1. תביעה ותביעה-שכנגד בעקבות תאונה מיום 22.11.18, בה פגע רכב הנהוג על ידי התובע והרשום על שמה של התובעת (להלן: רכב התובעים) בדלת רכבה של נתבעת מס' 2, הנהוג בידי נתבעת מס' 1 (להלן: רכב הנתבעות).
2. לטענת התובעים, התובע נסע בתוך חניון של מרכז קניות בחדרה ועבר בין שני כלי רכב חונים, הימני שבהם הוא רכב הנתבעות. נטען, כי לפתע פתחה נתבעת מס' 1 את דלת הרכב ופגעה ברכב התובעים שחלף משמאלה.
3. בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה, נגרם לרכב התובעים נזק בכנף הימנית האחורית, במגן האחורי ובפנס האחורי ימני, אשר הוערך על ידי השמאי בסך של 5,871 ₪. כן העריך השמאי, כי בעקבות הנזק האמור נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור 1.5%, המתבטאת בסך של 586 ₪. כן צורפה קבלה על תשלום שכר טרחת השמאי בסך של 704 ₪. סך כל התביעה הועמד, איפוא, על 7,161 ₪.
4. הנתבעות טענו, כי רכב הנתבעות חנה ודלתו היתה כבר פתוחה, כאשר התובע הגיח במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ונכנס לחניה ליד רכב הנתבעות, תוך פגיעה בדלתו, ומכאן שהאחריות לתאונה מוטלת על התובע. כן נטען, כי מדובר ברכב שגמא קרוב ל - 220 אלף ק"מ, ולא מן הנמנע כי הנזק הנטען נגרם באירועים אחרים. נטען, כי התובע לא הציג ראיות לגבי תיקון הנזק. לבסוף נטען, כי שיעור שכר טרחת השמאי הנתבע הינו מופרז ולא מידתי.
5. במקביל הגישה נתבעת מס' 2 תביעה-שכנגד נגד התובע, בה טענה, כי בתאונה האמורה נגרם לרכבה נזק, שהוערך, על פי חוות דעת השמאי שצורפה לתאונה, ב - 5,030 ₪; כן נתבע שכר טרחת השמאי בסך 550 ₪, פיצוי בגין ימי עמידה בסך 300 ₪ וכן הוצאות וטרחה בסך 500 ₪; סכום התביעה-שכנגד הועמד, איפוא, על 6,380 ₪.
6. בדיון שהתקיים בתובענה העידו התובע ונתבעת מס' 1 לגבי אופן התרחשות התאונה ושיחזרו אותה באמצעות רכבי צעצוע. כן הוצג, במחשב הנישא של נציגת נתבעת מס' 2, תצלום של דלת רכב הנתבעות כשהיא תקועה ברכב התובעים מיד לאחר התאונה. רכב התובעים נראה בתצלום כשהוא עומד באלכסון קל לכיוון שמאל ביחס לרכב הנתבעות.
7. התובע הסביר, כי חנה בשורת חניות אחרת, וכי בסיום הקניות שערך נכנס לרכבו במטרה לצאת מהחניון. הוא העיד, כי כביש היציאה מהחניון היה חסום בחלקו עקב עבודות בניה שבוצעו במקום, ועל כן נסע לכיוון היציאה מהחניון דרך החניות עצמן, וכאמור - דרך מקום חניה פנוי שהיה בין רכב הנתבעות ובין רכב אחר. לטענתו, נסע במהירות נמוכה. לטענתו, כאשר התקרב לרכב הנתבעות דלתו היתה סגורה ונתבעת מס' 1 ישבה בתוכו. לטענתו, הוא נסע ישר, במקביל לרכב הנתבעות ולרכב הנוסף משמאל, ואת התצלום שהוצג לו, בו נראה רכבו באלכסון קל שמאלה, הסביר בכך שחבריה של נתבעת מס' 1 שהגיעו למקום אמרו לו להסיע את הרכב קדימה ושמאלה, על מנת שדלת רכב הנתבעות תתנתק מרכבו, והוא פעל על פי דבריהם.
8. נתבעת מס' 1 העידה כי חנתה, ובטרם פתחה את דלת הרכב הסתכלה החוצה ונקטה זהירות יתרה, שכן במועד התאונה היתה בהריון. לטענתה, התובע הגיח במהירות באלכסון, פגע בדלת רכבה שנתקעה בפגוש האחורי של רכבו, ומשך אותה עמו, ולא עצר אלא כאשר צעקה לו לעצור. לטענתה, השעה היתה מוקדמת והחניון היה ריק ברובו, ובו חניות פנויות רבות. כן טענה, כי כביש היציאה מהחניון לא היה חסום כלל. הנתבעת העידה, כי בטרם יצאה מהרכב אירגנה את חפציה במשך מספר רגעים ורק אז יצאה מהרכב, לאחר שהביטה במראת הצד, אולם לא זכרה האם התבוננה גם דרך חלון דלת הנהג.

דיון והכרעה

1. על סמך כתבי הטענות, המסמכים והתמונות שהוצגו ועדות שני הנהגים, מצאתי לקבל חלקית את התביעה ואת התביעה-שכנגד, על בסיס חלוקת אחריות לפיה התובע נושא באחריות של 25% לאירוע התאונה ואילו נתבעת מס' 1 נושאת באחריות של 75% לה.
2. במחלוקת העובדתית שבין הצדדים מצאתי להעדיף את גרסתו של התובע, לפיה רוב רובו של רכבו הספיק לעבור את רכב הנתבעות, ורק אז פתחה הנתבעת את הדלת, ואני דוחה את טענת הנתבעות לפיה בעת שהגיע רכב התובעים למקום התאונה דלתו של רכב הנתבעות היתה כבר פתוחה.
3. ראשית דבר, מצאתי את עדותו של התובע בעניין זה, כמו גם באשר למהירות בה נסע, מהימנה. שנית, התצלום שהוצג על ידי הנתבעות, ולפיו דלת רכב הנתבעות תקועה בתוך הפגוש האחורי של הרכב, מחזקת את גרסת התובע, שכן לו היתה דלת רכב הנתבעות פתוחה בעת שהגיע לשם התובע, הפגיעה היתה בחזית רכבו, או לכל הפחות בחלקו הקדמי ימני, אלא שלא החזית ולא החלק הקדמי ימני של רכב התובעים לא נפגעו כלל. בנוסף, במקרה כזה היתה דלת רכב הנתבעות מתנתקת לחלוטין ממקומה ולחלופין "מתקפלת" לפנים, לכיוון הכנף הקדמית שמאלית, ולא נתקעת בפגוש האחורי של רכב התובעים. העובדה כי דלת רכב הנתבעות נתקעה בפגוש האחורי כאמור מעידה, כי הדלת נפתחה לאחר שרכב התובעים הספיק לעבור בחלקו הגדול את רכב הנתבעת ורק אז נפתחה הדלת ונוצר מגע בינה ובין רכב התובעים בחלקו האחורי.
4. תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, מורה כי "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך." הנתבעת אישרה כי ישבה מספר דקות ברכבה בטרם יצאה ממנו, ואז התבוננה במראת הצד ויצאה מהרכב. סבורני, כי במבט זה שנתנה הנתבעת במראת הצד היא לא יצאה כדי חובתה "לנקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים", כנדרש בתקנה האמורה; זאת בכלל, ובמיוחד בנסיבות של חניון בו נוסעים כלי רכב בצמוד זה לזה, על מנת להיכנס לחניות מקבילות. דומה כי היה מקום שהנתבעת תנקוט בחינה אקטיבית של כל סביבת הרכב בטרם פתיחת הדלת, לרבות התבוננות דרך חלון הרכב והפניית ראשה לאחור ושמאלה, שכן מראת הצד אינה מציגה את כל השטח שמסביב לרכב, וחלק מהשטח הינו בגדר "שטח מת". משלא פעלה כן הנתבעת, הרי שהיא נושאת בעיקר האחריות לאירוע התאונה.
5. מאידך, ובנסיבות הספציפיות של מקום התאונה, קרי, חניון, בו נוסעי רכב יוצאים מכלי הרכב ונכנסים אליהם בתדירות גבוהה, יש לנהוג יתר זהירות, אף מעבר לחובת הנהיגה הזהירה הכללית המוטלת על כל נהג לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה, זאת במיוחד כאשר התובע מצא לנכון שלא לנסוע דרך כביש היציאה הרגיל של החניון, אלא דרך חניה פנויה, אשר מעצם טיבה וטבעה הינה צרה יותר מאשר כביש גישה רגיל. בנסיבות אלו, סבורני כי התובע נושא באחריות בשיעור 30% לאירוע התאונה.

שיעור הנזק:

1. אציין, כי על אף דברי התובע בדיון, כי התביעה שהגיש בשעתו לבית המשפט באשקלון, בגין תאונה מיום 23.5.16, נוגעת לרכב נשוא התביעה, הרי שבדיקה שערכתי במערכת תיקי בית המשפט מעלה, כי אין מדובר ברכב נשוא התביעה, אלא ברכב טויוטה קורולה. מכאן, שאין בסיס לטענת הנתבעות, כי לתובע עבר תאונתי המטיל בספק את שיעור הנזק שנגרם בתאונה, ובמיוחד את שיעור ירידת הערך שנגרמה בו.
2. התובע העיד, כי תיקן את הרכב באופן חלקי, באמצעות הברגה זמנית של הפגוש והחלפת הפנס, אולם מסר כי לא שילם על התיקון, אלא התחייב למוסך לשלם עבורו אם וכאשר יקבל פיצוי במסגרת התביעה.
3. הנתבעת לא ביקשה לבדוק את רכב התובעים על ידי שמאי מטעמה ולא ביקשה לחקור את שמאי התובעים, ומכאן שלא סתרה את חוות הדעת מטעמם. אציין, כי בחוות הדעת התבסס שמאי התובעים על פגוש אחורי משומש ולא חדש, וכי חוות הדעת בכללותה הינה בגדר הסבירות ותואמת את תיאור נזקי התאונה ואת תצלומי הרכב בעקבותיה. לאור זאת, אני מקבלת את קביעותיו של שמאי התובעים ומעמידה את שיעור הנזק לרכבם (נזק ישיר וירידת ערך) על סך של 6,457 ₪.
4. באשר לשכר טרחת שמאי התובעים בסך 704 ₪, טענת הנתבעות כי המדובר בשכר טרחה מופרז ולא מידתי הינה טענה סתמית וכוללנית, אשר לא הוכחה כדבעי בהתאם לקריטריונים שנקבעו לכך בפסיקת בתי המשפט (תא"מ (ת"א) 25275-08-15 וידל נ' ש. שלמה - חברה לביטוח בע"מ [3.2.2016]; ת"ק (הרצ') 23512-01-18 כדרי נ' הראל - חברה לביטוח בע"מ [25.7.2018]). על כן אני פוסקת לתובעים גם החזר עבור שכר טרחת השמאי מטעמם, בסך של 704 ₪.
5. סך כל נזקם של התובעים: 7,161 ₪, ומתוכו על הנתבעות לשפותם בשיעור 75%, קרי, 5,371 ₪.
6. באשר לתביעה שכנגד: הנזק לרכב התובעת-שכנגד (נתבעת מס' 2), על פי חוות דעת השמאי מטעמה, שאף היא לא נסתרה, הינו 5,030 ₪. נטען לימי עמידה בשיעור של 300 ₪. הטענה נטענה בעלמא ללא כל ראיה להוכחתה ולהוכחת סכום הדרישה, ועל כן אני דוחה אותה. אני פוסקת לתובעת-שכנגד את שכר טרחת השמאי מטעמה, בסך של 550 ₪. סך הנזק לרכבה הינו, איפוא, 5,580 ₪, ומתוכו על הנתבע-שכנגד (התובע) לשפות את התובעת-שכנגד בשיעור 25%, קרי, 1,395 ₪.
7. אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:

בתביעה העיקרית אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 2 (בעליו הרשום של הרכב) סך של 5,371 ₪.

בתביעה-שכנגד אני מחייבת את הנתבע-שכנגד (התובע) לשלם לתובעת-שכנגד (נתבעת מס' 2) סך של 1,395 ₪.

1. בכפוף להסכמת התובעים, ניתן לקזז את הסכומים אלו כנגד אלו, כך שהנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובעים, ביחד לחוד, סך של 3,976 ₪.
2. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.