1. תביעה בגין נזקים שנגרמו בתאונת דרכים מיום 23.9.18 לרכב התובע, בו נהגה התובעת. התאונה אירעה בכניסה לכיכר הסמוכה למסגד שבכביש הראשי בבאקה אלע'רביה במעורבות משאית של נתבעת מס' 2, נהוגה בידי עובד שלה, נתבע מס' 3, ואשר השימוש בה בוטח על ידי נתבעת מס' 1 (להלן: המבטחת).
2. לטענת התובעים, התאונה אירעה כאשר התובעת נסעה בנתיב הימני בכביש, כשהמשאית נוסע במקביל אליה בנתיב השמאלי; עם התקרבם לכיכר ביקשה התובעת לפנות ימינה, אולם כיוון שהכביש הולך וצר לפני הכיכר, "נדחף" הנתבע עם משאיתו ימינה לתוך הנתיב בו נסעה התובעת, על מנת להיכנס לפניה לכיכר, ופגע בצדו השמאלי של רכבה.
3. לטענת הנתבעים, המשאית נסעה בנתיב השמאלי, כאשר הנתיב הימני היה חסום ברכבים החונים ב"חניה כפולה". נטען, כי לפני הכניסה לכיכר, במקום בו "התבטל הנתיב הימני" ונותר נתיב אחד לכניסה לכיכר, הגיחה התובעת מימין מתוך החניה הכפולה בה חנתה, ניסתה לעקוף את המשאית מימין ופגעה בצדה הימני הקדמי.
4. בדיון העידו מטעם התובעים התובעת עצמה, עד ראיה לתאונה, בשם מר סעיד אבו חוסין, ואביה של התובעת, מר פאיז אבו מוך, אשר הוזעק למקום על ידיה מיד לאחר התאונה. מטעם הנתבעים העיד הנתבע, נהג המשאית. בעלי הדין והעדים הדגימו את התרחשות התאונה באמצעות רכבי-צעצוע. כן הוצגו תצלומים של מקום התאונה, הכביש והכיכר.
5. על סמך מכלול הראיות שהובאו לפניי ולאור התרשמותי מעדויות בעלי הדין והעדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שנהג המשאית יישא באחריות של 85% לאירוע התאונה ואילו התובעת תישא ב - 15% משיעור האחריות.

להלן טעמיי לכך בתמצית, כמצוות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976.

1. עדותה של התובעת היתה עקבית, סדורה ושוטפת ואני נותנת בה אמון מלא. גרסתה בדבר הארועים שהביאוה אל הכיכר ברגע התאונה נתמכה במלואה בעדות אביה. גרסתה בדבר אופן התרחשות התאונה, קרי, כי המשאית ניסתה להידחף לפניה אל הכיכר, הדפה אותה ושיפשפה את רכבה לכל אורך צדו השמאלי, וכי כלל לא יצאה מחניה, נתמכה במלואה בעדותו של עד ראיה אובייקטיבי וחסר עניין בתוצאות ההליך, אשר משקל עדותו, בנסיבות אלו, גבוה. גרסת התובעת וגרסתו של העד לא נסתרו, גם לא בחקירה נגדית מצד נציגת המבטחת.
2. עדותו של נתבע 3, לעומת זאת, היתה מתפתלת ולא קוהרנטית ולא מצאתי לתת בה אמון. טענתו כי "תמיד" חונים כלי רכב בנתיב הימני של הכביש, בחניה "כפולה", נסתרה מניה וביה בתמונות שהוגשו, בהן אין אף רכב חונה, והנתיב הימני פנוי לחלוטין. טענתו, כי כלל לא שמע את צליל הפגיעה ברכב התובעים - "לא היה בום ... בכלל אף אחד לא שמע בום", סותרת לחלוטין את הגרסה הכתובה שמסר בטופס ההודעה על התאונה למבטחת (נ/1), בו כתב - "פתאום אני שומע רעש, ירדתי לבדוק את הרעש". טענתו, כי עד הראיה "שקרן", על אף שהוא כלל אינו מכיר אותו ולמרות שלא היה בידו להסביר מדוע ימסור עדות שקר, הינה טענה בעלמא שלא הובאה לה ולו ראשית ראיה.
3. נתבע מס' 3 העיד, כי בסמוך למסגד עמד עד ראיה נוסף; כן טען, כי עמו במשאית נסע עובד נוסף של נתבעת מס' 2. שני עדים אלו, שלכאורה היה בידם כדי להעיד אודות נסיבות התאונה ולתמוך בגרסת הנתבעים, לא הובאו על ידיהם לעדות. נטען, כי הנוסע הנוסף הוא עובד כח אדם ולא בעובד ישיר של נתבעת מס' 2, ועל כן "אי אפשר לאתר אותו". אין בידי לקבל טענה זו מפאת חוסר סבירותה. בנסיבות אלו פועל העקרון לפיו במקרה של הימנעות מהבאת עדות רלוונטית, חזקה כי לו היתה עדות זו מובאת, היא היתה פועלת לחובת הנתבעים (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(11), 736, 760 [1980]; רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר [1.3.2015]).
4. בנוסף, אופי הפגיעות ומוקדי הנזק תומך בכך, שהמשאית היא זו שסטתה לכיוון נתיב הנסיעה של התובעת, זאת לאור הפגיעה לכל אורך צדו השמאלי של רכבה, ומנגד - פגיעה בחלקה הקדמי ימני של המשאית, בעוד שלו היתה התאונה מתרחשת כגרסת הנתבעים, קרי, בעת שהתובעת יצאה מחניה ונכנסה לתוך נתיב הנסיעה של המשאית, היה רכבה נפגע בחלקו הקדמי שמאלי, ואילו הפגיעה במשאית היתה בדופן הימנית.
5. לנוכח כל אלו אני קובעת, כמימצא עובדתי, כי התאונה אירעה בעת ששני כלי הרכב התקרבו יחדיו אל הכיכר, במקום בו הכביש הופך צר, ונכנסו שניהם יחד אל הכיכר, כאשר התובעת הגיעה מצד ימין וביקשה לפנות ימינה, ואילו נתבע מס' 3 הגיע מצד שמאל ופגע ברכב התובעים.
6. השאלה הנשאלת, אם כן, היא מי מהשניים אחראי, בנסיבות אלו, לאירוע התאונה.
7. הנתבעים לא הציגו ראיה לטענתם כי הנתיב הימני "התבטל", בדמות תמרור המוצב בכיוון נסיעת הצדדים והמורה על התמזגות הנתיב הימני שמאלה, לתוך הנתיב השמאלי; למעשה, כלל לא הוצגו תמונות של הכביש בכיוון נסיעתם של כלי הרכב, ולא הובאה כל ראיה בדבר קיומו של תמרור המורה על התמזגות נתיבים, בין אם לימין ובין אם לשמאל, אם כי מהתמונות שהוצגו, דומה כי אין כל תמרור בכיוון נסיעת כלי הרכב. בנוסף, הסימון על הכביש מטושטש ומחוק ברובו, ולא ניתן ללמוד ממנו על המקום בו הופכים שני הנתיבים לאחד, אם בכלל היה סימון כזה על הכביש. עם זאת, מתמונות המקום עולה, כי הנתיב השמאלי הוא זה שאין לו המשך בתוך הכיכר, אלא רק לנתיב הימני, ומכאן שהנתיב השמאלי הוא זה שמתמזג לתוך הנתיב הימני, ולא כטענתם ההפוכה של הנתבעים.
8. לאור זאת, יש לקבוע, כי היה על נהג המשאית ליתן זכות קדימה לרכב התובעים ולאפשר לו להיכנס ראשון לתוך הכיכר מצד ימין. בכך שלא עשה כן הפר נתבע מס' 3 את הוראות סעיף 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: התקנות), הקובע כי אין לסטות מקו הנסיעה אלא בבטחה, מבלי להפריע לתנועה ומבלי להוות סיכון לאדם או לרכוש; את הוראות סעיף 47(ד) לתקנות, האוסר על ביצוע עקיפה בדרך לא פנויה ותוך הפרעה וסיכון לרכב אחר; ואת הוראות סעיף 64(א)(1) לתקנות, הקובע את זכות הקדימה לרכב המגיע מימין.
9. כן סבורני, כי יש לקבוע שבנסיבות המקרה היה על נתבע מס' 2 לנסוע מלכתחילה בנתיב הימני של הכביש, ובוודאי להיכנס לתוך הכיכר מצד ימין, וזאת מכוח היקש מתוך סעיף 36(ה) לתקנות, הקובע, כי רכב כבד במשקל מעל 10,000 ק"ג ייכנס לצומת ויעבור בו בנתיב הימני (משקלה העצמי של המשאית, על פי רשיון הרכב שצורף לטופס ההודעה שהוגש, הוא 12,220 ק"ג). אמנם כיכר (מעגל תנועה) איננה "צומת", אולם ההגיון שבבסיס הוראה זו, והוא כי רכב כבד וגבוה, שטמון בו סיכון מעצם גודלו ומשקלו, ואשר שדה הראיה מימינו מוגבל עקב כך, ייסע בצד ימין, ויצמצם בכך למינימום את האפשרות למעבר רכב מימינו, רלוונטי גם למקרה דנא. במיוחד יפים הדברים בשים לב לעדותו של נתבע מס' 3, כי למעשה כלל לא ראה את התובעת מימינו, בשל גובהה של המשאית.
10. עם זאת, אינני סבורה כי יש לפטור את התובעת לחלוטין מאחריות לתאונה. דומה כי היה עליה לנקוט יתר זהירות בנסיבות אלו, ולוודא כי נהג המשאית מאפשר לה לממש את זכות הקדימה, במיוחד לאור היכרותה עם המקום ועם העובדה שהכביש בו הופך צר והנתיבים מתמזגים. בשים לב לכל האמור לעיל, ולאור זאת שהאחריות מוטלת בחלקה הארי על נתבע מס' 3, מצאתי לנכון להעמיד את שיעור האשם התורם שיש לייחס לה על 15%.
11. יובהר, כי נתבע מס' 3 נושא באחריות לאירוע התאונה בהיותו המזיק הישיר; נתבעת מס' 2 נושאת באחריות שילוחית לזו של נתבע מס' 3 כמעסיקתו, זאת לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. נתבעת מס' 1 נושאת באחריות מכח פוליסת הביטוח שהוציאה לנתבעת מס' 2 ובהעדר טענה כלשהי ביחס לכיסוי הביטוחי. מכאן חיובם של כל הנתבעים ביחד ולחוד.
12. במקביל יובהר, כי הזכאות לפיצוי בגין נזקי הרכב נתונה לתובע מס' 2 לבדו, בהיותו הבעלים הרשום של הרכב.

הנזק:

1. התובעים צירפו לכתב התביעה חוות דעת שמאי מטעמם, לפיה נגרם לרכבם נזק לשתי הדלתות השמאליות של הרכב, לכנף הקדמית שמאלית ולמראה השמאלית. הנזק הוערך בשיעור של 7,640 ₪. הנזק תוקן והוצגה חשבונית התיקון במוסך בסכום זהה. בנוסף העריך שמאי התובעים, כי בגין הפגיעה נגרמה לרכב ירידת ערך של 2 אחוזים, המתבטאת בסך של 1,311 ₪. הנתבעים לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית ולא ביקשו לחקור את שמאי התובעים על חוות דעתו, ומכאן שזו לא נסתרה.
2. לאור האמור לעיל, שיעור הנזק הינו 8,951 ₪, ובצירוף שכר טרחת השמאי (850 ₪) - 9,801 ₪. שיעור 85% מתוך סכום זה הינו 8,331 ₪, בו יחוייבו הנתבעים.
3. בנוסף אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים בגין החזר אגרה והוצאות משפט סך של 700 ₪.
4. הסכום הכולל בסך 9,031 ₪ ישולם על ידי הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע מס' 2 בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ט, 15 יולי 2019, בהעדר הצדדים.