מבוא

תביעה כספית, לפיצוי עקב נזקים שנגרמו לרכב התובע, בתאונה שאירעה ביום 9/10/18 ( להלן " התאונה " ).

התובע הינו הבעלים של רכב מסוג טויוטה ראב 4, הנושא מ.ר. 4545532 ( להלן: " רכב התובע ").

הנתבעת 2 ( להלן – " הנתבעת " ) נהגה, בזמן הרלוונטי לקרות התאונה, ברכב מסוג פורד פוקוס, הנושא מ.ר. 1581966 (להלן: " רכב הנתבעת ").

הנתבעת 1 הינה החברה אשר ביטחה, בזמנים הרלוונטיים לקרות התאונה, את רכב הנתבעת.

דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 29/5/19, במהלכו העידו התובע והנתבעת 2, והצדדים סיכמו את טיעוניהם.

בהמשך, הגיש ב"כ התובע, לפי הוראה של בית המשפט מהדיון הנ"ל, תמונות בצבע, המתעדות את הנזקים שנגרמו לשלושת כלי הרכב הנ"ל, המעורבים בתאונה.

טיעוני התובע

לטענת התובע, בתאריך 09.10.18 נהג ברכבו בכביש הראשי בצומת שמרת, ובהגיעו לצומת מרומזרת הוא עצר את רכבו מאחורי רכב אחר, נושא מ.ר. 3675554 (להלן: " הרכב הראשון "), שנסע לפניו ואף הוא נעצר בצומת הנ"ל, ובהיות שני הרכבים הנ"ל בעצירה, הגיח לפתע רכב הנתבעת מאחוריו, פגע ברכבו והדף אותו קדימה עד שפגע ברכב הראשון, וכתוצאה מהתאונה נפגע רכב התובע בחלקו האחורי ובחלקו הקדמי ונגרמו לו נזקים כמפורט בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, בסך של 33,302 ₪, ירידת ערך של הרכב בסך של 7,980 ₪, שכ"ט שמאי בסך של 1,600 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ש"ח. לטענת התובע, חרף חשבוניות אשר הוגשו לנתבעת 1, בחרה זו לשלם לו סך של 15,050 ₪ בלבד, ועל כן, הוא עותר לחייב את הנתבעות לשלם לו את ההפרש שבין כלל הנזקים וההפסדים הנ"ל לבין הסכום ששולם לו בפועל, מכיוון שהאחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעת 2, אשר התרשלה בנהיגתה, כאשר מוקדי הנזק ברכב מוכיחים זאת . לטענת התובע, הוא יצר קשר עם הנהג ברכב הראשון בניסיון לזמנו לעדות מטעמו, אך זה לא נענה לבקשה, בטענה כי הוא עובד במרכז הארץ ולא יוכל להופיע למשפט, וכי גם ב"כ התובע שוחח עמו, ללא הועיל. עוד טען בסיכומיו כי התגלו סתירות בין גרסת הנתבעת בפני סוכן הביטוח מטעמה לבין גרסתה בעדותה בבית המשפט, וכי בעדותה בבית המשפט היא לא הצליחה לתאר במדויק את נסיבות התרחשות התאונה, ואישרה כי היא לא ראתה את רכב התובע פוגע ברכב הנתבעת.

טיעוני הנתבעות

לטענת הנתבעות, רכב התובע פגע ברכב הראשון שהיה לפניו, ורק לאחר מכן פגע רכב הנתבעת בחלק האחורי של רכב התובע, וכי מוקדי הנזק בכלי הרכב השונים תומכים בגרסה זו של הנתבעות. לטענתן, רכב הנתבעת לא הדף את רכב התובע קדימה ולא גרם כי זה יפגע ברכב הראשון, ולפיכך, הנתבעות אינן אחראיות לקרות התאונה במלואה, אלא שהן אחראיות אך לנזק שנגרם לחלקו האחורי של רכב התובע, והן שילמו לתובע פיצוי בגין כך, ויש לדחות את התביעה לתשלום פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לחלקו הקדמי של הרכב הנ"ל, נוכח נסיבות קרות התאונה כאמור. ב"כ הנתבעות טען כי התובע נמנע מלהעיד מטעמו את מי שנהג ברכב הראשון, שהינו עד מהותי ביותר, ובכך יש כדי לחזק את הראיות מטעם הנתבעות, על רקע העיקרון כי המוציא מחברו עליו הראיה, תוך שהוא מדגיש כי עדותה של הנתבעת הייתה עקבית וברורה, בעוד שעדותו של התובע לא נתמכה ראיה אחרת, מה גם ורכב התובע הינו רכב מסיבי, ואין זה סביר והגיוני כי פגיעה קלה בחלקו האחורי, בהיות רכב זה בעצירה והנהג בו לוחץ על בלם הרכב, תגרום כי ייהדף קדימה ויפגע ברכב הראשון.

דיון והכרעה

אין מחלקות בדבר קרות התאונה נשוא התביעה, וכי שלושת כלי הרכב הרלבנטיים נפגעו עקב זאת, וכי עת פגע רכב הנתבעת בחלקו האחורי של רכב התובע, היו רכב התובע והרכב הראשון בעצירה, בצומת הנ"ל.

המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לנסיבות פגיעתו של רכב התובע ברכב שלפניו, היינו, ברכב הראשון, כאשר התובע טוען כי רכב הנתבעת פגע ברכבו והדף אותו קדימה עד שפגע ברכב הראשון, בעוד שהנתבעות טוענות כי רכב הנתבעת פגע בחלקו האחורי של רכב התובע לאחר שרכב התובע כבר פגע ברכב הראשון, ורכב התובע כלל לא נהדף קדימה בעקבות פגיעת רכב הנתבעת בו, ולא פגע ברכב הראשון עקב כך.

בטופס הודעה על התאונה ציין התובע כי במהלך נסיעתו במקום ובמועד הרלבנטיים, ובהיותו בעצירה ברמזור אדום אחרי הרכב הראשון, הגיע לפתע רכב הנתבעת ופגע ברכבו מאחור, ורכבו נהדף קדימה ופגע ברכב הראשון. ובעדותו בבית המשפט העיד כי:

" באתי מכיוון נהריה, רכב נסע לפניי הרמזור התחלף לאדום, הוא עצר ואני עצרתי אחריו. עצרתי אחריו כמה רגעים אני עומד ושמרתי מרחק סביר, פתאום רכב מאחורה בא והעיף אותי דחף אותי לרכב לפניי " ( עמ' 2 שורה 25 לפרוטוקול מיום 29.05.19 ). בהמשך העיד כי הוא היה בעצירה ברמזור במרחק של כשני מטרים מהרכב הראשון, וכי לאחר שרכב הנתבעת פגע ברכבו מאחור הוא נזרק אחורה ועקב כך הוא שחרר את הבלימה ואף נפגע בצווארו ( עמ' 4 שורות 9-14 לפרוטוקול ).

טענתו של התובע, כי המרחק בין רכבו לבין הרכב הראשון היה כשני מטרים, לא נסתרה בראיה אחרת. מרחק קצר זה תומך בגרסת התובע, לפיה, גם פגיעה שאינה בעוצמה גבוהה עלולה להדוף את רכבו קדימה ולפגוע ברכב שלפניו, שכן, לא הפריד בין שני כלי רכב אלה מרחק ניכר.

אומנם, הנזק בחלק האחורי של רכב התובע אינו קשה במיוחד, כפי שהדבר תועד בתמונות שהוגשו. יחד עם זאת, עיון בתמונות המתעדות את רכב הנתבעת מלמד כי רכב הנתבעת נפגע ונגרם לו נזק לא קל, עקב פגיעת חלקו הקדמי בוו הגרירה של רכב התובע, שכן, רכב התובע יותר גבוה ומסיבי מרכב הנתבעת, ומידת העיקום בחלק הקדמי של רכב הנתבעת, כתוצאה מהפגיעה בוו הגרירה, מלמדת כי לא מדובר בהתנגשות קלה ורופפת, אף שאין לומר כי הייתה התנגשות עוצמתית.

עדותו של התובע הייתה עקבית, לא התגלו סתירות כלל ועיקר בינה לבין התיאור שמסר התובע בטופס ההודעה על תאונה, והתרשמתי כי הייתה זו עדות כנה ומהימנה.

הנתבעת, מנגד, העידה כי:

" אני נסעתי באיזור שמרת ברמזור דלק אור ירוק, עברתי את הרמזור, כנראה שהם כבר פגעו אחד בשני אני לא השתלטתי על הרכב ופגעתי ברכב שלפניי. בזמן הפגיעה האור ברמזור היה ירוק והם כנראה עצרו לאחר שפגעו אחד בשני. אני פגעתי בוו גרירה של רכב התובע ( עמ' 4 שורה 22 לפרוטוקול מיום 29.05.19 ).

עינינו הרואות כי לעומת עדותו של התובע, לפיה, הוא פגע ברכב הראשון לאחר שרכב הנתבעת פגע בחלקו האחורי של רכבו והדף אותו קדימה, הרי שעדות הנתבעת לא הייתה חד משמעית, שכן, היא העידה כי כנראה רכב התובע והרכב הראשון פגעו האחד בשני ולכן היו בעצירה.

עיון בעדותה של הנתבעת הביאיני למסקנה כי הנתבעת לא ראתה, בשום שלב של האירוע, את רכב התובע פוגע ברכב הראשון, בין אם לפני שרכבה פגע ברכבו של התובע ובין אם לפני שרכבה פגע ברכב התובע. היא לא הייתה עדת ראיה להתרחשות תאונה קודמת בין רכב התובע לבין הרכב הראשון, בטרם הגיע רכבה ופגע ברכב התובע. מכאן, אין לומר כי בפנינו שתי גרסאות של שני צדדים להליך, שהינם עדי ראיה לאירוע, כאשר האחד טוען כי ראה את רכב התובע פוגע ברכב לפניו לאחר שרכבו נפגע על ידי רכב שהגיע מאחוריו, והשני טוען כי ראה את רכב התובע פוגע ברכב לפניו לפני שרכבו הוא פגע ברכב התובע. אלא שבפנינו עדות של תובע שציין כי הוא היה בעצירה במרחק מהרכב הראשון, ורכבו פגע ברכב הראשון אך לאחר שרכב הנתבעת פגע ברכבו והדף אותו קדימה. עדותה של הנתבעת, על רקע התיאור שמסרה בבית המשפט, הייתה כללית ועמומה, ואף ניתן לומר כי הייתה עדות סברה ועל דרך המסקנה, נוכח התיאור שלה כי כנראה שנסיבות קרות התאונה היו כפי שטענה, על רקע מה שראתה לאחר שירדה מהרכב. לעניין זה אפנה לעדותה בחקירה הנגדית, ובמענה לשאלה, כיצד היא ידעה כי רכב התובע כבר פגע ברכב לפניו לפני שהיא פגעה בו, בהיותו של רכב התובע רכב גבוה, ענתה כך:

" כשפגעתי בג'יפ בוו גרירה עצרתי מיד, איך יכול להיות שהפגיעה שלי הייתה חזקה עד שתגרום לכך, הם בוודאי היו אחרי פגיעה. אז למה היו בעצירה אם לא אחרי פגיעה ? הפגיעה שלי לא הייתה חזקה שתגרום שהם יפגעו אחד בשני. אני ירדתי מהרכב וראיתי שהם פגעו אחד בשני. אני לא ראיתי את התובע פוגע ברכב לפניי, זה בדיוק מה שאמרתי בפני הסוכן " ( עמ' 5 שורות 14-18 לפרוטוקול ).

מהתיאור הנ"ל עולה כי הנתבעת כלל לא ראתה פגיעה שהתרחשה בין רכב התובע לבין הרכב הראשון שעמד לפניו, בטרם פגע רכבה ברכב התובע. היא רק הניחה כי אלו הם פני הדברים. מכאן, המדובר בעדות סברה.

אציין כי הנתבעת העידה כי היא נסעה במהירות של 40-50 קמ"ש ( עמוד 5 שורה 9 לפרוטוקול ). מהירות זו יש בה כדי להביא להדיפה קדימה של רכב התובע, שהיה בעצירה, למרחק קצר של כשני מטרים ולפגוע ברכב שלפניו, שאף הוא היה בעצירה.

עוד אציין כי הנתבעת לא העידה כי בהגיעה לצומת הנ"ל, ועובר להתנגשות רכבה ברכב התובע, היא הבחינה בתובע או בנהג ברכב הראשון עומדים מחוץ לרכבים אלו. אילו התנגשו רכביהם של השניים בטרם הגיע רכב הנתבעת למקום, סביר להניח כי שני הנהגים היו מחוץ לרכב או משוחחים ביניהם או מנהלים את הטיפול בתאונה. העובדה כי השניים היו בתוך הרכבים עת פגע רכב הנתבעת ברכב התובע, תומכת במסקנה כי בשלב זה של האירוע, רכב התובע והרכב הראשון טרם התנגשו, אלא שהיו בעצירה ברמזור אדום.

לא זו אף זו, עדותה של הנתבעת כי עת התנגשה ברכב התובע דלק ברמזור אור ירוק, לא הייתה משכנעת, כלל. שכן, לא שוכנעתי כי הנתבעת ראתה כי ברמזור דלק אור ירוק, ומשכך היא המשיכה בנסיעתה, בעוד שלא ראתה כי לפניה, ממש בצמוד לרמזור עצמו בו היא הבחינה, עמדו שני רכבים, ומשלא הבחינה בהם כאמור, התנגש רכבה ברכב התובע. במידה והיא הבחינה באור ירוק של הרמזור, היא בוודאי הייתה מבחינה בשני הרכבים בעצירה. משלא הבחינה בשני הרכבים כשהם בעצירה ( וכך היא העידה ), נדרשת המסקנה כי גם לא נתנה את דעתה לכך כי ברמזור דלק אור אדום, ובשל כך שני הרכבים הנ"ל היו בעצירה. עדותה כי היא לא הצליחה לבלום, לאחר שראתה כי ברמזור דלק אור ירוק ולאחר שהבחינה כי הרכבים היו בעצירה ( עמ' 5 שורות 6-7 לפרוטוקול ), לא הגיונית ולא משכנעת, גם נוכח העובדה כי איש מהצדדים לא טען כי המדובר בשדה ראיה מוגבל, שמנע מהנתבעת להבחין ברכבים כשהם בעצירה, וכן להבחין באור ירוק ברמזור.

יתרה מכך, עיון בהודעת הנתבעת בפני סוכן הביטוח שלה מיום 27.10.18 מעלה כי גרסתה של הנתבעת שם לוקה בסתירה פנימית, כאשר רישא ההודעה, שהינה בבחינת עדות ראיה, אינה עולה בקנה אחד עם סיפא ההודעה, שנרשמה על דרך המסקנה. כך היא תיארה שם:

" תוך כדי נסיעה...רכב צד ג' שהיה לפני שבלם באופן פתאומי פגעתי בו מאחורה, יש לציין שהייתה פגיעה אחת, והרכב שהיה לפני פגע ברכב צד ג' אחר שהיה ראשון במסלול לפניו...".

הנתבעת לא תיארה שם כי רכב התובע היה בעצירה, ולא ציינה כי רכב זה היה בעצירה לפני רמזור ירוק, אלא שהיא תיארה שם כי היא נסעה אחר רכב התובע, ולפתע זה בלם, ואז רכבה התנגש ברכב התובע. תיאור זה סותר את התיאור שלה בבית המשפט, שם ציינה כי רכבה פגע ברכב התובע עת היה זה בעצירה ברמזור. כמו כן, מהתיאור הנ"ל בפני סוכן הביטוח ציינה הנתבעת, כך יש להבין את הדברים, כי לאחר שרכבה פגע ברכב התובע, שבלם בהפתעה, פגע רכב התובע ברכב לפניו. הדבר תומך בגרסת התביעה. אומנם, בסיפא של התיאור הנ"ל בטופס ההודעה על תאונה מוסרת הנתבעת תיאור שונה, לפיו, היא פגעה ברכב התובע לאחר שזה כבר פגע ברכב הראשון, אם כי הסיפא של ההודעה הנ"ל לא עולה בקנה אחד עם הרישא של ההודעה, ומכל מקום, אינו עולה בקנה אחד עם עדותה בבית המשפט, לפיה, היא לא ראתה כלל את רכב התובע פוגע ברכב לפניו, בכל שלב של האירוע. מכאן, לא ברור על סמך מה טענה היא, בהודעה הנ"ל, כי רכב התובע פגע ברכב לפניו, לפני שרכבה פגע בו, שכן, לפי עדותה בבית המשפט, היא לא הבחינה בכך.

אומנם, התובע לא העיד מטעמו את נהג הרכב הראשון, שהינו עד מרכזי. יחד עם זאת, ונוכח התרשמותי ממהימנות עדותו של התובע, והסתירות והתהיות שעלו מעדותה של הנתבעת, לא מצאתי לייחס לדבר משקל מכריע. מה גם ומדובר בעד שבשליטת שני הצדדים, ולכן, לא הייתה מניעה כי הנתבעות יזמנו אותו למתן עדות מטעמן, קל וחומר כאשר הנתבעת הודתה בטענת התובע כי רכבה פגע ברכב התובע, אך הוסיפה כי פגיעה זו לא הדפה את רכב התובע קדימה עד שיפגע ברכב הראשון. נוכח ההודאה בחלק מגרסת התובע, גם עליה היה מוטל הנטל לזמן את נהג הרכב הראשון, על מנת לתמוך בגרסתה כי רכב התובע פגע בו פעמיים: לפני שרכב הנתבעת פגע ברכב התובע וכן לאחר מכן. מה גם ונחה דעתי כי התובע אכן עשה מאמץ לזמן את נהג הרכב הראשון, אך זה בחר שלא להיענות לכך. בצד זאת, הנתבעות לא טענו כלל כי הן ביקשו לזמן עד זה, לתמוך בגרסתן.

לא מצאתי כי לתובע אשם תורם באשר לנסיבות התרחשות התאונה.

התובע צרף לתביעתו חוות דעת שמאי, אשר לא נסתרה בראיה אחרת מטעם הנתבעות. השמאי העריך כי הנזק שנגרם לרכב עומד על סך של 33,302 ₪ כולל מע"מ, לירידת ערך בסך של 7,980 ₪. כן צירף התובע קבלה בגין תשלום שכ"ט שמאי בסך של 1,600 ₪. הנתבעת 2 שילמה לתובע סך של 15,050 ₪ עבור הנזקים שנגרמו לחלקו האחורי של הרכב. משכך, על הנתבעות לשלם לתובע את ההפרש בין סך כל הנזקים וההפסדים הנ"ל, שהוכחו, לבין הסכום הנ"ל, ששולם לו בפועל.

סוף דבר

אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיהן, סך של 27,832 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ט, 06 יוני 2019, בהעדר הצדדים.