1.        לפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 5.12.2018 (להלן: הוועדה) אשר קבעה למערערת נכות נפשית בשיעור 20%.

רקע

2.        המערערת סובלת מליקויים בתחום הנפשי ובתחום האורתופדי. ביום 7.6.2018 הופיעה המערערת בפני ועדה מדרג ראשון, אשר קבעה כי נכותה הינה בשיעור 32% בגין צלקות כפות ידיים, הפרעת התנהגות וקושי בהפעלת הידיים.

3.        המערערת הגישה ערר על החלטה זו, וביום 5.12.2018 הופיעה בפני הוועדה לעררים, וטענה בין היתר כי מצבה הנפשי קשה ביותר, וכי על הוועדה לקבוע נכות נפשית בהתאם לפריט ליקוי 33(ב)(5). הוועדה בדקה את המערערת וקבעה כי אין מקום לשנות את קביעות הוועדה מהדרג הראשון.

על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

יצוין, כי הערעור נוגע לליקוי הנפשי בלבד, וזאת למרות שהערר העלה טיעונים גם במישור האורתופדי.

טענות הצדדים בתמצית

4. המערערת טוען כי החלטת הוועדה אינה מנומקת שכן היה על הוועדה להסביר במפורט מדוע החליטה אחרת מהרופא המטפל אשר עוקב אחר מצבה הרפואי של המערערת וקובע את הטיפול התרופתי הדרוש. עוד טוענת המערערת כי נבדקה על ידי הוועדה באופן מהיר ולא מעמיק, וכי הוועדה לא נתנה דעתה למסמכים הרפואיים שהונחו בפניה.

5. מנגד, טוען המשיב כי הוועדה נימקה באופן ממצה את קביעתה, שכן פירטה את הבדיקה הקלינית שנערכה למערערת, התייחסה להערכה של ד"ר ראוכברגר וציינה כי אינה יכולה לקבל את מסקנותיו שכן ממצאיה שונים.

דיון והכרעה

6.       בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, בית הדין דן בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999).

7. אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

8.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

9. המערערת הופיעה בפני הוועדה, ודברי בא-כוחה נרשמו כדלקמן: "עברה ניסיון התאבדות בעבר. ניסתה לשרוף את עצמה. נכנסה להריון מגבר שניצל אותה מינית. לא נותנים לה לראות את הילד. חוזר על נימוקי הערר. מצבה הנפשי קשה מאוד. הרופא הבודק בדרג I היה המום שהיא לא באשפוז. לא נרשמו דבריו של הרופא בפרוטוקול והם רחוקים מהקביעה. יש לאמץ את המלצת הרופא המטפל ולקבוע לפי 33 (ב)(5)."

10. לאחר מכן, הוועדה ערכה בדיקה קלינית ורשמה כדלקמן: "התמצאות תקינה, דיבור תקין, אינה מגלה סימנים חרדתיים באפקט, חשיבה מאורגנת, בתוכן החשיבה אין עדות למחשבות שווא ותכנים דיכאוניים, לא נצפו הפרעות בקוגניציה ותפיסה.

יש לציין כי התובעת מגלה התנהגות תיאטרלית ודמונסטרטיבית עם נטייה למגמתיות. טוענת שרואה דמויות בצבע שחור, דבר שלא אופייני לאף מחלה נפשית. בשני מכתבים מד"ר ראוכברגר מתאר אי שקט פסיכומוטורי, דיבור בקצב איטי, מבט עצוב, אפקט דכאוני. כל הסימנים הללו לא נצפו בבדיקה הקלינית היום.

ד"ר ראוכברגר מציין במכתבו שהתובעת דיברה איתו בעברית אך בבדיקה קלינית היום – הפגינה אי הבנה בשפה העברית, ענתה לשאלות בערבית בלבד בטענה שלא יכולה לבטא אותן בעברית. לאור האמור לעיל, הוועדה לא מקבלת את מסקנותיו של ד"ר ראוכברגר ודוחה את הערר."

11. מעיון בפרוטוקול עולה כי נערכה למערערת בדיקה קלינית מקיפה וכי הוועדה ציינה את כל המדדים שנבדקו במישור הנפשי וכן את הממצאים ביחס למדדים אלו. על כן, אין מקום להתערב בקביעות המקצועיות שבתחום מומחיות הוועדה וכן אין סממנים המלמדים כי הבדיקה היתה מהירה מדי או לא יסודית.

12. עוד עולה כי הוועדה התייחסה לתיעוד הרפואי שהובא בפניה, כאשר מדובר בשני מכתבים של ד"ר ראוכברגר, האחד מיום 16.4.2018 והשני מיום 19.11.2018. הוועדה מציינת בפרוטוקול את הממצאים שמתאר ד"ר ראוכברגר ומסבירה כי ממצאיו לא נצפו על ידה בבדיקה הקלינית, ולכן הוועדה קובעת כי אינה יכולה לאמץ את מסקנות הרופא המטפל.

סיכום

13. על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

14. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

15. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ט, (07 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.