1. התביעה היא תביעה שטרית, והיא הוגשה בדרך של בקשה לביצוע שטר.

2. השטר שהוגש לביצוע הוא שיק על סך של 80,000 ₪, שניתן על ידי הנתבעת כשיק ביטחון, להבטחת התחייבויותיה והתחייבויות בעלה על פי הסכם שכירות שנחתם עם התובע.

3. לטענת התובע, הנתבעת ובעלה הפרו את הסכם השכירות, עזבו את המושכר על דעת עצמם (סעיף 11 לתצהיר התובע), לא שילמו לו את דמי השכירות עד תום תקופת השכירות על פי ההסכם, וגם לא שילמו תשלומים אחרים שהיו חייבים לשלם לו על פי ההסכם. לכן, לטענתו, נותר להם חוב, בגין מלוא דמי השכירות לכל תקופת השכירות, קנס בגין איחור בביצוע תשלומים, חובות לרשויות, וסכומים נוספים, שעולים על סכום השיק. לכן הוגש השיק לביצוע. על פי תצהיר התובע, מגיע חובם של הנתבעת ובעלה לסכום של 267,500 ₪ (סעיף 16 לתצהיר).

4. הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה.

לטענתה, היא ובעלה אכן איחרו בתשלום חלק משלומי השכירות, וזאת עקב קשיים כלכליים שבעלה נקלע אליהם, ואשר הביאו אותו להליכי פשיטת רגל. לטענתה, כשראו שהם אינם מסוגלים להמשיך ולעמוד בהתחייבויותיהם על פי ההסכם, באו בדברים עם התובע, ובסופו של דבר סוכם שהם יעזבו את המושכר ויחזירו את החזקה בו לידי התובע. לטענתה, גם סוכם הסכום שעליהם לשלם, ונקבעו מועדים לתשלום.

5. לטענת הנתבעת, הסיכום הועלה על הכתב ביום 12.3.18, והם שילמו לתובע כפי שהתחייבו לשלם על פי אותו סיכום (בהמשך ניתנה להם אורכה לביצוע חלק מהתשלומים), למעט כמה תשלומים על הוצאות שהתובע אמנם דרש, אך בניגוד להתחייבותו, נמנע מלהציג להם קבלות להוכחתן.

6. לטענת הנתבעת, אין לכן מקום לאשר לתובע לעשות שימוש בשיק הביטחון, ויש להורות על דחיית התביעה.

7. שמעתי את העדויות, ואני מאמינה חד משמעית לעדות הנתבעת ולעדות בעלה, ששתיהן הותירו רושם מהימן מאוד. מעבר לרושם המהימן שהותירו עדויות אלה, הן גם מתיישבות עם המסמכים שצירף התובע עצמו, ואשר מהם עולה כי התובע אכן אישר לנתבעים לסיים את תקופת השכירות ולעזוב את הבית.

8. לעומת גירסת הנתבעים, שכאמור הותירה רושם מהימן מאוד, התרשמותי מעדות התובע הייתה שלילית ביותר. התרשמתי שהתובע פשוט לא אמר אמת בבית המשפט. מעבר לכך, במהלך חקירתו של התובע בבית המשפט התברר גם שהתובע הסתיר בכוונת מכוון נתונים שונים ומשמעותיים מבית המשפט.

9. טענת התובע, לפיה המסמך מיום 12.3.18 אינו הסכם על סיום תקופת השכירות, וכאילו הוא אמר מפורשות לנתבעת ולבעלה שהוא עומד על תשלום מלוא דמי השכירות על פי ההסכם, ולא מסכים שהם יעזבו את הבית לפני תום תקופת השכירות, עומדת בסתירה מוחלטת לדברים שכתב הוא עצמו, במייל מיום 29.3.18 (נספח ה' לתצהירו). באותו מייל כתב התובע מפורשות: "בהמשך להסכם שחתמנו בעת החזרת הבית לרשותי...", כשהוא מתייחס למסמך מיום 12.3.18. ברור איפה שהתובע לא אמר אמת, כשהעיד בפני כי המסמך מיום 12.3.18 כלל אינו הסכם על סיום השכירות (עמ' 6 ש' 10).

10. אם לא די בכך, התברר שכבר ביום 26.3.18, כשבועיים לאחר אותו מסמך מיום 12.3.18, התובע השכיר את הבית לאחרים (עמ' 9 ש' 17, עמ 13 ש' 19-23). אם סבר התובע שההסכם בינו ובין הנתבעת ובעלה עדיין בתוקף, וכי הם חייבים לשלם לו את דמי השכירות עד תום תקופת השכירות איתם, כיצד השכיר את הבית לאחרים? מעשיו של התובע מעידים איפה כאלף עדים על כך שגם הוא, כמו הנתבעת ובעלה, הבין שהמסמך מיום 12.3.18 הוא למעשה הסכם לסיום תקופת השכירות.

11. ואכן, כבר בבית המשפט, תוך כדי חקירתו הנגדית, הבין התובע שהוא אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו – גם לטעון שהנתבעת ובעלה חייבים לו דמי שכירות מלאים לכל תקופת השכירות המקורית, וגם לטעון שהוא היה חופשי להשכיר את הבית לאחרים. לכן, העלה טענה חדשה. הוא טען כי החוב לא מורכב מדמי השכירות המלאים על פי ההסכם המקורי שבינו ובין הנתבעת, אלא שהוא משקף את ההפרש בין דמי השכירות האלה, לדמי השכירות שאותם הוא מקבל מהשוכרים החדשים (עמ' 9 ש' 21, 31). טענה חדשה זו, אינה יכולה לעמוד, ולו משום שהיא סותרת לחלוטין את האמור בתצהיר התובע, ואת הסכומים שפורטו שם. לא בכדי התובע התפתל רבות על דוכן העדים, כשנדרש להסביר כיצד מתיישבת טענתו החדשה עם האמור בתצהירו (עמ' 9 ש' 22 ואילך).

12. לטעמי, די בכל האמור עד כה על מנת לחייב את המסקנה שהתובע הסכים לפינוי הבית לפני תום תקופת השכירות, ואף הגיע להסכמה עם הנתבעת ובעלה על הסכומים שעליהם לשלם לסילוק כל חובם כלפיו. לכן, אין שחר לטענתו כאילו החוב הוא כפי שפורט בתצהירו, ויש לדחות את התביעה. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס לנקודות נוספות שעלו מטענות הצדדים.

13. התובע טען שבמסמך מיום 12.3.18 הוא לא הסכים לקצוב את החוב לסכומים שפורטו בו, ולותר על תשלום דמי שכירות לכל התקופה שבהסכם המקורי. לטענתו, הוא רק הסכים שכנגד תשלום הסכומים שפורטו במסמך הוא לא ינקוט בהליכים כנגד הערבים. (עמ' 7 שורה 16, 24). אינני מאמינה לטענה זו. זאת, לא רק בשל הרושם השלילי שהותירה עדות התובע, אלא גם משום שטענה זו אינה הגיונית כלל.

14. כאמור, התובע טען כי למרות המסמך מיום 12.3.18, הוא לא ויתר על יתרת דמי השכירות שמגיעה לו על פי הסכם השכירות המקורי. לנוכח תקופת השכירות על פי ההסכם המקורי, סכום זה מצטבר לכדי יותר מ-200,000 ₪. אין שום היגיון בטענת התובע, שטען כי הסכים לוותר על הערבים אם רק ישלמו הנתבעת ובעלה את הסכומים הנקובים במסמך מיום 12.3.18, שמגיעים לכ- 50,000 ₪ בלבד. התובע עומת עם חוסר ההיגיון שבטענתו זו ולא הייתה לו תשובה מניחה את הדעת (עמ' 9 שורה 9-11).

15. על חוסר מהימנותו של התובע מלמדת גם העובדה שעל גבי המסמך מיום 12.3.18 הוא הוסיף את המילים "כמו גם לגנן ולמנקה הבריכה", וזאת לאחר שהמסמך כבר נחתם ונמסר לבעלה של הנתבעת (ראה פרוטוקול עמ' 17 שורה 6-11 וההחלטה שם בשורות 19-24).

16. את כל התשלומים שהתחייבו הנתבעת ובעלה לשלם לתובע על פי המסמך מיום 12.3.18 הם שילמו לו, למעט עבור תיקון החלון הסדוק, ניקוי כתמי השטיחים ושכ"ט עו"ד, סכומים שאותם דורש התובע עתה (עמ' 16 שורה 25-32). הנתבעת הסבירה בעדותה מדוע לא שילמו היא ובעלה את הסכומים האלה, וטענה כי סוכם שאלה ישולמו כנגד קבלות, ולכן דרשו היא ובעלה מהתובע שיציג קבלות. היא גם העידה שהם דרשו שהתובע יסביר להם בגין מה הסכום של 3,500 ₪ שהוא דורש עבור שכר טרחת עו"ד. (עמ' 20 שורות 8-15). אני מאמינה לעדותה, שכאמור הותירה רושם מהיימן מאוד. בפועל, התובע נמנע גם בבית המשפט מלהציג אישור לכך ששילם את הסכומים האמורים, שבין היתר בגינם הוא דורש עתה את ביצועו של השיק. גם מהטעם הזה יש לדחות את טענתו, כאילו הוא זכאי לאותם סכומים וכאילו הוא זכאי לממש את צ'ק הביטחון לגביית סכומים אלה. (עמ' 12 שורות 20-24).

17. התובע טוען שעל הנתבעת ובעלה לשלם לו סכומים שונים בשל תשלומי מים, חשמל וארנונה, ואולם אין זכר לדרישה כזו במסמך מיום 12.3.18. מעבר לכך, באותו מסמך צוינו מפורשות קריאות של החשמל ושל המים והדבר מלמד על כך שהצדדים הסכימו שמאותו מועד ואילך אין חובה על הנתבעת ובעלה לשלם עבור צריכת החשמל או המים בבית. במסמך גם צוין כי בעלה של הנתבעת מתחייב לסגור את יתרת החוב למועצה המקומית חוף הכרמל ולחברה לפיתוח קיסריה, ומכאן שהצדדים הסכימו מפורשות שמאותו מועד ואילך אין הנתבעת ולבעלה חייבים בתשלומים לגופים האלה. אם לא די בכך, וכפי שכבר פורט, התובע השכיר את הבית לאחרים, החל מיום 1.4.18, וברור שאין מקום לחייב את הנתבעת ובעלה בתשלום חשמל, מים או ארנונה לתקופה שבה מחזיקים אחרים בבית. לכן אני דוחה גם את הטענה הזו.

18. טרם סיכום אני רואה חובה לציין כי כאשר עומת התובע עם העובדה שהבית הושכר מיום 1.4.18, ועם העובדה שאין זכר לטענה זו בתצהירו, טען "כשחתמתי על התצהיר עוד לא היה לי ברור אם יהיה לי שוכר או לא יהיה לי שוכר" (עמ' 9 שורה 27). עדות זו של התובע פשוט אינה אמת. זאת, מאחר שהתובע חתם על תצהיר עדות ראשית שלו ביום 8.8.19, ואת הבית השכיר, כאמור, ביום 1.4.18, כשנה וחצי קודם לכן. נראה איפא שבדבריו, כאילו כאשר חתם על תצהיר לא היה לו ברור אם יהיה לו שוכר, שיקר התובע ביודעין בבית המשפט.

19. עדות זו, מעלה חשש כבד לעבירה על הוראות סעיף 237 לחוק העונשין, הקובע:

"המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנידונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר 7 שנים...".

לא ניתן להגזים בחשיבות מיגורה של עבירה זו. לכן, אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק הדין למשטרת ישראל, ומורה למשטרה לפתוח בחקירה ולהחליט על פי ממצאי חקירה כזו, אם יש מקום להגיש כנגד התובע כתב אישום.

20. מכל הסיבות שפורטו לעיל אני דוחה את התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין התביעה ובשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום של 10,000 ₪.

המזכירות תפעל על פי ההוראות שבסעיף 19, ובנוסף תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד סיוון תש"פ, 16 יוני 2020, בהעדר הצדדים.