לפני תביעה כספית בסך 1,194,970 ₪.

התובעת (להלן: ביג) היא הבעלים של חלקה 524 גוש 6711, מגרש 53 לפי תכנית 3/42/10 ברחוב אלטלף ביהוד (להלן: המקרקעין).

ביום 23.10.07 נקבעה ע"י שמאי מכריע שומת היטל השבחה למקרקעין בגין אישור תכנית בניין עיר יד/3008א', בסך 1,731,500 ₪, עבור מימוש מלא של הזכויות נכון למועד הקובע – 29.6.07 (15 יום אחרי אישור התכנית המשביחה).

לבקשת הנתבעות, נאותה ביג (שבאותה עת היתה בעלים של מחצית מהמקרקעין) לשלם ע"ח היטל ההשבחה סך של מיליון ₪, ששולם ביום 3.1.08. לאחר ביצוע התשלום הנ"ל, נותרה יתרה בסך 731,500 ₪. היתרה צמודה למדד המחירים לצרכן או למדד תשומות הבנייה, הנמוך מבין השניים. מועד תשלום ההיטל חל עם מימוש זכויות במקרקעין החייבים בהיטל, כאשר האירוע הרלוונטי למימוש הוא קבלת היתר הבניה.

ביום 9.8.18 ניתן לביג היתר לבניה במקרקעין. ביג טוענת כי זהו מועד המימוש כהגדרתו בחוק.

כאמור, יתרת ההיטל, במימוש מלא נכון למועד הקובע עמד על סך של 731,500 ₪, כאשר סכום זה מחויב בהפרשי הצמדה בלבד, מהמועד הקובע ועד למועד המימוש. יתרת היטל ההשבחה כאמור, כולל הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, הסתכמה נכון למועד המימוש בסך של 882,201 ₪.

ביום 30.7.18 וכתנאי למתן היתר הבניה, ביג נדרשה לשלם את ההיטל, דא עקא שהסכום שנדרשה הועמד ע"י הנתבעת 2 על סך של 2,042,826 ₪.

ביום 31.7.18 ביג שילמה את ההיטל כנדרש, תחת מחאה, וזאת כדי לא לעכב את הליכי הוצאת היתר הבניה.

נטען כי הנתבעות גבו מהתובעת ביתר על חשבון היטל ההשבחה סך של 1,160,624 ₪ וכי בכלל זה הנתבעות חייבו את ביג, שלא כדין, גם בריבית.

כל הפניות לנתבעות לתיקון החיוב לא זכו להתייחסות מהן.

בכתב ההגנה נטען לחוסר סמכות עניינית, שכן על חיוב בהיטל השבחה ניתן להגיש ערר לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז מרכז, על פי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. מדובר בסמכות ייחודית של ועדת הערר ולאחריו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

נטען כי יש למחוק את התביעה מחמת העדר יריבות כנגד הנתבעת 1 (להלן: העירייה), שכן היה צריך להגישה רק נגד הנתבעת 2 (להלן: הוועדה), שלה הסמכות לגבות היטל השבחה, והסעד המבוקש בתביעה אינה באחריותה או בסמכותה של העירייה.

נטען לאיחור בהגשת התביעה. שומת הוועדה הומצאה לביג ביום 30.7.18, וביום 1.8.18 שילמה ביג את ההיטל. בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית, את הערר יש להגיש לכל המאוחר בתוך 45 יום. משלא עשתה כן ביג, הפך החיוב בשומה המכרעת לחלוט, ולא ניתן לעקוף את המועד שנקבע בדין להגשת הערר באמצעות הגשת תביעה כספית לבית המשפט.

נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. גם אם תטען ביג, כי פנתה לוועדה בבקשה לביטול החיוב והמתינה עם הגשת התביעה עד לקבל עמדתה, תשיב הוועדה כי בהתאם להלכה הפסוקה, שליחת מכתבים אינה עוצרת את מרוץ הזמן הקבוע בחיקוק.

הוועדה אישרה כי התובעת שילמה על החשבון מיליון ₪. נטען כי חוב היטל השבחה אינו נושא רק רכיב של הפרשי הצמדה בהתאם לסעיף 9 לתוספת השלישית, שכן בענייננו חל גם סעיף 15, הקובע כי על תשלום היטל, חל חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980.

הנתבעות מכחישות כי האירוע הרלוונטי לענייננו הוא מועד הוצאת ההיתר, שכן קודם לו, בשנת 2014, חל אירוע של מכר, שגם הוא מהווה מימוש זכויות המקים חבות בהיטל השבחה, שבגינו חויבה ביג בתשלום היטל השבחה.

נטען אין כל משמעות לתשלום "תחת מחאה" כנטען על ידי ביג. ביג לא נקטה כל פעולה כי להשיג על השומה ולא הגישה ערר.

נטען כי הסכום שנגבה מביג הינו הסכום הנכון.

בכתב התשובה, נטען כי התביעה איננה כנגד עצם חיובה של התובעת בהיטל, אלא להשבת ריבית שנגבתה שלא כדין.

שיעורו של ההיטל אינו שנוי במחלוקת; התביעה איננה תקיפה או ערעור או השגה על ההיטל, אלא על חיובה של ביג שלא כדין בריבית על היטל ההשבחה, בגין התקופה שמיום קביעת השומה ועד למועד הקובע, בסך 1,160,624 ₪, סכום שהנתבעות גבו מביג, ועודן מסרבות ללא כל הסבר להשיב לביג, ואף מסרבות להציג את החישוב לפיו קבעו את סכום הריבית.

לגבי הטענה להעדר יריבות כנגד העירייה - בדרישת התשלום שהוצאה ע"י הועדה, נרשם כי "התשלום לפקודת עיריית יהוד מונסון". כנדרש ממנה, שילמה ביג את התשלום לעירייה, ולכן קיימת כנגדה עילת תביעה.

הוכחשו הטענות להתיישנות ואיחור. נטען כי תקופת ההתיישנות להשבת חיוב הריבית האמורה היא תקופת ההתיישנות האזרחית הרגילה שתחילתה ביום היווצרות החוב - 31.7.18. לחילופין, אם יימצא שאכן ביג איחרה בהגשת התביעה, הרי שהאיחור נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבעות.

הוכחשה הטענה כי בשנת 2014 חל אירוע של מכר, שגם הוא מהווה מימוש זכויות המקים חבות בהיטל השבחה. נטען כי אמנם בשנת 2014 נערכה במקרקעין עסקה, ברם עסקה זו הייתה עסקה, שבה ביג רכשה את זכויותיה של "איקרוס בניה ויזמות בע"מ" בחלקה נשוא התביעה (מחצית מכלל הזכויות בחלקה). הזכויות נרכשו במסגרת תיק הוצל"פ, לפי החלטת כב' הרשם שרון קדם מיום 11.11.14. מצופה מהנתבעות שידעו בכל מועד רלוונטי, כי החבות בתשלום היטלי השבחה חלה על המוכר ולא על הקונה, ובמקרה דנן, הן אף ציידו את כונס הנכסים בהוצל"פ באישור על העדר חוב בגין היטל השבחה בעסקה, דבר שאפשר את שחרורו של הסכום שהופקד בלשכת ההוצל"פ להבטחת קבלת מלוא אישורי המיסים הדרושים להשלמת העסקה (לרבות היטל השבחה). ככל שהנתבעות התרשלו בגביית היטלי ההשבחה שהגיעו להן מהמוכר, בגין העסקה הנ"ל, אין להן אלא להלין על עצמן.

דיון

מאחר שהמחלוקת בין הצדדים היא משפטית ולא עובדתית, הוסכם כי יוגשו סיכומי הצדדים, שיתייחסו גם לשאלת הסמכות העניינית.

להלן אדון במחלוקות כסדרן.

בשאלת הסמכות העניינית, מדגישה ביג כי המחלוקת אינה לגבי גובה השומה. המחלוקת היא רק בשאלת סמכות הנתבעות לחייב את ביג בריבית לגבי סכום הקרן של יתרת השומה בסך 731,500 ₪, וביחס לאיזו תקופה. אין מדובר בשאלה שמאית אלא שאלה משפטית גרידא, והסעד המבוקש הוא השבה ביחס לסכום הריבית ששולמה ביתר, ועל כן הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט האזרחי המוסמך לפי סכום התביעה, כאשר תקופת ההתיישנות היא בהתאם להתיישנות בתביעות כספיות – שבע שנים מיום התשלום "תחת מחאה". ביג הפנתה לפסיקה לפיה הסמכות העניינית מוכרעת לפי מבחן הסעד, ותביעות השבה הסמכות מסורה לבית המשפט האזרחי גם אם עילת התביעה במשפט המנהלי.

הנתבעות טוענות כי על פי התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, סעיף 14, ערר על שומת היטל השבחה יש להגיש תוך 45 יום מהבאת היטל ההשבחה לידיעת החייב לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן: ועדת הערר), או לחלופין לפנות תוך אותה תקופה ליו"ר מועצת השמאים בבקשה למנות שמאי מכריע (במקרה דנן מדובר על שומה שנקבעה ע"י שמאי מכריע ועל כן רק החלופה של ועדת ערר הינה רלוונטית, לפי סעיף 14(ב)(4)). בסעיף 16 לתוספת נקבע כי הסמכות להורות על הפחתת ריבית או ביטולה נתונה לוועדת הערר, לבית המשפט לעניינים מנהליים או לשמאי המכריע.

הנתבעות מפנות לפסק דינו של כב' השופט א' גולדס בת"א 33759-04-10 נוב נ' החברה לפיתוח פ"ת בו נדונה סוגיה זהה, של חיוב הריבית על היטל השבחה, בו נקבע:

"טענת התובעת כאילו מדובר בתביעת השבה אין בה ממש שכן, עיון בכתב התביעה ובשמאות המוסכמת מגלה כי הטענה האמיתית היא למעשה שונה –והיא: מהו מועד החיוב בהיטל השבחה, והשאלה הנגזרת מכך והדרושה הכרעה הינה מהו מועד המימוש כמשמעותו בחוק התכנון והבניה, בנסיבות תיק זה. אלא שהדרך הנכונה להעלות את הטענה האמורה היא על דרך של הגשת ערעור על השומה, ולא באמצעות תביעה כספית, אשר מוגשת כארבע שנים לאחר התשלום האמור ואשר מהווה עקיפת הערעור.

החיוב בהיטל כולל בחובו לא רק את קרן חוב ההיטל, אלא אף את החיוב בהצמדה וריבית הפיגורים. המחלוקת שבין הצדדים, הינה למעשה בעניין ריבית הפיגורים. התובעת מלינה על דרך ושיטת חישוב ריבית פיגורים על תשלום היטל ההשבחה בו נשאה, דהיינו, על חלק בלתי נפרד מעצם החיוב בהיטל ההשבחה.

עסקינן בחיוב ריבית על היטל השבחה שחל עליו חוק ספציפי המגדיר את כללי התקיפה המיוחדים להשגה על החיוב; משכך, לפי הדין וכך בהתאם להלכה שהובאה לעיל הרי משקבע הדין כללים מיוחדים להשגה ו/או לערעור/ערר, מנועה התובעת לפנות לבית המשפט אזרחי בתובענה שכן היה עליה למצות את זכות התקיפה (ערר/ערעור, השגה) בדרכים המיוחדות שקבע הדין.

לפיכך אני מוצא כי אין לבית המשפט סמכות לדון בהשבה של סכומים ששולמו כריבית על היטל השבחה שלא בדרך של ערעור הקבועה בתוספת השלישית.

לאור האמור אני מקבל את הבקשה ומסלק את התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית לבית משפט אזרחי." (ההדגשות שלי – נ' מ' ש')

כן מפנות הנתבעות לרע"א (מחוזי מרכז) 47810-10-15 הועדה המקומית נ' פרידמן ורע"א (עליון) 7420/17 פרידמן נ' הועדה המקומית (פורסמו בנבו). בביהמ"ש המחוזי התקבל הערעור על פסק דין בימ"ש השלום, ונקבע ע"י כב' השופט י' שינמן כי "ביהמ"ש  אינו הפורום המוסמך לדון בתביעה שהגישו המשיבים, שכן הדרך היחידה לתקיפת גובה החיוב בהיטל השבחה, ובין היתר בגין רכיב הריבית הכלול בו, היא באמצעות הגשת "ערעור היטל השבחה" כאמור בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. יש לפרש את התיבה "על חיוב בהיטל" המצויה בסעיף 14(ג) פרשנות רחבה, כך שהליך זה מתייחס גם לשאלת הריבית על ההיטל." (ההדגשות שלי – נ' מ' ש'). בית המשפט העליון לא ראה לנכון לתת רשות לערער בגלגול שלישי על קביעות אלה, בין היתר משום שנוסח הסעיף תוקן מאז, ואולם הפרשנות התכליתית נותרה בעינה.

הנתבעות הפנו להחלטות ועדת ערר (שפורסמו בנבו) שבהן העררים הוגשו רק על רכיב הריבית, הנובע ממועד המימוש.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגית הסמכות העניינית, אני קובעת כי כמו במקרה שנדון בפסקי הדין שצוטטו לעיל, גם במקרה שבפני, אין מחלוקת על תחולת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, החל על תשלומי היטל השבחה מכח סעיף 15 לתוספת השלישית, אשר מגדיר מהם תשלומי הפיגור החלים על ההיטל המקורי עקב אי תשלומו במועד. אין גם מחלוקת על פרשנות הוראות החוק או על תוכנו. המחלוקת האמיתית היא שאלת מועד המימוש – שממנו נגזר חישוב הריבית. לא מצאתי ממש בטענות שהעלו שני הצדדים לגבי עסקת המכר משנת 2014 (בה רכשה ביג את מחצית הזכויות במקרקעין במסגרת הליך בהוצל"פ, כשהם נקיים מחוב), שכן עיון בדרישת היטל ההשבחה (נספח 6 לכתב התביעה) מלמד כי הנתבעות לא הסתמכו על מועד עסקת המכר כמועד המימוש, אלא החישוב נערך לפי "תאריך קובע – 1.7.07" (היינו, מועד אישור התכנית המשביחה) ו"תאריך מימוש – 23.10.07". ברי כי מדובר בשאלה שבסמכות ועדת הערר, שכן הועדה מוסמכת לקבוע מהם תשלומי הפיגורים שחלים על ההיטל ומהו האירוע לחישוב תאריך המימוש.

לפיכך אני מקבלת את טענת חוסר הסמכות העניינית. אני קובעת, כי הסמכות העניינית היתה מסורה לוועדת הערר, ושומה היה על ביג להגיש ערר לגבי אופן חישוב הריבית ומועד המימוש, תוך 45 יום מיום קבלת הדרישה.

התביעה נדחית איפוא.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ג אייר תשפ"א, 25 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.