ביום 30.8.18 נרשם לנאשמת דוח שעניינו חניה על מדרכה, עבירה על סעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד – 1983 ( להלן: "חוק העזר"). הנאשמת כפרה במיוחס לה. היא טענה כי לא מדובר במדרכה אלא ב"כניסה לחניון" וכי אבן השפה אינה מסומנת אדום לבן. הנאשמת טענה כי רוחב המדרכה המיועד למעבר הולכי רגל הוא 2 מ' בלבד מתוך רוחב כולל של 8.5 מ' .

במסגרת פרשת התביעה העיד הפקח כי הנאשמת חנתה על מדרכה "לכל דבר, יש שם אבן שפה מוגבהת" ( ע' 1 ש' 16).

הנאשמת העידה כי מנקודת מבטה היא חנתה ב"מגרש חנייה". בחקירה נגדית נשאלה הנאשמת אם הבחינה באבן שפה צבועה אדום לבן. הנאשמת לא טענה כי אבן השפה אינה צבועה אדום לבן אלא טענה כי לא הייתה יכולה להבחין בצבע אבן השפה תוך כדי נסיעה ("אני אמורה לראות את זה באמצעי נסיעה? לא ראיתי. " הנאשמת אישרה כי אין תמרור או שילוט הקובע כי במקום בו חנתה קיים "חניון" לכלי רכב. כאשר נשאלה אם מדובר בכביש או במדרכה השיבה כי חלק מרוחב הדרך המרוצף אבן משתלבת מהווה לשיטתה "מדרכה" ואילו חלק הדרך המרוצף אספלט מהווה לשיטתה "כביש" ( ע' 5 ש' 16).

דיון והכרעה

הנאשמת לא חלקה על כך שחלק מן הדרך המרוצף אבן משתלבת המצוי בצד הדרך מהווה "מדרכה". עם זאת, היא טענה כי רק החלק המרוצף מהווה מדרכה אך לא חלק הדרך המצוי בצד הדרך המרוצף אספלט שאינו מובחן או מופרד מחלק הדרך המרוצף אבן משתלבת בשום צורה. הפסיקה קבעה כי החומר ממנו מרוצפת הדרך איננו רלוונטי לצורך הקביעה אם מדובר במדרכה ( ע"פ 50/71 בר שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (1) 679 (1971)). פסיקה זו הדגישה כי לצורך הבחנה בין חלק הדרך המהווה "כביש" לחלק הדרך המהווה "מדרכה" יש חשיבות לקיומו של אמצעי בולט המבחין בין חלקים אלה של הדרך. וכך נאמר : " ישנו שלב שבו צד הדרך מפסיק להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להיקרא מדרכה. שלב זה לדעתי שלב הפרדתו מן הכביש בדרך בולטת ( למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי רגל" ( ע"פ 50/71 לעיל בע' 682). במקרה שלפני לא הייתה מחלוקת על כך שאין כל הפרדה או הבחנה בין חלק הדרך המרוצף אבן משתלבת לחלק הדרך המרוצף אספלט המצוי אף הוא בצד הדרך. ראינו כי שימוש בחומרים שונים לצורך ריצוף איננו רלוונטי לצורך ההבחנה בין מדרכה לכביש. עוד הוכח כי בין חלק הדרך המרוצף בחלקו באבן משתלבת ובחלקו אספלט לבין יתרת הדרך קיימת הפרדה ברורה באמצעות אבן שפה מוגבהת, כפי שהעיד הפקח וגרסתו לא נסתרה. יוצא כי אם אלך לשיטת הנאשמת הרואה בחלק המרוצף אבן משתלבת כמדרכה הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי גם חלק הדרך המרוצף אספלט מהווה אף הוא חלק מאותה מדרכה וזאת עד להפרדת חלק זה של הדרך באופן ברור ובולט מן הכביש באמצעות אבן שפה מוגבהת. אין זה סביר כי השוני בריצוף בין אבן משתלבת לאספלט נבחר כאמצעי להבחין בין מדרכה לבין כביש. הטעם לכך הוא כי אם נראה בחלק המרוצף אספלט כחלק מהכביש הרי שקיים קושי להסביר מדוע חלק זה של הכביש מופרד מחלקו האחר באמצעות אבן שפה מוגבהת, דבר שאין בו כל היגיון או סבירות. כיוון שכך אני קובע כי גם החלק המרוצף אספלט הצמוד לחלק המרוצף אבן משתלבת עד להפרדתו מן הכביש באמצעות אבן שפה מוגבהת מהווה "מדרכה". משאין חולק כי הנאשמת חנתה בחלק זה של הדרך הרי שהיא עברה את העבירה שיוחסה לה.

אין בידי לקבל את טענת הנאשמת כי חנתה בחניון הואיל והנאשמת אישרה בעדותה כי במקום אין תמרור או שלט ממנו עולה כי חנתה בחניון או "בכניסה לחניון".

הנאשמת שאלה את הפקח אם קיים סיכוי כי לא ידעה שמדובר במדרכה. הפקח השיב "יכול להיות" ( ע' 4 ש' 7-8). הנאשמת לא טענה בדיון ההקראה כי לא ידעה שמדובר במדרכה אלא רק כי אין מדובר במדרכה. ברם, משעה שהטענה הועלתה אתייחס אליה למעלה מן הצורך: מדובר בטענת טעות בעובדה. סעיף 34יח (א) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 קובע "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו." העבירה שיוחסה לנאשמת היא עבירת "אחריות קפידה". סעיף 34יח (ב) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 קובע כי הגנת טעות בעובדה חלה גם בעבירות אחריות קפידה אך בכפוף לסייג הקבוע בסעיף 22(ב). סעיף 22 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע כי אדם העובר עבירת אחריות קפידה לא יישא באחריות לעבירה אם לא פעל ברשלנות ואם עשה "כל שניתן" על מנת להימנע מן העבירה. במלים אחרות, על מנת ליהנות מהגנת טעות בעובדה נדרשת הנאשמת להראות כי גם לאחר שבחנה את מצב הדברים העובדתי מבלי להתרשל וגם לאחר שעשתה "כל שניתן " כדי להימנע מעבירה עדיין הייתה טועה את הטעות שהיא מייחסת לעצמה. הנאשמת לא הראתה כי כך היה. היא אישרה כי על מנת לחנות היכן שחנתה היה עליה לעלות ממפלס הכביש אם כי לשיטתה " לא עליתי למדרכה, עליתי לחנייה בעצמה" (ע' 4 ש' 17). עם זאת, היא אישרה כי במקום אין כל שלט או תמרור הקובעים כי מדובר במקום המותר לחנייה. לטעמי, משעה שהנאשמת עלתה ממפלס הכביש למפלס אחר באמצעות מעבר על אבני שפה היה עליה לברר אם מדובר במקום שמותר לה לחנות בו. כיוון שהיא אישרה כי לא ראתה שילוט המתיר חנייה במקום או קובע כי מדובר בחניון הרי שכבר אז הייתה הנאשמת יכולה להבין מתוך כלל הנסיבות האמורות כי לא חנתה במקום בו החנייה מותרת או בחניון. לפיכך, אינני סבור כי מדובר בטעות סבירה מצד הנאשמת או בטעות שהייתה מתרחשת גם אילו הייתה הנאשמת עושה "כל שניתן" על מנת להימנע מן העבירה.

לאור כל האמור אני מרשיע את הנאשמת בעבירה על סעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר.

ניתנה היום, 14 14 יולי 2019, במעמד הצדדים