<#16#>

פסק דין

1. לפניי תביעה כספית שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.8.2018 בין כלי רכב, מ"ר 53-546-76 (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב אוטובוס , 92-465-01 (להלן: "רכב הנתבע") (ולהלן: "התאונה").

2. התובע טוען כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעת. לטענת התובע בתאריך 5.8.2018 נסע עם רכבו בנתיב השמאלי, וכאשר עבר לנתיב הימני, אוטובוס השייך לנתבעת, שעמד בתחנה החל לפתע בנסיעה, מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים ופגע ברכבו לאורך הצד הימני.

מנגד, טוענת הנתבעת כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב התובע. לטענת הנתבעת, האוטובוס עמד בעצירה מוחלטת בתחנת האוטובוס כאשר דלתות האוטובוס פתוחות ונוסעים עלו וירדו. לפתע שמע נהג הנתבעת רעש התחככות מכיוון צד שמאל והבחין ברכב התובע שנדחף לנתיב הימני והתחכך עם דלת אחורית ימנית בפינה קדמית שמאלית של האוטובוס.

3. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

4. נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ועדים מטעם הנתבעת, מר עיוטי עלי ומר זהבי חנינה, אשר היו עדים לתאונה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

6. מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים:

על פי הוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976, ינומק פסק דיני בצורה תמציתית.

6.1 נהג רכב הנתבעת הותיר רושם מהימן ואני מאמצת גרסתו בנוגע לאופן התרחשות התאונה. גרסתה מסתברת יותר ומתיישבת עם נסיבות התאונה ועם מוקדי הנזקים בכלי הרכב המעורבים, ולפיה, האוטובוס עמד בעמידה מוחלטת, והתובע

השתלב בנתיב הימני על מנת לפנות ימינה, בה עמד באותה עת רכב הנתבעת –אוטובוס, והתחכך עם הפינה השמאלית, מאחר ולא אמד נכון את המרחק בינו לבין האוטובוס.

וכך העיד: אני טוען שעמדתי בעמידה מוחלטת ברגע התאונה עם שלתות פתוחות, הוחלף לאור ירוק, היה שובל של רכבים. הוא רצה לפנות, אני הייתי בעמידה מוחלטת. לפי הערכה שלי לא לקח מספיק מרחק, נכנס בי, אני עמדתי סטטי במקום הוא התחכך בי.. אני טוען של אמד מספיק את המרחק" (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 6-12).

6.2 גרסת הנתבעת אף נתמכת בעדותו של מר עיוטי עלי, נוסע שהיה באוטובוס ועמד באותה עת מאחורי הנהג. וכך העיד:

"ראיתי את כל המקרה. הייתי בתוך האוטובוס מאחורי הנהג, באוטובוס היה מלא נוסעים יונדאי רכב נכנס מצד ימין ודפק את האוטובוס. לשאלת בית משפט האוטובוס היה בעמידה. אני משיב לא הוא עמד.. היונדאי יצאה לעקיפה ונכנס באוטובוס... (עמוד 3 לפרוקטול הדיון שורות 3-7).

6.3 חיזוק משמעותי נוסף לגרסת הנתבעת מצאתי בעדותו של מר דוד שוורץ, נהג אוטובוס אשר עמד במקביל לרכב הנתבעת והעיד כי נהג הנתבעת עמד ולא זז. "ראיתי שהנהג של הנתבעת עמד. הוא עמד בנתיב הימני צמוד לתחנה בשד' ירושלים יפו עם דלתות פתחות. פירוש של הדבר דלתות פתוחות לא יכול לזוז. רק שהדלתות פתוחות הברקס ננעל ואין לו דוושה של גז, עובד על ריק הדוושות של הגז. ראיתי את האוטו של התובע צמוד אליו... רצה לשבור ימינה.. התובע ניסה להיכנס לנתיב של האוטובוס, והתחכך עם הפינה השמאלית" (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון שורות 8-10).

6.4 בהקשר זה אין לקבל את טענת התובע כי "לפתע רכב הנתבעת החל בנסיעה". התובע העיד כי נהג האוטובוס בעת התאונה "העלה נוסעים" (עמוד 1 שורה 21). וכפי שהעידו עדי הנתבעת כאשר דלת האוטובוס פתוחה אין אפשרות לזוז קדימה עם הרכב (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון שורה 6 ושורה 12, וכן עמוד 4 שורה 6). התרחיש ההגיוני והסביר הוא כי התובע לא אמד נכון את המרחק בינו לבין האוטובוס וכתוצאה מכך התחכך ברכב הנתבעת. התובע, ככל הנראה, חשב שיצליח להשתלב בנתיב מבלי לפגוע באוטובוס, ובכך הוא טעה.

6.5 התובע הפר את תקנה 41 לתקנות התעבורה אשר קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי הפריע את התנועה ומבלי לסכן אדם או רכוש".

6.6 מוקדי הנזק, כפי שהם עולים מחוות דעת השמאי, אשר נערכה כחודשיים לאחר התאונה תומכת בגרסת הנתבעת לפיו הנזק נגרם בצידו הימני של המרכב, דבר אשר מתיישב עם הגרסה כי רכב התובע סטה לנתיב נסיעתו ופגע בו עת השתלב בנתיבו.

6.7. בנוסף לאמור, העובדה שהשמאי מטעם המשיבה בדק את הרכב רק כעבור חודשיים - מנתקת את הקשר הסיבתי.

הלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש (פח) כתוצאה מתאונת דרכים, דו"ח השמאי חייב להיערך בסמוך למועד הפגיעה, וככל שהבדיקה נעשית במועד מאוחר יותר למועד התאונה, כך מתעורר קושי להסתמך על בדיקת השמאי, ויש בחלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה על ידי השמאי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען כתוצאה ממנה. הרציונל בקביעה זו הינו כי ככל שמדובר בפגיעות זניחות יחסית שלא משביתות את הרכב, הרי שבתקופה שעד הבדיקה יכול הרכב לספוג פגיעות נוספות, ואין באפשרות השמאי לאבחן בין הפגיעות השונות.

כך ציין בית המשפט בבר"ע (ת"א) 1035/05 יניב הדר נ' אבוטבול מירית (פורסם בנבו, 03.01.06):

"חוות הדעת עליה מבקש המבקש להסתמך, נערכה כחלוף כחצי שנה לאחר מועד קרות התאונה.

לפיכך, אין כל אפשרות לסמוך על חוות הדעת להוכחת גובה הנזק, בשל פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד התאונה ובין מועד עריכת חוות הדעת".

ראה גם: ת"ק (ת"א) 33589-10-14 שירי שחר נ' אברהם בלזב (פורסם בנבו, 29.5.15); ת"ק (פ"ת) 6417-02-13 ניסים כהן נ' פרד קיזר (פורסם בנבו, 18.06.13); ת"ק (ת"א) 12192-07-08 מרדכי פאול ג'ורג' פלייסר נ' סמי קאר בע"מ (פורסם בנבו, 07.12.08); ת"ק (חי') 1427/06 חסיד שירה נ' גרינברג אורית (פורסם בנבו, 06.06.06).

7. מכל הטעמים שלעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪ תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי

הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת תוך 15 יום מהיום.

ניתן היום, י"ג אדר תש"פ, 09 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.