שכר יומי בסך 149 ₪.

בשנת 2018: התובעת זכאית ל- 9 ימי חופשה (112*20/204) כפול שכר יומי בסך 118 ₪.

1. אשר לקיזוז הסכומים ששולמו בעד "תמורת חופשה" בתלושי השכר. עיון בתלושי השכר מעלה כי לתובעת שולמו כספים עבור פדיון חופשה בשני מועדים: בחודש 12/2017 שולם "תמורת חופשה" בסך 1,134 ₪ ובחודש 6/2018 שולם "תמורת חופשה" בסך 765 ₪. לדעתנו אכן, יש לקזז מסכום הזכאות את הסכום ששולם לתובעת בסוף תקופת העסקה בסך 765 ₪. אולם, אין לקזז את התשלום ששולם במהלך תקופת העסקה, כאשר אין חולק כי סכום זה לא שולם עבור ניצול ימי חופשה בפועל. כידוע: "נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית... ולתכליתו...אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול" (ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.2006, ראו גם פסקה 11 לפסק הדין בע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ, מיום 27.03.2006).
2. אנו לא שוכנענו שמדובר בנסיבות החריגות בהן יש מקום לקזז תשלומי חלף שבוצעו במהלך העבודה. לאור זאת, התובעת זכאית לסך 10,141 ₪ (10,906-765) בגין פדיון חופשה.

דמי חגים:

1. בתביעה נטען כי התובעת לא קיבלה שכר עבור ימי חגים שחלו בימי חוג. לתביעה צורף תחשיב מסודר בו פורטו ימי החג שחלו בכל תקופה ואשר לא חלו בשבת. בסך הכל נתבע סך 9,094 ₪ בגין דמי חג. יצוין כי סכום זה כולל את ימי החג שחלו בשנת 2011, אולם חלה התיישנות על עילות התביעה המתייחסות לתקופה שקדמה לחודש 12/2011.
2. לטענת הנתבעת, התובעת לא הייתה אמורה לעבוד בימי חג וגם אם מועד החוג נפל על יום חג אזי הוא הוזז למועד אחר בו התובעת עבדה וקיבלה שכרה, כך ששכר של התובעת לא נפגע בשל ימי חגים. לחילופין נטען כי בשל תניית השכר הכולל הקבועה בהסכם העבודה של התובעת, אין היא זכאית לתשלום נוסף עבור דמי חג.
3. עיון בעדויות ובראיות מעלה שהנתבעת לא הוכיחה את הטענה שחוגים שבוטלו בשל ימי חג הושלמו במועד אחר. התובעת לא נשאלה בחקירתה על תביעתה לדמי חג, ולעומת זאת כשגרינס נשאלה בחקירתה על ימי חגים היא מסרה שבחגים העמותה לא עבדה (עמ' 58 לפרוטוקול, שו' 29-28), מבלי שהוסיפה דבר על השלמת עבודה שבוטלה בשל קיומו של חג.
4. אם כך, דמי חגים לא שולמו, הטענה להשלמת חוגים שנפלו בחג לא הוכחה, והטענה בדבר הכללת החגים בשכר נדחתה. יוצא שמגיע לתובעת תשלום בעד ימי חגים. בהיעדר טענה לסתור, אנו מקבלים את מספר ימי הזכאות לתשלום דמי חג כפי שפורטו בכתב התביעה, בניכוי סכום ימי הזכאות עבור שנת 2011. סך הכל התובעת זכאית: 18 ימים בתקופה שבין חודש 5/2012 לחודש 7/2014; 11 ימים בתקופה שבין חודש 2/2015 לחודש 7/2016 ו- 7 ימים בתקופה שבין חודש 6/2017 לחודש 6/2018.

התעריף היומי השתנה בהתאם להיקף עבודתה של התובעת בכל תקופה עבודה: בתקופת העבודה שמחודש 5/2012 עד חודש 7/2014 ממוצע שעות העבודה היומי עמד על 4.6 שעות עבודה, קרי תעריף שכר שעתי בסך 276 ₪. היקף משרה בשיעור 50%; בתקופה שמחודש 2/2015 עד חודש 7/2016 ממוצע שעות העבודה היומי עמד על 5 שעות עבודה, קרי שכר יומי בסך 300 ₪. היקף משרה בשיעור 50%; ובתקופת העבודה שמחודש 6/2017 עד חודש 6/2018 ממוצע שעות העבודה היומי עמד על 2.2 שעות עבודה, קרי שכר יומי בסך 132 ₪. היקף משרה בשיעור 23%. לפי דעתנו (על אף שיש דעות אחרות בפסיקה), בהתאם לכך יש לחשב את התעריף לזכאות לימי חג. אם כך, התובעת זכאית לדמי חגים בסך 4,337 ₪.

הוצאות נסיעה:

1. נטען כי התובעת היא תושבת העיר אשדוד וכי היא זכאית לדמי נסיעות, לכל הפחות על פי תעריף חופשי חודשי בתחבורה ציבורית עבור נסיעה עירונית בסך 188 ₪. אין חולק כי לא שולמו לתובעת הוצאות נסיעה. לטענת הנתבעות התובעת התגוררה מרחק הליכה קצר ממקום העבודה ועל כן לא שולמו לה נסיעות והיא גם לא דרשה תשלום עבור נסיעות. לחילופין נטען כי תשלום ההוצאות עבור נסיעות היו כלולים אף הם בשכר השעתי בהתאם לתניית שכר כולל הקבועה בהסכם העבודה.
2. הנתבעות לא הוכיחו את טענתן גם ברכיב זה. התובעת לא נשאלה בחקירתה מה מרחק ההליכה מקום מגוריה למקום העבודה ולגבי האופן בו היא הייתה מגיעה לעבודה, וזאת על אף שמדובר בשאלה חיונית לצורך הוכחת טענת ההגנה ברכיב זה. גם טענתן החלופית של הנתבעות, בדבר הכללת הוצאות הנסיעה בשכר, נדחתה (כפי שפורט לעיל). לאור האמור, בהיעדר טענה לסתור את הוצאות הנסיעה החודשיים שנתבעו, ובשים לב לתקופת ההתיישנות, התובעת זכאית לתשלום הוצאות נסיעה בסך 188 ₪ כפול 56 חודשי העסקה, ובסכ"ה בסך 10,528 ₪.

התביעה לפיצוי מכח סעיף 26ב לחוק הגנת השכר:

1. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת מסרה לתובעת תלושי שכר פיקטיביים במטרה ליצור מצג שווא ולנשל את התובעת מזכויותיה. על בסיס כך התובעת עותרת לתשלום פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין אי מסירת תלושי שכר שלא נכללים בהם פרטי השכר ששולמו, לפי סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר.
2. כפי שציינו, הלכה למעשה התובעת אינה חולקת על כך שהסכומים שפורטו בתלושי השכר משקפים את הסכומים ששולמו לה בפועל. כמו כן, התובעת אינה חולקת על הנתונים המפורטים בתלושי השכר והיא אף מתבססת עליהם בחישובי רכיבי התביעה. הטענה בדבר פיקטיביות תלושי השכר מסתכמת, כאמור, ברכיבי שכר שהוספו בחודשים בודדים במהלך חודשי העסקה ואשר שיקפו שעות עבודה של התובעת (כמפורט בסעיף 24 לעיל). אכן, טענת התובעת בהקשר זה התקבלה, אולם מדובר בחודשים בודדים בלבד מתוך כל תקופות העסקה כאשר בחקירתה הנגדית התובעת מסרה באופן חד משמעי כי היא אינה טוענת שתלושי השכר שנמסרו לה היו פיקטיביים (עמ' 27 לפרוטוקול, שו 19).
3. אם כך, על אף שרכיבים קוגנטיים שונים לא שולמו לאורך השנים- התלושים עצמם דווקא שיקפו לכל הדעות את מצב הדברים לאשורו ולא היו פיקטיביים. לכן אין מקום לפסוק פיצוי בעילה זו.

אחריות אישית של הגב' גרינס:

1. כתב התביעה הוגש כנגד המעסיקה, שהיא עמותה רשומה, וכנגד גרינס באופן אישי. אין חולק כי התובעת הועסקה על ידי העמותה. בכתב התביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד, אולם לא נטען דבר בנוגע לאחריותה האישית של גרינס לעילות התביעה המופנות כנגד העמותה כמעסיקה. כן לא נטענה טענה בדבר הרמת מסך בין העמותה לגרינס, וממילא לא גוללה מסכת עובדתית המלמדת על קיומה של עילת תביעה אישית כנגד גרינס. בנסיבות אלו התביעה האישית נגדה נדחית.

התביעה שכנגד – דיון והכרעה:

1. נזכיר תחילה כי התביעות להשבה או קיזוז של רכיבים שונים ששולמו לתובעת נדחו במסגרת הדיון בתביעה העיקרית ועל כן לא נדון בהם בפרק זה. עיקר הדיון בתביעה שכנגד עוסק בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות וביצוע עוולות מסחריות על ידי התובעת. על בסיס טענות אלה הנתבעות עותרות, כאמור, לפיצוי בסך 100,000 ₪. כמו כן, לטענת הנתבעות התנהגות התובעת שכללה גניבה וביצוע עוולות מסחריות מצריכה שלילה של פיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת שנפסקו לטובת התובעת.
2. לטענת הנתבעות, לריסה שילין הייתה עובדת שכירה בנתבעת ששימשה כמנהלת אמנותיות של להקת הלוואי. שילין היא חברה טובה של התובעת והיא שהביאה אותה לעבוד בנתבעת. התובעת, אשר שימשה כמורה לפיתוח קול, עבדה בכפוף לשילין כאשר לנתבעת כמעט ולא הייתה שליטה או פיקוח על עבודת התובעת. נטען כי בחודש אפריל 2018, בזמן שהתובעת עוד עבדה כמורה אצל הנתבעת, שילין הקימה עמותה חדשה תחת השם "הלוואי פלוס" והחלה לגנוב את שם הלהקה והמוניטין שלה, וכן את קנייינה, המוחשי והרוחני.
3. לטענת הנתבעות, התובעת סייעה לשילין במעשי הגניבה. גרינס מסרה בתצהירה כי התובעת סירבה לבקשת הנתבעת לקבל את מפתחות המקלט שבו נערכו השיעורים, וכן היא סירבה לבקשת הנתבעת להעביר את הקלטות המוזיקה והאירועים שהיו בחזקתה, ובמקום זאת העבירה את אלה לשילין, במטרה לגנוב את זהות הנתבעת ולהמשיך את פעילותה תחת עמותת הלוואי פלוס שבבעלות שילין. התובעת גם סייעה לשילין לגנוב מהנתבעת תפאורה ובגדים השייכים לנתבעת, כאשר ניתקה את מצלמות האבטחה שהיו מכוונות למקלט בו אוחסן הציוד. כתשובה לטענת התובעת כי היא ניתקה את המצלמות לאור בקשת ההורים או שילין מפאת פרטיותם של התלמידים שמתלבשים בחדרים אליהם מופנות המצלמות, גרינס מסרה כי התלמידים מתלבשים בחדרי ההלבשה בעוד שהמצלמות כוונו אך ורק לאולם הריקודים/חזרות ולא לחדרי ההלבשה. כן נטען כי התובעת סייעה לשילין בסגירת הופעות שלא באישור גרינס והכינה תלמידים להופעות כאמור, על חשבון זמן עבודתה בנתבעת. לטענת הנתבעות, מיד עם פיטוריה התובעת עברה לעבוד תחת עמותת הלוואי פלוס, אשר גנבה, כאמור, את זהות להקת הלוואי שפעלה תחת הנתבעת, כמו גם את קניינה הפיזי והרוחני. נטען כי כבר באותו היום, בתאריך 1.7.2018, התובעת הופיעה עם להקת הלוואי תחת עמותת הלוואי פלוס, וזאת חרף הוראתה החד משמעית של גרינס האוסרת על השתתפות בהופעה זו.
4. לטענת התובעת, הטענות המופנות אליה בדבר ביצוע עוולות מסחריות וגניבת קניין, נטענו על ידי הנתבעות בתיק צו המניעה, ומשניתן שם פסק דין, שנתן תוקף להסכמות הצדדים, ובמסגרתו שולם לנתבעות פיצוי, הרי שחל השתק פלוגתא המשתיק את הנתבעות מלטעון את אותן טענות כלפייה. לגוף העניין נטען כי התובעת רק עבדה בעמותת הלוואי פלוס תוך שקיבלה הוראות מלריסה שילין, ועל כן אין היא הגורם אליו יש להפנות את הטענות בנושא. בהתאם טענה התובעת, כי אין להפנות אליה את טענות הנתבעות בדבר אי העברת הקלטות של קטעים מוזיקליים ובדבר ביטול הופעות. באשר לטענה בדבר ניתוק המצלמות, התובעת טענה כי היא עשתה כן לבקשת שילין לאור דרישת הורי התלמידים לשמור על פרטיותם בזמן החלפת הבגדים. אשר להשתתפותה בהופעה ביום 1.7.18 נטען כי במכתב גרינס מיום 27.6.18 נאסר על התובעת להופיע עם להקת "דגאם" ביום זה אולם לא נאסר עליה להיות נוכחת בהופעה.

השתק פלוגתא:

1. כפי שפירטנו בפתח פסק הדין, בין התובעת לשילין התקיימו תביעות הדדיות - האחת היא בתיק צו המניעה - תביעת הנתבעות כנגד שילין ואח' בבסיסה טענות מכח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות). השניה, היא תביעת שילין כנגד הנתבעות לתשלום זכויות מכח משפט העבודה. בפסק דין שניתן בפרוטוקול דיון מיום 28.7.2020, ניתן תוקף להסכמות הצדדים. כמפורט:

"לאחר ששמענו את המלצת בית הדין, ולאחר הפסקה שערכנו, קיבלנו את המלצת ביה"ד והגענו להסכמה כדלקמן:

א. בתיק דנן יינתן צו מניעה קבוע אשר מונע מהנתבעים 1-2, יחד ולחוד, לעשות שימוש בלהקת "הלוואי" ו/או בשם של להקת "הלוואי" ו/או בשם דומה ללהקת "הלוואי", ולרבות יימנע מהנתבעות 1-2 לעשות שימוש ביצירות להקת "הלוואי" מכל מין וסוג שהוא, לרבות שירים, לחנים, כוריאוגרפיה, וכן כל קניין רוחני ו/או פיזי אחר אשר היו שייכים ללהקת "הלוואי" עד ליום 1.7.18. חובת הנתבעות 1-2 לנהוג כמפורט לעיל תיכנס לתוקפה בעוד 90 יום, לרבות שינוי שם העמותה מצד הנתבעת 2, כך שלא יכלול את המילה "הלוואי", ולא לעשות שום פרסום לאחר מועד זה אשר יכלול את המילה "הלוואי", לרבות פרסומים באינטרנט ופרסומים בעמוד האינטרנט של ההורים.

ב. הנתבעות 1-2 ישלמו פיצוי בסך 25,000 ₪ לתובעת ב-12 תשלומים שווים ועוקבים, וזאת החל מיום 10.9.20.

הנתבעת 3 מתחייבת שלא לפרסם ו/או לשווק ו/או לגבות תמלוגים הקשורים ללהקת הלוואי אלא אם כן תינתן לה הסכמה מפורשת בכתב מטעם התובעת. חובת הנתבעת 3 לנהוג כמפורט לעיל תיכנס לתוקפה בעוד 90 יום. כמו כן, הנתבעת 3 תשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין וזאת מבלי להודות בטענות התובעת מכל מין וסוג שהוא.

ג. תביעת גב' לריסה שילין בתיק סע"ש 52825-07-20 תידחה. ככל שהתובעת לא תקבל החזר אגרה, אזי סכום החזר האגרה יופחת מהסך של 25,000 ₪ (מהתשלום האחרון) שעליה לשלם כמפורט לעיל.

ד. ההסכמות דלעיל באו לצורכי פשרה בלבד, לאור המלצת בית הדין, ומבלי שצד מודה בטענות הצד האחר.

ה. מבוקש ליתן תוקף של פסק דין להסכמות דלעיל, לרבות דחיית תביעת גב' לריסה שילין בתיק סע"ש 52825-07-20.

פסק דין

1. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

2. אגרה תושב עפ"י התקנות, בהתחשב בכך שהצדדים קיבלו את המלצת בית הדין במהלך הדיון המוקדם.         

3. בתיק סע"ש 52825-07-20 תביעת גב' לריסה שילין נדחית בזאת כמוסכם.

אגרה תושב לתובעת, גב' לריסה שילין, בהתאם לתקנות בהתחשב בכך שלא התקיימו כלל דיונים בתיק.

פסק דין זה ייסרק על ידי המזכירות ויתויק בתיק סע"ש 52825-07-20.

1. תקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין לדחות על הסף תובענה מכח "מעשה בית דין". כידוע, "ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה. השתק פלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה" (עב"ל 765/07 עווני אבו הדואן נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 04.09.2008).
2. התובעת טוענת לקיומו של השתק פלוגתא ולמען האמת לא ירדנו לסוף דעתה. הנסיבות אינן מקימות השתק כלשהו לדעתינו. ראשית, התובעת לא הייתה צד להליך הקודם, היא גם לא חליפה או "קרובה משפטית" של מי מהנתבעים בהליך הקודם. עילות תביעה בגין אותן נסיבות או פלוגתאות יכול שיקומו נגד צדדים רבים וככלל, אין חובה לתבוע אותן באותו הליך. לא ברורה לנו הנחת היסוד של התובעת לפיה הכרעה בתביעה נגד צדדים אחרים מחייבת גם בעניינה. אכן, הפסיקה הכירה גם באפשרות של צד "זר" להליך המקורי לטעון טענת השתק פלוגתא כטענת הגנה במקרים מסוימים, אלא שלא מדובר בנסיבות ענייננו בהן על פני הדברים המחלוקת בפסק הדין הראשון הוכרעה לטובת הנתבעות כאן והן זכו לפיצוי בגין אותה פלוגתא.
3. מעבר לכך- ההלכה קבעה את ארבעת התנאים להיווצרות השתק פלוגתא: הפלוגתא היא כן אותה פלוגתא; קוים דיון בין הצדדים; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה; ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. (רע"א 682-07 לב לבייב נ' שמעון גילר, מיום 21.6.2007, להלן - עניין לבייב).
4. בעניננו, פסק הדין בהליך הקודם ניתן בהסכמת הצדדים מבלי שנקבע ממצא פוזיטיבי. בסעיף ד' צוין במפורש כי ההסכמות באו לצורכי פשרה בלבד לאור המלצת בית הדין ומבלי להודות בטענות. בנסיבות אלו פסק הדין אינו מקים השתק פלוגתא, בוודאי כאשר הטוען לכך הוא צד זר שלא היה מעורב בפשרה (יכול והדברים היו שונים לו היה מדובר באותם צדדים ואין מקום להאריך כאן). יש לדון אפוא בטענות שבתביעה שכנגד לגופן.

התביעה לפיצוי:

1. שוכנענו כי התנהלות התובעת כפי שהוכחה, עולה כדי הפרת חובות האמון, הנאמנות, והתנהלות ההוגנת המוטלות עליה במסגרת יחסי עבודה באופן המצדיק פסיקת פיצוי ושלילת חלק מפיצויי הפיטורים וכן את דמי ההודעה המוקדמת שנפסקו.
2. על חובת תום הלב של עובד כלפי מעסיקו נכתב לא אחת. "...מקורה בניסיון ליצור מערכת חברתית ועסקית המושתתת על יחסים הוגנים וכללי תחרות אשר בבסיסם יושרה אשר מאפשרת קיומה של חברה שבה "אדם לאדם - אדם"... מכח חובה זו מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות. חובה זו אינה נגזרת מהוראותיו של חוק ספציפי אלא מנורמות התנהגות הנפרשות על פני מערכת יחסי עובד-גמעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר (ע"ע 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ נ' חוה נחמני, מיום 29.11.16 וההפניות שם). במקרה אחר צוין כי גם כאשר לא מדובר בעובד "בכיר" אין בכך כדי להפחית מחובות האמון הבסיסיות שאותן חב עובד למעבידו, שכן אלה קיימות מכח מערכת יחסי העבודה המקימים חובות תום לב ונאמנות מוגברות (ע"ע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ נ' אליעזר פיין, מיום 04.12.2012. מחובת הנאמנות ותום הלב נגזרת החובה לשמור על סודות עסקיים של מעביד. נקבע כי שמירה על סודות עסקיים כוללת בחובה את החובה שלא לנצלם, הן לצרכיו האישיים של העובד והן לצרכי זולתו (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מז 702 (1993)).
3. במקרה זה, על התובעת חלה גם חובת סודיות מכח הסכמי העבודה. התובעת אמנם טענה כי היא לא חתמה על הסכם העבודה משנת 2012 (נ/17) אולם אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו משמדובר בהסכם שאינו רלוונטי לתקופה שבמחלוקת. ההסכם הרלוונטי הוא זה שנחתם בחודש דצמבר 2017 (נ/16) ובו נקבע – "חלה עליך חובת סודיות מלאה לגבי כל המידע מכל סוג ומין שהוא אשר הגיע לידיך במהלך או עקב העסקתך, כן חל עליך אישור שימוש שלא לצרכי עבודתך בעמותה בתכנית הלימוד שנמסרו לך או בחלק כלשהו מהן, כל הזכויות שמורות לעמותת ת.פ.מ תגבור פיזיקה מטמיתיקה (ע.ר) (טעויות במקור)".
4. התרשמנו כי עמותת הלוואי פלוס, שבבעלות שילין, אכן המשיכה את פעילות להקת הלוואי, תוך סיפוח מלא של התלמידים והתכניות. עובדה זו הוכחה ללא ספק. אין חולק כי בחודש אפריל 2018, הוקמה להקת הלוואי פלוס(נ/7). בכתב ההגנה שהגישה התובעת לכתב התביעה שכנגד הוסבר שמטרת הקמת עמותת הלוואי פלוס הייתה להפעיל את להקת הלוואי במידה וגרינס תממש איומה ותסגור את הלהקה (סעיף 23 לכתב ההגנה שהגישה התובעת). כשהתובעת נשאלה בחקירתה האם עמותת הלוואי פלוס נטלה את השירים, הריקודים, ההקלטות והבגדים של הנתבעת, התובעת השיבה - "לא, עזבנו הכל, את כל הבגדים, כל השירים, יש לנו שירים חדשים, אחרי חודשיים עשינו הכל חדש..." (עמ' 22, שו' 28). מתשובת התובעת עולה כי במשך חודשיים לפחות עמותת הלוואי פלוס השתמשה בחומרים שנוצרו בלהקה כשהייתה תחת הנתבעת. במסגרת תיק זה אין אנו נדרשים לבחון האם עמותת הלוואי פלוס ביצעה עוולות מסחריות כלפי הנתבעת אלא את התנהלות התובעת. התובעת אמנם הועסקה אצל הנתבעת כעובדת שכירה ואין חולק כי היא אינה הבעלים של עמותת הלוואי פלוס. יחד עם זאת התרשמנו, כאמור, כי היא פעלה תחת הוראותיה של שילין וסייעה לה כאשר מטרתן הייתה משותפת – להעביר את פעילות להקת הלוואי לעמותת הלוואי פלוס. כך העידה התובעת - "...בסך הכל רצינו ללכת ולעשות את זה בנפרד, בגלל שלקחו מאיתנו כסף, הרבה כסף וכל הזמן היו אומרים שזה קצת כסף" (עמ' 22 לפרוטוקול, שו' 24-23).
5. התובעת הבהירה כי תביעתה הוגשה כמענה לתביעה שהגישה הנתבעת כנגד שילין ועמותת הלוואי פלוס, ועובדה זו, לכשעצמה, מלמדת על שיתוף הפעולה שנעשה בין שילין לתובעת ועל תחושת הזיהוי שהיא עצמה יצרה בינה ובין שילין והלוואי פלוס.
6. במסגרת שיתוף הפעולה עם שילין, בזמן עבודתה בנתבעת התובעת פעלה בניגוד לאינטרסים של הנתבעת. אין חולק כי בחודש מאי 2018 התובעת ניתקה את מצלמות האבטחה בנתבעת. טענת התובעת כי מטרת ניתוק המצלמות הייתה לשמור על פרטיות הילדים אינה מתקבלת על הדעת. ראשית הוכח כי מצלמות האבטחה, אשר הותקנו חודשים בודדים קודם לכן, לא היו מופנות לחדר ההלבשה אלא לחדרי החזרות. התובעת נשאלה על כך שוב ושוב בחקירתה וניכר כי היא התחמקה מלתת תשובה ברורה (ראו חקירת התובעת בנושא בעמ' 23 עד 24 לפרוטוקול), אלא שלבסוף, לאחר שהשאלה הופנתה לתובעת על ידי בית הדין, הובהר כי אכן בחדר ההלבשה כלל לא הותקנו מצלמות (עמ' 24 לפרוטוקול, שו' 14-8). הטענה כי חדר ההלבשה היה קטן בכדי להכיל מספר רב של ילדים שצריכים להחליף בגדים לקראת ההופעה, וכי מדובר בבקשה של ההורים על מנת לשמור על פרטיות הילדים, אינה משכנעת. מדובר במצלמות אבטחה שהותקנו על ידי הנתבעת משיקוליה היא, ואף אם הורי התלמידים אכן התרעמו על התקנת המצלמות בחדרים הסמוכים לחדרי ההלבשה, מעשה של ניתוק מצלמות אינו מעשה תמים ובוודאי לא כשהוא נעשה ללא ידיעת הנתבעת. בהיעדר הוראה מפורשת מטעם המעסיקה, ברור שהתובעת אינה רשאית לעשות פעולה שכזו (הוכח כי לא ניתנה לתובעת שום הוראה מטעם הנתבעת, ראו עדות התובעת בעמ' 23).
7. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הרקע כפי שתואר וכפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש על ידי התובעת: מדובר בתקופה בה החלה מתיחות בין גרינס לבין מורות בלהקה כאשר בהמשך החל "סכסוך עיקש" בין גרינס לשילין (סעיף 17 לכתב ההגנה של התובעת, ראו גם מוצגים נ/5 ונ/6), לאחריו ובין היתר בעקבותיו, בחודש אפריל 2018, הוקמה להקת הלוואי פלוס שבבעלות שילין, שמטרתה הייתה להפעיל את להקת הלוואי (סעיף 23 לכתב ההגנה שהגישה התובעת). הנתבעת טענה באופן מפורש כי בסכסוך עם גרינס היא הייתה בצד של שילין (עמ' 16 לכתב ההגנה שהגישה התובעת). נסיבות אלה מלמדות על הכוונות שעמדו ביסוד מעשיה של התובעת, ובפרט בעניין ניתוק המצלמות על ידה. ברור שכוונותיה לא תאמו את אינטרס מעסיקתה, אלא אף נגדו אותן. בהליך זה לא הוכח פוזיטיבית כי בעת שכבו המצלמות נגנב ציוד של הנתבעת, אך ברור כי פעולה זו נעשתה במודעות מלאה של התובעת כי היא לוקחת חלק בהתנהלות נגד מעסיקתה.
8. הפרת חובת הנאמנות של התובעת בא לידי ביטוי גם בהשתתפותה בהופעה ביום 1.7.2018. התובעת החלה לעבוד בעמותת הלוואי פלוס יום לאחר שסיימה את עבודתה בנתבעת. אין חולק שבמועד זה, ביום 1.7.2018, התובעת כבר לא עבדה תחת הנתבעת. התובעת אישרה בעדותה כי ההופעה כאמור התקיימה תחת עמותת הלוואי פלוס (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 13-11). התובעת אמנם התחמקה ממתן תשובות ברורות וחד משמעיות בנוגע להופעה זו, אך בחקירתה הובהר כי הפקת ההופעה וההכנות שנדרשו לצורך כך, התקיימו בעת עבודתה בנתבעת (ראו שם). אין בידנו לקבל את טענת התובעת כי היא ביצעה את מה שנאמר לה על ידי שילין כמנהלת שלה (ראו בין היתר בעמ' 15 לפרוטוקול, שו' 6). מעבר לכך שצריך היה להיות ברור לתובעת שהיא מפרה בכך את חובותיה כלפי הנתבעת, הרי התובעת גם קיבלה הודעה מפורשת מגרינס, ביום 27.6.18, בה התבקשה "שלא להופיע תחת שם ששייך לעמותה ו/או עם בגדים ששייכים לעמותה" (נ/15). התעלמות התובעת מבקשת גרינס מלמדת אף היא על חוסר תום הלב בו היא נהגה מול מעסיקתה.
9. לתובעת היה אפוא חלק מרכזי, פעיל ומודע בתהליך המתוכנן מראש בו רוקנה להקת הלוואי מתוכן ופעילותה הועברה לעמותת הלוואי פלוס. במסגרת זו הפרה הן חובות חוזיים מפורשים והן חובות כללים של נאמנות ותום לב.
10. לצד זה, לא הוכחו יתר טענות הנתבעות בנוגע להתנהלות התובעת. כך, לא הוכח כי התובעת סרבה להעביר לנתבעות הקלטות של שירים. התובעת הסבירה בתצהירה כי ההקלטות נעשו על מחשב העמותה ועל כן הן מצויות ברשותה וטענה זו לא נסתרה, כאשר התובעת לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. יצויין כי גם מכתבה של התובעת לגרינס, אשר צורף לתצהיר גרינס כנ/9, לא סתר את טענות התובעת, שכן במכתב הובהר כי ההקלטות מצויות אצל שילין שבאותה תקופה עוד שימשה כמנהלת האומנותית של הלהקה. כמו כן התובעת לא נחקרה על יתר טענות הנתבעות, כמו הטענה בדבר סירובה של התובעת להשתתף בערב הוקרה או הטענה לפיה התובעת השמיצה את גרינס בפני הורי התלמידים.
11. אם כך- מעבר לעצם ההפרה של חובותיה של התובעת כעובדת – התרשמנו שפעולותיה אכן סייעו לגרום לנזק של ממש לנתבעת ולמעשה לחיסול פעילות הלהקה. פעילות שאנו מקבלים שהיתה גם "מפעל חייה" של גרינס עצמה.
12. עם זאת, לא הוכח לטעמינו שהפעולות כללו גם גזילת סודות מסחריים או קניין של העמותה או הלהקה. לא הוכח מה כלול מבחינת הלהקה בסוד מסחרי, מדוע הדבר סודי וכיצד בדיוק תרמו לגזל הסוד פעולות התובעת. לא הוכח גם האם ובידי מי נגזל קניין פיזי או רוחני. למשל רשימת התלמידים או "הלקוחות", כלל לא ברור שהייתה סודית וגם אם כן, ברור שהמידע היה גם בידי שילין ולא התובעת היא שגזלה את הסוד המסחרי. לכן לטעמינו לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות. מהי תוצאת הדברים למעשה:

שלילת פיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת -

1. על פי סעיף 17 לחוק פיצוי פטורים בית הדין רשאי לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע.
2. לפי דרכנו לאור חומרת הדברים יש להורות על שלילה מלאה של חלף הודעה מוקדמת, ועל שלילה של מחצית פיצויי הפיטורים בנסיבות שתוארו. פעולות התובעת תוכננו מראש להוביל להעברת מלוא הפעילות של העמותה לעמותה החדשה ולחיסול של מעסיקתה. הוכח לטעמינו שהדבר היה מודע ומתוכנן. יש לראות בהתנהלותה אפוא - אף שפורמאלית הסתיימה בפיטורים- כהתפטרות מתוכננת. מצב דברים זה בוודאי אינו מצדיק תשלום חלף הודעה מוקדמת.
3. עם זה, לגבי פיצויי הפיטורים, לחובת הנתבעת עומדות שנים של אי תשלום זכויות קוגנטיות לתובעת ובהן גם הפרשות לרכיב הפיצויים. כך שהתוצאה של שלילת מחצית הסכום בלבד היא הנכונה.
4. מעבר לכך, התובעת חייבת לטעמינו גם בפיצוי חיובי עבור הפרת חובת תום הלב והנאמנות שלה כעובדת בנסיבות שתוארו. כאמור, דובר לא רק בשיתוף פעולה מודע שיצר לנתבעת נזק בלתי הפיך אלא בהפקת רווח של ממש לתובעת עצמה כתוצאה מכך – הקמת עמותה חדשה בה המשיכה לכאורה את עבודתה ללא מפריע.
5. אשר לגובה הפיצוי, דומה שאין הצדקה לכך שהפיצוי יעלה על זה ששילמה שילין עצמה ועמותת הלוואי פלוס. מאחר ששילין הייתה ללא ספק הרוח החיה מאחורי הדברים וניהלה את העמותה החדשה, הרי שדומה שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי נמוך יותר. אמנם, במסגרת ההסדר בין הצדדים גם נדחתה כליל תביעתה של שילין, אולם אין לדעת אם עניין זה הובא בחשבון במסגרת הפשרה או שמא לא הייתה לתביעה זו יסוד לכתחילה.
6. לכן בהתחשב בנסיבות הכוללות יש לפסוק שהתובעת תשלם לנתבעות ביחד ולחוד פיצוי בסך 20,000 ₪. הפיצוי מאזן בשיעורו גם בין התנהלות התובעת החמורה ובין התנהלות הנתבעת אשר כאמור לאורך שנים התנהלה באופן שאינו מצופה ממעסיק בכל הנוגע לזכויות התובעת עצמה.
7. סוף דבר: התוצאה היא שהנתבעת 1 חייבת לתובעת בגין פיצויי פיטורים (לאחר שהופחתו במחצית); פנסיה, חופשה, הבראה, חגים ונסיעות סך כולל של 42,509. זאת לאחר שהפחתנו את חלף ההודעה המוקדמת.
8. התובעת חייבת, בגין התביעה שכנגד, בפיצוי בגין הפרת חובות הנאמנות ותום הלב בסך 20,000 ₪.
9. אשר להוצאות- בין התובעת והנתבעת 1 יש קיזוז הדדי של הוצאות בנסיבות העניין. לעומת זאת בגין התביעה האישית נגד גרינס שנדחתה- התובעת תשלם לה הוצאות ושכר טרחה בסך 3000 ₪.
10. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, ו' אדר תשפ"ג, (27 פברואר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

____________________ ___________________

מר משה חסון עמיצור איתם

נציג ציבור (מעסיקים) שופט