1. עניינה של התובענה הוא דרישה לשיפוי התובעות בסך של 1,490,745 ₪, בגין הוצאות פינוי פסולת מהנכס בו הן מחזיקות, והנמצא בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת. המדובר בסכומים ששילמו התובעות לקבלני פינוי אשפה פרטיים, כאשר לטענת התובעות, חובתה של הנתבעת היה לפנות את הפסולת ללא כל חיוב של התובעות, וכחלק מהשירותים שמחובת הנתבעת לספק בגין תשלומי הארנונה המתקבלים אצלה.

כן עתרו התובעות, כי בית המשפט יצהיר על חובתה של הנתבעת לתן לנכס מושא כתב התביעה, שירותי פינוי אשפה מלאים, למכלי האצירה/האשפה המשמשים ומשרתים אותן, מכאן ואילך, ועד שיותקן על ידי הנתבעת חוק עזר חדש לפינוי אשפה שיורה אחרת.

1. אין חולק כי הנתבעת סיפקה ומספקת לתובעות שירותי פינוי אשפה באמצעות עגלת אשפה / כלי אצירה, בנפח של 1,100 ליטר. התובעות טוענת כי יש להן פסולת נוספת שהן מפנות בעצמן ואילו העיריה טוענת כי על התובעות חלה האחריות לפנות את אותה פסולת נוספת/עודפת.

במכתב ב"כ העיריה לתובעות מיום 25.2.18 (אשר צורף לכתב התביעה) נרשם כי לאור אמות המידה לאישור חוקי עזר בעניין אגרת פינוי פסולת עודפת שפורסמו מטעם משרד הפנים ב – 11.2.18, שוקדת העיריה על הכנת חוק עזר בנוגע לאופן הטיפול בפסולת העודפת.

1. הנתבעת, במסגרת כתב הגנתה, ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית וכן מחמת שיהוי.

להלן אכריע בטענות המקדמיות הנ"ל.

טענות הצדדים

1. לטענת הנתבעת, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן הטענות שהועלו במסגרתה מופנות כלפי הנתבעת בתפקידה המנהלי והציבורי- כרשות מקומית, ובנוגע לחובתה הנטענת לפינוי אשפה מהנכס נשוא התובענה. תביעתן הכספית של התובעות מבוססת על חובתה הנטענת של העירייה לפינוי אשפה. כמו כן הסעד הנוסף המבוקש על ידי התובעות הינו סעד הצהרתי שבמהותו הינו למעשה צו עשה נגד הרשות בנוגע לפינוי אשפה. בכך מבקשות למעשה התובעות לכפות על הרשות לשנות את החלטותיה, שנתנו במסגרת מילוי תפקידה הציבורי, בנוגע לאופן והיקף פינוי האשפה מהנכס. אשר על כן, הסמכות העניינית לדון במחלוקת מהסוג הנ"ל, נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

העובדה כי במסגרת התובענה דנן התבקש סעד כספי אין בה כדי להעניק לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעה, כאשר עיקר התביעה הוא למעשה תקיפת ישירה של המעשה המנהלי והחלטות הרשות, ולפיכך אין בית משפט זה מוסמך לדון בה. בנסיבות העניין אין לדלג על שלב התקיפה הישירה בבית משפט לעניינים מנהליים ולפנות ישירות בתביעה נזיקית בגין המעשה מנהלי.

כן טענה הנתבעת בכתב ההגנה לשיהוי בהגשת התביעה על ידי התובעות, אשר הגישו תביעתן אחרי למעלה מ- 7 שנים מאז החלו בפינוי העצמי, לטענתן, מבלי שבמהלך השנים פנו לעירייה ולו פעם אחת בנוגע להסדרי פינוי האשפה. הנתבעת לפיכך שינתה מצבה לרעה, שכן אין לה היכולת כיום, לבחון הסדרים שהונהגו על ידה בעבר וכל שכן לשנות אותם. בנסיבות אלה, עולה התנהלות התובעות גם כדי חוסר תום לב , ומשכך יש לדחות התביעה על הסף בשל שיהוי.

1. לטענת התובעות, לאור העובדה כי בהליך דנן לא מבוקש סעד של ביטול ו/או שינוי של החלטה מנהלית, הרי שעתירה מנהלית איננה רלוונטית לענייננו. כמו כן, אין עסקינן בתביעת השבה שעילתה במכרז ו/או בעניינים הנוגעים לתביעה ייצוגית, ולפיכך גם תובענה מנהלית אינה מתאימה במקרה דנן.

המבחן היחידי לקביעת סמכותו של בית משפט הינו "מבחן הסעד", ואפילו נולדה תביעה כספית בתחום המשפט המנהלי, נתונה הסמכות לדון בה לבתי המשפט האזרחיים.

באשר לטענת השיהוי, השיבו התובעות, כי היעדר פנייה מוקדמת אינה מכשירה פעולה שלטונית העומדת בסתירה מוחלטת להוראות החוק. העובדה כי התובעות לא פנו אל הנתבעת במהלך השנים שקדמו לפנייה בתחילת שנת 2017, בדרישה להחזר תשלומים ששילמו לקבלנים חיצוניים בגין פינוי אשפה, אינה מעידה על ויתור מצדן. אין הרשות יכולה לפעול שלא על פי חובתה לפינוי וסילוק פסולת בתחום שיפוטה, ואין זו חובתו של האזרח לפנות אל הרשות ולפקוח את עיניה. משהתברר לתובעות כי הנתבעת היא שאמונה על פינוי האשפה על פי דין, וכי אולצו כל השנים לשלם על שירות בסיסי זה המכוסה בתשלומי הארנונה, שלא לצורך, פנו התובעות לנתבעת ללא דיחוי. אשר על כן, אין לראות בחלוף הזמן עד הגשת התביעה טעם לשלילת זכותן של התובעות לשיפוי מלא מהנתבעת.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי במלוא כתבי בית הדין בתיק, מצאתי כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי. אני קובעת כי יש לבית משפט זה את הסמכות לדון בסעד הכספי, ואולם בכל הנוגע לסעד ההצהרתי - הסמכות נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים.
   באשר לטענת השיהוי, מצאתי כי אין מקומה של זו להתברר כטענה מקדמית, וככל שהנתבעת תעמוד על טענה זו, תינתן בה הכרעה בסיום ההליך.

להלן אנמק החלטתי.

סמכות עניינית

1. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים") מגדיר את סמכותו של בית המשפט בכל הנוגע לדיון בעתירות מנהליות בזו הלשון:

"בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה-

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן- עתירה מנהלית)".

סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים מגדיר החלטה של רשות, כדלקמן:

""החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל."

בהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, הסמכות לבית משפט לעניינים מנהליים נתונה לגבי רשויות מקומיות בכל הקשור ל: "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטה של שר הפנים."

1. התובעים טענו, כי מאחר שלא התבקש על ידם סעד של ביטול ו/או שינוי של החלטה שנתנה על ידי הנתבעת בתפקידה הציבורי, הרי שאין התובענה מתאימה לדון כעתירה מנהלית.

ואולם, כאמור, הן על פי החוק שהובא לעיל והן על פי הפסיקה הקיימת בעניין זה, הרי שגם מחדלה של רשות, ואוזלת ידה של רשות, ממילוי תפקידה הציבורי על פי דין, נכללים בגדר "החלטה של רשות" אותה ניתן לתקוף במסגרת עתירה מנהלית בבית משפט לעניינים מנהליים (ר' בעניין זה בג"צ 5710-06 עו"ד שלומי פרידמן ואח' נ' ראש עיריית יהוד ואח' (פרסם במאגים משפטיים); עת"מ (חי') 70025-11-16 מרב- מזון כל בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק (פורסם במאגרים משפטיים); ת"א (עפ') 57883-10-17 עאמר עזאיזה נ' מועצה מקומית דבוריה (פורסם במאגרים משפטיים)).

בענייננו מחדלה הנטען של הנתבעת מתבטא בכך שאינה מפנה את מלוא הפסולת מנכסיהן של התובעות, הגם שחובתה על פי דין לעשות כן. אם כן, סוג זה של מחדל הינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אף בהיעדר החלטה קונקרטית בעניין.

1. ככלל, המבחן הקובע בעניין הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד. כך, בתביעה כספית כנגד רשות מנהלית לשיפוי בעילה נזיקית, אין סמכות לבית משפט לעניינים מנהליים, ואילו בתביעה לסעד הצהרתי הנוגע להתנהלות רשות מנהלית, אזי, ככל שמבוקש לתקוף ההתנהלות המנהלית בתקיפה ישירה, אין סמכות לבית משפט אזרחי לדון בתביעה.

ואולם גם באשר לסעד הכספי המבוקש - שעניינה פיצוי נזיקי בגין החלטה של רשות מנהלית - הרי שיש להוסיף ולבחון את התובענה גם באופן מהותי, ולקבוע האם מדובר בתקיפה ישירה או עקיפה של המעשה המנהלי, ובהתאם לכך תוכרע שאלת הסמכות העניינית.

ברע"א 88/17 רימונה גולן ואח' נ' ראש עירית ת"א ואח' (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "פסק דין רימונה"), נקבע מפי כב' הש' הנדל כדלקמן: "גם כאשר מדובר בתובענה לסעד כספי, עדיין יש להוסיף ולבחון האם מדובר, הלכה למעשה, בתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית – שאותה יש לבצע בערכאה מינהלית – או שהתקיפה היא אכן עקיפה, ויכולה להיעשות בבית המשפט האזרחי."

בהמשך פסק דין רימונה, סוקר כב' השופט הנדל את פסק הדין ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "עניין גליק"), שם נדון עניינה של תביעת נזיקין לסעד כספי שהוגשה בבית משפט השלום, בגין איסור שהוטל על המבקש לעלות להר הבית. בית המשפט בעניין גליק דן בסוגיית הסמכות העניינית בהרחבה רבה, וקבע: "אכן, מבחן הסעד הוא אינדיקציה המאפשרת לנו להבחין אם בתקיפה ישירה או עקיפה עסקינן, אלא שבמקרה דנן, שאלת חוקיותו של המעשה המינהלי – שלילת הזכות של המבקש לעלות להר הבית – היא שניצבה במרכז התביעה שהוגשה 'בזמן אמת', שעה שהאיסור שהטילה המשטרה עמד עדיין בתוקפו... לאמיתו של דבר, לא תקיפה עקיפה יש בפנינו, אלא תקיפה ישירה 'בהסוואה', תקיפת מצח של חוקיות החלטת המשטרה, שלא אגב תובענה אחרת, ומטעם זה לא הייתה לבית משפט השלום הסמכות לדון בסעד הציווי".

...

"המבקש נקט בדרך של תקיפה ישירה במסגרת תובענה לפיצויים ולמתן צו עשה... בית משפט השלום בחן את הסוגיה במשקפיים חוקתיות-מינהליות מובהקות; המקרה שבפנינו אינו מתאים לתקיפה ישירה של המעשה המינהלי במסגרת תובענה לפיצויים במיוחד בשל רגישות הנושא" (שם, פסקה 43).

כב' השופט הנדל בפסק דין רימונה, סיכם את עניין גליק כך: "הנה כי כן, בעניין גליק, שבו דובר על מניעת אדם אחד מעלייה להר הבית, נקבע שמהות הסוגיות שעל הפרק הופכות את התובענה לתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית. נכונים הדברים – ויתכן שאף ביתר שאת – במקרה שלפנינו, העוסק בסוגיה מובהקת של מדיניות, בעלת השלכות רוחב רבות, המערבת אינטרסים לאומיים וציבוריים רוחביים ...סוגיה כזו, על האופן שבו תקפו אותה המבקשות, מקומה בערכאות המינהליות, ולא בבית משפט שלום ביושבו כבית משפט לתובענות אזרחיות..."

1. בתובענה דנן, ביקשו התובעות שני סעדים עיקריים והם- שיפוי התובעות בגין פינוי אשפה באופן פרטי, ושלא על ידי הנתבעת, על אף חובתה על פי דין לעשות כן. וכן, צו הצהרתי להורות לנתבעת ליתן לנכס מושא כתב התביעה שירותי פינוי אשפה מלאים, מכלי האצירה/האשפה המשמשים ומשרתים אותו, מכאן ואילך או עד שיותקן על ידי העיריה חוק עזר חדש לפינוי אשפה שיורה אחרת.

מצאתי כי שני הסעדים כאמור, הינם סעדים נפרדים במהותם. עולה לכאורה כי מטרתן האמיתית של התובעות הינה הן שיפוי בגין מחדליה הלכאוריים של הנתבעת בעבר, אשר בעטין נדרשו התובעות לטענתן להוציא כספים בסכומים לא מבוטלים לצורך פינוי עצמי של אשפה מנכסם, והן מטרה הצופה פני עתיד - של הפסקת המחדל ופינוי כלל הפסולת מהנכס על ידי הנתבעת.

לא מצאתי כי כל מהווין של התובעות הוא שינוי ו/או ביטול של החלטת הנתבעת, וזאת במעטה של תביעה כספית, אלא מטרתן היא הן קבלת שיפוי כספי על התנהלות הנתבעת בעבר, והן שינוי התנהגותה של הנתבעת בעתיד, כאמור.

כמו כן, לא מצאתי כי אחד הסעדים הינו טפל ו/או נגרר ו/או נלווה לסעד האחר, אלא כל סעד עומד בפני עצמו, לאור חשיבותו, כעולה מכתב התביעה.

כמו כן, ובהתכתבות עם פסק דין רימונה וכן עם עניין גליק, לא מצאתי לקבוע במקרה דנן כי מדובר בעניין שניתן לתקוף אותו רק בתקיפה ישירה.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצל את הסעדים המבוקשים על ידי התובעות.

אני קובעת כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לתן צו הצהרתי, ולפיו על הנתבעת לפנות את כל הפסולת מנכסן של התובעות, שכן המדובר בהתערבות בהחלטה מנהלית לגופה, מתוך מטרה לשנותה, ולפיכך, בית המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לתן סעד זה.

לעומת זאת, בית משפט לעניינים מנהליים אינו דן בשאלות שעניינן סעד כספי זולת בעניינים שהסמכות לדון בהם הוקנו לו במפורש בחוק. כך קבע בית המשפט העליון בבר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם במאגרים משפטיים): "סדרי הדין בעתירה מנהלית אינם מתאימים לדון בתביעה לתשלום כספי או להשבה של סכום כסף וזאת אף אם העילה להשבתו של הסכום היא עילה שמקורה במשפט המנהלי."

1. בפסיקה עלתה השאלה, האם בטרם תביעה אזרחית נזיקית בגין מעשה מנהלי במסגרת הליך אזרחי, נדרשת תקיפה ישירה של המעשה המנהלי במסגרת הליך מנהלי. סוגיה זו נדונה בעניין גליק, ואלו דבריו של כב' השופט עמית, שהיה בדעת רוב, בעניין זה:

"איני בא לשלול את האפשרות לתבוע את הרשות הציבורית בנזיקין בגין הפרה של נורמה הלקוחה מהמשפט המינהלי, ועל כך אעמוד בהמשך. גם העובדה שמדובר בעניינים הקשורים לביטחון הציבור אינה שוללת תביעה כאמור, שהרי בתי המשפט האזרחיים דנים כעניין שבשגרה בתביעות פיצויים בנזיקין כנגד כוחות הביטחון, תוך בחינה אם מדובר ב"פעולה מלחמתית". אלא שבמצב הדברים הרגיל, תביעה כאמור ראוי שתוגש אך כסעד משלים, כאשר נוצר "מעשה עשוי" והתגבש נזק שאינו ניתן עוד לתיקון באמצעות דרך המלך של ציווי."

אני סבורה כי במקרה דנן כבר התגבש נזק, לכאורה, בגין תקופת העבר, שאינו ניתן עוד לתיקון באמצעות דרך המלך של ציווי.

לאור האמור לא מצאתי מניעה, במקרה ספציפי זה, לדון בתובענה כספית נזיקית הנוגעת להחלטה מנהלית, עוד בטרם נתקפה ההחלטה המנהלית לגופה, בתקיפה ישירה.

1. בעת"מ (חי) 70025-11-16 מרב- מזון כל בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק (פורסם במאגרים משפטיים), (על פסק הדין הוגש ערעור לעליון אשר נמחק לבקשת העיריה שהגישה את הערעור, עע"מ 1459/17), שם ייצגו את העותרת באי כוח התובעות בתיק דנן, נדונו טענות בעניין חוסר סמכות במקרה דומה.
   באותה עתירה ביקשה העותרת, בעלים של סניף סופרמרקט המצוי בקרית ביאליק לתת צו כנגד העיריה לפיה חלה עליה חובה על פי דין לפנות את כל האשפה ו/או הפסולת מנכסיה, וכן עתרה לקבלת צו לפיו היא זכאית לשיפוי מלא בגין ההוצאות אותן שילמה לקבלן פינוי אשפה חיצוני החל מיום 01.01.10.

לעתירה קדמה פנייה של העותרת לעירייה לפעול לפינוי הפסולת וכן לשפותה בגין ההוצאות. הפנייה לא נענתה טרם הגשת העתירה.

באותו פסק דין נקבע כדלקמן: "...מן האמור עולה, כי אין הכרח שתתקבל החלטה בעניינה של העותרת, במובן הצר של המילה, על מנת שבית המשפט לעניינים מנהליים יקנה סמכות לדון בעתירה. על פי האמור בסעיף 2 לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, החלטה משמעה גם מעשה או מחדל של הרשות, שניתן לתקוף אותו באופן ישיר ללא צורך בקיומה של החלטה.

בענייננו, מחדלה הנטען של העירייה מתבטא בכך שהעירייה אינה מפנה לכאורה את הזבל מנכסה הספציפי של העותרת, הגם שחובה עליה לעשות כן. בהינתן האמור, מקובלת עלי טענת העותרת, לפיה סוג זה של מחדל, הינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אף בהעדר החלטה קונקרטית בעניין..."

ובהמשך נקבע: "...בנוגע לפן השני של טענת חוסר הסמכות העניינית, לפיה בית המשפט המנהלי אינו מוסמך לדון בסעד השני שבעתירה (מתן צו הצהרתי לפיו זכאית העותרת לקבלת שיפוי מהמשיבה בגין נשיאתה בעלות פינוי האשפה מנכסה החל מיום 01/01/110, ועד למועד בו תחל העירייה בפינוי האשפה מנכס העותרת בפועל) סבורני, כי הצדק עם המשיבה. כידוע, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו דן בשאלות שעניינן סעד כספי זולת בעניינים שהסמכות לדון בהם הוקנו לו מפורשות בחוק.... סעד שעניינו מתן צו הצהרתי בדבר זכות העותרת לשיפוי בגין עלויות בהן נשאה העותרת לכאורה, בגין פינוי עצמי (באמצעות קבלן חיצוני) של האשפה שהצטברה בנכסה החל מיום 01/01/10, נפקותו האופרטיבית הינה תשלום כספי. סעד זה, דורש בחינה ראייתית פרטנית. בחינה זו הינה מסמכותו של בית המשפט האזרחי, במסגרת של סדרי הדין הנוהגים בהליך האזרחי... בהינתן האמור, משנמצא סעד חלופי לדיון בסוגיית השיפוי, במסגרת דיון בבית המשפט האזרחי הרגיל, סבורני, כי יש לבכר פתרון זה על פני דיון בסעד האמור במסגרת עתירה מנהלית שאינה ההליך המתאים לבירור הסוגיה. ..".

בסיום הדיון בעתירה נעתר בית המשפט למתן צו כנגד העיריה לפיה חלה עליה חובה על פי דין לפנות את כל האשפה ו/או הפסולת מנכסיה של העוררת. וראו סיפת פסק הדין:

"סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה בחלקה, וקובעת, כי על העירייה לספק לעותרת שירותי פינוי כל האשפה שמצטברת בנכסה הספציפי, אלא אם ייחקק על ידי העירייה חוק עזר חדש שיקבע אחרת.

הסעד השני לו עתרה העותרת בו ביקשה לקבל צו לפיו היא זכאית לשיפוי עבור התשלום בו נשאה החל מיום 01/01/10 בגין פינוי עצמי של האשפה מנכסה באמצעות קבלן פינוי אשפה חיצוני, נדחה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בסעד. העותרת תהיה רשאית לפעול בעניין זה לפי שיקול דעתה...".

כפי שטען ב"כ הנתבעת ובצדק אזי בתי המשפט המנהליים דנים כדרך קבע בעתירות מסוג זה (בעניין זה ראו למשל סעיף 41 ג' לכתב התביעה).

1. לאור האמור ככל והתובעות עומדת על מתן סעד הצהרתי עליהן להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי הנכבד. ככל ואכן תוגש עתירה כזו, דומה לכאורה (והגם כאמור שקבעתי לעיל שבית משפט זה מוסמך לדון בתביעה זו בנפרד ובמנותק מדיון בסעד ההצהרתי בבית המשפט המוסמך), כי יש להתלות תיק זה עד לסיום הדיון בעתירה המנהלית.
2. לאמור לעיל אוסיף כי עתירות דומות – בהן התבקש סעד הצהרתי נגד הרשות בעניין פסולת שנטען שהיא עודפת – נוהלו ברחבי הארץ.

בעת"מ 29255-03-13 (מחוזי חיפה) מלונות דן בע"מ נ' עירית חיפה (פורסם במאגרים משפטיים), קבע בית המשפט כדלקמן: "...לאור כל האמור הנני דוחה את טענת העותרת כי אינה חייבת באגרת פינוי אשפה וכי אינה כלולה בהגדרת מפעל על פי חוק העזר. עם זאת, אני מורה כי על העירייה לפעול כאמור בסעיף 23 לעיל ולקבוע הוראות להבחנה בין סוגי הפסולת, שאחרת לא תוכל לדרוש מהעותרת תשלום אגרת פינוי או פינוי עצמי..".

על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון –עע"מ 826/14 עיריית חיפה נ' מלונות דן בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים). בתאריך 18.05.17 נדון אותו תיק יחד עם בג"צ נוסף שהוגש באותו עניין, וניתנה שם ההחלטה כדלקמן:

"1. בעקבות כל ההודעות שנמסרו לנו ולאחר

שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, הוחלט כדלקמן:

א) משרד הפנים יפיץ לכל הרשויות

המקומיות עד לתאריך 31.08.2017 את אמות המידה שגיבש לצורך הסדרת סוגיות פינוי

האשפה, נושאי העתירה, לרבות פירוטים נוספים שבדעתו להכליל בהקשר זה.

ב) הרשויות המקומיות, ככל שתחפוצנה

בכך, תקבלנה את ההחלטות המתאימות כדי להתאים את חוקי העזר שלהן לאמות המידה

הנ"ל – ותגשנה את התיקונים המוצעים, בלוויית התחשיבים הרלבנטיים – לאישור

משרד הפנים עד תאריך 31.12.2017.

ג) משרד הפנים יאשר או יידחה (לרבות

אישור או דחייה בתנאים) את התיקונים של חוקי העזר המוצעים כנ"ל, וזאת עד

לתאריך 1.04.2018.

ד) לאחר פרסום חוקי העזר המתוקנים

הנ"ל – זכויות וטענות כל הצדדים ושל נוגעים בדבר אחרים שמורות להם".

בתאריך 14.3.18 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט באותו תיק:

2. נוכח העובדה שמימוש פסה"ד הנ"ל התעכב (ואין אנו מביעים פה דעה מי האשם בכך, וזכויות וטענות הצדדים בהקשר זה שמורות להם, למקרה הצורך) - סוכם על דעת כל הצדדים כדלקמן:

א. מסמך הבהרות מטעם המשרד להגנת הסביבה, בו יופיעו מקדם עידוד המיחזור והסברים נלווים יפורסם עד תאריך 29.03.2018

ב. לאחר פרסום מסמך ההבהרות הנ"ל – הרשויות המקומיות שבפנינו וכן רשויות מקומיות נוספות יהיו רשאיות תוך 3 חודשים לפעול על פי סעיף 1 ב) לפסה"ד ובלבד שתחולת חוקי העזר המוצעים יחולו רק מתאריך. 01.01.2019 . במסגרת הזמן האמורה הרשויות המקומיות המעוניינות יפנו למשרד להגנת הסביבה לקבל ממנו את האישור המתבקש על פי מסמך ההבהרות הנ"ל (זה ייתן החלטתו – לחיוב או לשלילה – תוך 30 ימים מעת הפניה אליו), וכן יגישו את חוקי העזר המוצעים לאישור משרד הפנים.

ג. משרד הפנים יפעל לפי סעיף 1 ג' לפסה"ד תוך תקופה של שלושה חודשים מעת שחוקי העזר המוצעים, או התיקונים המוצעים להם יוגשו לאישורו.

ד. כל מי שהקריטריונים שפורסמו ע"י משרד הפנים בפברואר 2018 אינם נראים להם, יוכלו להעביר השגותיהם כנגד הקריטריונים הנ"ל למשרד הפנים (עם העתק ליועץ המשפטי לממשלה), תוך 45 ימים מהיום ומשרד הפנים ישיב להשגות אלו תוך 30 ימים נוספים. היה והחלטת משרד הפנים לא תניח את דעת מי מהמשיגים הם יהיו רשאים לעתור לבית משפט זה, ובלבד שלא יבקשו צווי ביניים בהקשר זה למשך תקופה של 9 חודשים מעת הגשת עתירות כאמור. האמור כאן יחול בשינויים המחויבים, גם על עתירות, ככל שתוגשנה כאלה, לבתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים.

ה. לאחר פרסום חוקי העזר המתוקנים, ככל שיתפרסמו כאלה – זכויות וטענות כל הצדדים שמורות להם.

ו. האמור בסעיף 2 לפסה"ד ימשיך לעמוד בעינו, בכפוף לאמור בס"ק ז' שלהלן.

ז. לצורכי התארגנות – הרשויות המקומיות ומשרד הפנים יהיו רשאים להאריך את חוקי העזר הקיימים בנושא עד תאריך 31.12.2018 ואולם לגבי העותרים ב-בג"צ 4279/15 והמערערים ב-עע"מ 4286/14 – כל הזכויות והטענות לגבי תקופת המעבר הנזכרת בפסה"ד שמורות להם וזאת עד לתאריך 31.12.2018 כמו גם טענות הצדדים שכנגד בהקשר זה.

3. אנו נותנים תוקף של החלטה להסכמות שבפיסקה 2 שלעיל".

מהאמור לעיל עולה כי כל הנושא מצוי כיום בהליכי הסדרה, תחת פיקוח בית המשפט העליון. התובעות ישקלו לפיכך להמתין לסיום הליכי ההסדרה ולמתן פסק הדין הסופי בבית המשפט העליון, שדומה כי יהיה בו כדי לחייב את כל העיריות.

שיהוי

1. באשר לסוגית השיהוי, טענה הנתבעת כי התובענה דנן באה לעולם כעבור מעל ל-7 שנים מאז החלו התובעות בפינוי עצמי של הפסולת מהכנס שלהן, כאשר במהלך השנים הנ"ל לא הייתה כל פניה של התובעות אל הנתבעת באשר לסוגית האשפה. ולפיכך, טענה הנתבעת כי שינתה מצבה לרעה, הן מבחינה תקציבית והן מבחינת יכולתה לבחון כיום נורמות שהיו נהוגות בשנים עברו.

מנגד, טענו התובעות, כי אין זו חובתו של האזרח לפקוח את עיניה של הרשות באשר לחובותיה על פי חוק, וכן טענו כי רק בסמוך להגשת התביעה נודע להלן על חובת הנתבעת לפינוי פסולת על פי דין, ומשנודע להן הדבר, פנו ללא דיחוי אל נתבעת.

אני סבורה כי אין מקומה של סוגיה זו להתברר כטענה מקדמית, שכן טענות הצדדים בעניין זה כוללות גם טענות עובדתיות אשר דינן להתברר ולהתבהר במהלך ההליך. ולפיכך, ככל שהנתבעת תעמוד על טענת השיהוי, הרי שזו תידון בסיום ההליך, עם מתן פסק הדין.

סוף דבר

1. אני מורה על מחיקת התובענה בכל הנוגע לבקשת התובעות למתן סעד הצהרתי שכן לבית משפט זה אין הסמכות העניינית לדון בעניין זה.
2. התובעות יגישו כתב תביעה מתוקן, בהתאם לאמור בהחלטה זו, וזאת בתוך 30 יום מתום הפגרה, היינו עד ליום 10.09.19. ככל והתובעות יגישו עתירה מנהלית, יתנו התובעות עמדתן האם אין מקום לעכב ההליך שלפני עד לסיום בירור העתירה המנהלית (שאז ניתן יהיה השהות גם המועד להגשת כתב תביעה מתוקן). כמו כן התובעות יתנו עמדתן האם אין מקום להמתין לסיום ההליכים בבית המשפט העליון טרם המשך ההליכים בתיק דנן.
3. מאחר שאכן היה טעם בהעלאת הטענות המקדמיות, ומאחר שאלו התקבלו בחלקן, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
4. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים, וכן תקבע ת.פ. ליום 10.09.19.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ט, 25 יולי 2019, בהעדר הצדדים.