תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים

התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת במכירת חומרים וציוד בתחום הקוסמטיקה.

הנתבעת היא קוסמטיקאית שהייתה לקוחה של התובעת במשך שנים רבות ועד סוף שנת 2016.

בעלת החברה והמנהלת שלה בכל הזמנים הרלוונטיים, היתה הגב' בת-שבע בורשטיין ז"ל, אולם מפאת גילה המתקדם ומצבה הבריאותי, הדמות הדומיננטית עימה קיימו מרבית הלקוחות את הקשרים העסקיים היה עובד החברה המנוח אלון דוד, וזאת עד מותו בתאונה בתאריך 8.1.2016.

את קניותיה אצל התובעת, נהגה הנתבעת לבצע בהזמנות טלפוניות ישירות מאלון, ואלו הובאו אליה לביתה על ידי אלון בימי החלוקה הקבועים.

בתאריך 17.12.2015 עשתה הנתבעת את הקנייה האחרונה מאלון בסך 1,299 ₪ ומאז ועד מותו ביום 8.1.2016 חובה הסתכם לסך של 9,984 ₪.

לאחר מותו של אלון ז"ל החלו שמועות בעניין גניבת מוצרים על ידי אלון ומכירתם ללקוחות.

בעקבות מותו של אלון ז"ל, חזרה בת-שבע בורשטיין ז"ל, בעלת החברה, לעסוק גם במכירות לרבות הרמת טלפונים ומתן תזכורות ללקוחות שצברו חובות.

בתגובה לפנייתה של בת-שבע ז"ל את הנתבעת לתשלום חובה, טענה הנתבעת, כי למעט חוב עבור הקנייה האחרונה בסך של כ- 1,200 ₪, היא פרעה את כל חובותיה הקודמים בתשלומי מזומנים לאלון המנוח.

בשלב זה, ביקשה בת-שבע ז"ל מבנה, משה בורשטיין, להתערב ולסייע לה בגביית החוב. בשיחה טלפונית שהתקיימה בתאריך 23.2.2016 חזרה הנתבעת וטענה בפני משה, כי למעט 1,200 ₪ היא שילמה את כל חובותיה בתשלומי מזומנים לידי אלון המנוח.

התובעת טענה, כי במהלך שיחה זו חשפה הנתבעת בפני משה, כי במקביל למסלול העסקים הרגיל והרשמי עם התובעת (בו הקניות נרשמות בחשבוניות והתשלומים בקבלות) היא קיימה עם אלון מסלול עסקי עקיף וסמוי שבמסגרתו אלון נהג למכור לה מוצרים (אותם הוא גנב מהתובעת) ללא תיעוד רשמי ("בשחור") תמורת תשלומים בסדרי גודל של אלפי שקלים במזומן, אותם הוא שלשל לכיסו.

הנתבעת סיפרה למשה על קיומו של תיעוד לחלק מהקניות הללו, בדמות פתקים בכתב ידו של אלון שבמקרה נשתמרו בידיה. והבהירה שמדובר בקניות שלא בא זכרן בחשבוניות או בקבלות.

משה ביקש לראות את פתקי הקניות בכתב ידו של אלון. ביום 29.2.2016 הגיעה הנתבעת ובידה שני פתקים בכתב ידו של אלון ובהם פירוט המוצרים הכלולים בקניה ומחיריהם. לדברי הנתבעת, "היו עוד כאלה והרבה" אותם היא לא שמרה. הנתבעת התנתה את מסירתם לעיונו של משה בתנאי שהם לא יישארו בידיו משום שלדבריה "אני לא רוצה שיהיו בעיות". למרות האמור, משה צילם את שני הפתקים.

במהלך הפגישה האמורה משה מסר לנתבעת את הכרטסת וצילומים של החשבוניות והקבלות כדי שיהא בידה לעבור עליהם בעיון ולהבין שעליה לשלם את חובה. לאורך שנת 2016 הנתבעת המשיכה לבצע קניות בעסק אך המחלוקת על החוב נותרה בעינה.

במהלך שנת 2016 מצבה הבריאותי של בת-שבע ז"ל הלך והתדרדר וביום 10.12.2016, בגיל 87, היא נפטרה. בתקופת דעיכתה לא היו בת-שבע ולא בניה אשר סעדו אותה בחולייה, ממוקדים בענייני העסק השונים ובמיוחד לא בגביית חובות.

בנוסף לחוב בסך 8,685 ₪ שנותר פתוח מימי אלון המנוח (9,984 ₪ פחות הרכישה האחרונה בסך של 1,299 ₪), צברה התובעת במהלך שנת 2016 ובעיקר ברבעון האחרון של שנה זו חובות נוספים בסך של 6,998 ₪. בסך הכל הצטבר לנתבעת חוב בסך של 15,683 ₪ נכון לתאריך 31.12.2016.

לעניין שיעור הנזק שנגרם לתובעת עקב מעשה הגזל נטען, כי על פי פתקי הקניות במזומנים, בכתב ידו של אלון, שנותרו בידי הנתבעת, בהערכת תדירות הקניות לקנייה אחת בחודש, ניתן לאמוד את היקף קניותיה במזומנים מידי אלון, בסדרי גודל של יותר מ- 15,000 ₪ לשנה לפני מע"מ, דהיינו גזל בסדרי גודל של כ- 18,000 ₪ לשנה.

נטען, כי הנתבעת נעשתה לקוחה של התובעת בשנת 2005. לאור האמור, נטען, כי לא יהיה זה מופרז לאמוד את היקף נזקי עוולת הגזל שביצעה הנתבעת לאורך עשר שנים, בצוותא חדא עם אלון, בסדר גודל של 180,000 ₪ במצטבר. יחד עם זאת, לצורך קביעת סכום התביעה ובמטרה לצמצם למינימום את רכיב אי הוודאות באומדן היקף נזקי הגזל שביצעה הנתבעת עם אלון, החליטה התובעת להעמיד את סכום התביעה על סך 50% מאומדן היקף נזקי הגזל, דהיינו על סך של 90,000 ₪ בלבד.

בנוסף לכך, על הנתבעת לפרוע את החוב שנותר לה בגין קניותיה, כמפורט בכרטסת התובעת ובחשבוניות שטרם נפרעו על ידה, סך של 15,683 ₪.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת, וטענה כי למעט סכום של 1,200 ₪ אינה חייבת דבר לתובעת וכי סגרה את החוב בהתאם לכרטסת באמצעות העברת כסף במזומן לידי אלון ז"ל, אשר היה נציג התובעת והאיש הדומיננטי בעסק. הנתבעת טענה, כי הפתקים שהציגה בחתימת ידו של אלון ז"ל מוכיחות את טענתה, שמר אלון ז"ל קיבל מידיה מזומנים וכי בכך היא סגרה את החוב כלפי התובעת.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר משה בורשטיין, של מר אריאל ענבר ושל הגב' אורלי ספרן. לתצהירי עדות ראשית צורפו מסמכים שונים ובכלל זאת תמלילי שיחות טלפון שהמצהירים ערכו עם הנתבעת.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וזאת לאחר שתחילה ביקשה לא להגיש תצהיר עדות ראשית ולהסתפק בחקירת המצהירים מטעם התובעת. לאחר שבא כוח התובעת ביקש לזמנה למתן עדות ללא תצהיר, הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר עיון במסמכים השונים שהוגשו על ידי הצדדים ושמיעת העדויות, מצאתי כי דין התביעה להתקבל חלקית. אבהיר.

סכום התביעה מורכב משני רכיבים. האחד, פיצוי בגין עוולת הגזל על סך של 90,000 ₪. השני, תשלום יתרת חוב הנתבעת אצל התובעת בהתאם לכרטסת הנתבעת ובהתאם לחשבוניות שטרם נפרעו, על סך של 15,683 ₪. להלן אבחן את שני המרכיבים.

התובעת ביססה את תביעתה על עוולת הגזל, בהתאם לסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

התביעה ברכיב זה מבוססת על שני פתקים בכתב ידו של אלון ז"ל, אשר הוצגו בפני מר בורשטיין על ידי הנתבעת עצמה (צורפו לתצהיר מר בורשטיין, כנספח ג') וכן על דברי הנתבעת בשתי שיחות שהוקלטו על ידי מר בורשטיין (תמלול השיחות צורפו כנספחים ב' ו- ד' לתצהיר מר בורשטיין) ובפרט דברי הנתבעת בשיחה מיום 23.2.2016 לפיהם, "אני רוצה לשבת אתך ולהראות לך פתקים של חומרים שלקחתי שלא רשומים בקבלות, ...".

התובעת טענה, כי העובדה שהנתבעת מודעת למעשיו של אלון ז"ל ונכונותה לרכוש ממנו את המוצרים שהוא גנב מהתובעת, הפכו אותה שותפה לדבר עבירה.

כבר יצוין, כי בהתאם לגרסת התביעה עצמה, הנתבעת שילמה תמורת המוצרים שסופקו לה על ידי אלון ז"ל. משכך, לא ברור מדוע הנתבעת נדרשת לשלם את עלות המוצרים, כאשר הטענה של התובעת הינה, כי אלון ז"ל שלשל את תמורת המוצרים שהתקבלו בידיו במזומן לכיסו. בהקשר זה, יכולה לעמוד לנתבעת ההגנה שבסעיף 53 לפקודת הנזיקין, אשר קובע הגנה מיוחדת לנתבע, "בתובענה שהוגשה על גזל תהא הגנה לנתבע, אם קנה את המיטלטלין בתום-לב בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968".

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בתיק, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, את טענותיה כנגד הנתבעת בכל הקשור לעוולת הגזל. ראשית, התובעת לא הוכיחה, כי אלון ז"ל גנב מוצרים מהתובעת. שנית, התובעת לא הוכיחה מודעות וידיעה של הנתבעת אודות מעשיו של אלון ז"ל. שלישית, לא עלה בידי התובעת להוכיח את שיעור הנזק.

כאמור לעיל, אלון דוד ז"ל הלך לעולמו בתאריך 8.1.2016. השיחה הראשונה שהוקלטה בין משה בורשטיין לבין הנתבעת, במהלכה עלה עניין "הפתקים", התקיימה בתאריך 23.2.2016. הפגישה הנוספת שנערכה בהשתתפות הנתבעת, הגב' בת-שבע ומר בורשטיין, אשר אף הקליט את הפגישה, התקיימה ביום 29.2.2016. הגב' בת-שבע הלכה לעולמה בתאריך 10.12.2016. מסיבה שאינה ברורה, התביעה הוגשה רק ביום 22.1.2019 כאשר בפרק הזמן שחלף לא התגלו ראיות נוספות ולא בוצעו פעולות חקירה כלשהן. מר בורשטיין לא הצליח לספק תשובות ברורות ומניחות את הדעת לעיכוב בהגשת כתב התביעה עד לאחר מועד פטירתה של הגב' בת-שבע ז"ל. בנוסף לכך, אף לאחר הפגישה מיום 29.2.2016 המשיכה הגב' בת-שבע ז"ל לספק סחורה לנתבעת ואף לשלוח לה מתנות (לדוגמא, במהלך חודש אוקטובר 2016- ראו, פרוטוקול, עמוד 4).

על אף חלוף הזמן, התובעת לא הגישה ראיות שיש בהן להוכיח, כי אלון ז"ל גנב סחורה מהתובעת או מבת-שבע ז"ל. נטען על ידי מר בורשטיין, כי התובעת לא השתמשה בתוכנה לניהול מלאי ומשכך לא הוגשו ספירות מלאי, לא נערכה השוואה בין המלאי המדווח לבין הסחורה שנמכרה בהתאם לחשבוניות. בנוסף, לפי גרסת התביעה היו עוד לקוחות נוספים שקיבלו סחורה בשחור וכי הנתבעת היא לא היחידה אלא אחת מני רבים מהלקוחות הקבועים שהיו שותפים למסלול "השחור" שמר אלון ז"ל הפעיל. אלא, שהתובעת לא מצאה לנכון לזמן ולו לקוח אחד לצורך מתן עדות אודות "השיטה" של אלון ז"ל, אף שזהות חלק מהם היתה ידועה לתובעת (ראו, פרוטוקול, עמוד 5). במקביל, לא הוגשה אף תלונה למשטרת ישראל בגין הפעלת המסלול "השחור".

בנוסף לכך, מעדותו של מר בורשטיין עלה, כי מר אלון ז"ל עבד אצל התובעת משך תקופה ארוכה, קרוב ל- 11 שנים, וכי במהלך תקופה זו היו למר בורשטיין חששות שנים קודם על מעשי גניבה מצד אלון ז"ל ואפילו הוא פנה לאימו, הגב' בת-שבע ז"ל, ועדכן אותה על חששותיו כנגד אלון ז"ל (ראו, פרוטוקול, עמוד 12-13). מר בורשטיין אף העיד, כי ערך "... ניתוח טכני של תוצאות עסקיות שלא היו ריאליות, הם מראים כי הרווחים נמוכים מכפי שהיו צריכים להיות..." (ראו, פרוטוקול, עמוד 13). מר בורשטיין הציג את הנתונים לאימו, אך הגב' בת-שבע ז"ל לא האמינה, כי מר אלון ז"ל גונב ממנה. למרות האמור, התובעת, הגב-שבע ז"ל או מר בורשטיין לא מצאו לנכון להגיש תלונה למשטרת ישראל או לעקוב אחר מעשיו של מר אלון ז"ל או אחר הנעשה בנוגע למלאי החברה או להציב מצלמות בעסק (שם, עמוד 13).

עוד עלה מעדותו של מר בורשטיין, כי ידעו אודות גניבות עבר של מר אלון ז"ל, מחברות אחרות שבהם הועסק, עוד לפני שמר אלון ז"ל הלך לעולמו (ראו, סעיף 24 לכתב התביעה ופרוטוקול הדיון, עמוד 18). למרות כל האמור, הגב' בת-שבע ז"ל והתובעת המשיכו להעסיק את מר אלון ז"ל ולא עשו כלום כדי לבדוק ולאמת את החששות שעלו. מר אלון ז"ל המשיך להיות הגורם הדומיננטי בעסק והמשיך לנהל את העסק בעצמו (ראו, פרוטוקול, עמוד 14).

בסיכומי התביעה נטען, כי גרסת האמת של הנתבעת הינה כפי שזו נתגלתה בשיחות המוקלטות עם הנתבעת (נספחים ב ו- ד' לתצהיר מר בורשטיין), לפיה הפתקים מתעדים עסקאות חשאיות (בין אלון המנוח לנתבעת) שלא נרשמו בחשבוניות. גרסת האמת לפי גישת התובעת, מבוססת בעיקר על דברי הנתבעת, לפיהם "אני רוצה לשבת אתך ולהראות לך פתקים של חומרים שלקחתי שלא רשומים בקבלות..." (ראו, נספח ב' לתצהיר משה, עמוד 1, שורה 19). לפי גישת התביעה, שיטת הפתקים חשפה מסלול חשאי ועברייני בו הייתה הנתבעת שותפה מלאה ביודעין לגזל מוצרים אותם אלון המנוח גנב מהתובעת ומכר לנתבעת "בשחור" תמורת מזומנים אותם שלשל הישר לכיסו.

אין בידי לקבל את טענות התובעת כמפורט לעיל.

ראשית, אם עסקינן במסלול עברייני וחשאי, לו היו שותפים הנתבעת ומר אלון ז"ל יחדיו וביודעין, מה הטעם לקיומן של "הפתקים". הרי, כביכול, הפתקים מוכיחים את עצם קיומו של המסלול העברייני. אם הנתבעת ומר אלון ז"ל חברו יחדיו והם שותפים לדבר עבירה, למה להם לייצר ביודעין הוכחות בכתב ידו של אלון ז"ל ובהם תיעוד של הסחורה שהועברה בין השניים, שהינם שותפים לדבר עבירה, כביכול.

שנית, אם המדובר בשותפים לדבר עבירה, מדוע הנתבעת לא קיבלה לידיה חלק מעלות המוצרים שנגנבו מהתובעת וכטענת התובעת, רק הסתפקה באי דיווח לרשויות מע"מ, על אף היותה עוסק מורשה פטור. בפרט, נוכח עדותה של הנתבעת שכולם ראו שמר אלון ז"ל חי ברמה גבוה מעבר ליכולותיו והסתובב עם רכב יוקרה (ראו, פרוטוקול, עמוד 32).

כאן המקום להדגיש, כי לאורך השנים הארוכות, בהן הנתבעת היתה בקשר עסקי עם התובעת ועם הגב' בת-שבע ז"ל, מבחינת הנתבעת מר אלון דוד ז"ל הוא הוא התובעת. הוא יד ימינה של הגב' בת-שבע ז"ל, הוא הדמות הדומיננטית בעסק. ההתקשרות שהייתה לנתבעת הייתה עם מר אלון ז"ל. עד מועד פטירתו, אלון ז"ל היה מורשה מטעמה של בת-שבע ז"ל. הוא ניהל את העסק. בת-שבע ז"ל היא שדאגה לקשר בין הלקוחות לבינו. הוא היה השלוח שלה ויד ימינה הן בהזמנות והן באספקת החומרים וניהול הכספים.

טענת הנתבעת, כי נהגה להחתים את מר אלון ז"ל על קבלת הסחורה ועל קבלת המזומנים ממנה, מאחר ולא היה מנפיק לה באופן מידי קבלה וחשבונית, עולה בקנה אחד עם היות אלון ז"ל שלוח של התובעת יותר מאשר שהנתבעת ואלון ז"ל חברו יחדיו, כשותפים לדבר עבירה, לצורך גניבת מוצרים מהתובעת.

העובדה, כי הנתבעת דאגה להחתים את אלון ז"ל על פתקים מוכיחה, דווקא, ששניהם לא עשו יד אחת. עריכת פתקים בכתב ידו של אלון ז"ל מלמדת, כי הנתבעת לא סמכה על אלון ז"ל וכי ביקשה לקבל לידה סוג של "אסמכתא" כדי שיהיה בידה להוכיח, איזה סחורה סופקה לה וכן כי שילמה עבור אותה סחורה, עד למועד הוצאת קבלה או חשבונית מסודרת. אילו הנתבעת עשתה יד אחת עם אלון ז"ל, על מנת לגנוב מוצרים מהתובעת, לא הגיוני שהדבר יתועד על ידם באמצעות פתקים בכתב ידו של אלון, ובו תיעוד של המוצרים שסופקו על ידו לתובעת.

בהקשר זה אציין, כי העובדה שמשך תקופה לא מבוטלת הנתבעת לא קיבלה מידי אלון ז"ל חשבוניות או קבלות מסודרות ולא פעלה בנדון מעלה הרבה סימני שאלה. ההסבר שניתן על ידי הנתבעת, לפיו באותה תקופה הייתה מוטרדת ועסוקה במחלת בן זוגה, אכן יכול להתקבל אך אין בו כדי להניח את הדעת משך תקופה ארוכה במיוחד בשים לב שרואה חשבון ליווה את העסק של הנתבעת. מנגד, מחדלה של הנתבעת כאמור לא מגיע לכדי הוכחה ברמה הנדרשת להיותה שותפה מלאה וביודעין למעשיו של מר אלון ז"ל.

לאור האמור ולאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, מצאתי כי אין ממש בניסיונות התובעת לפרט ולשלול את הגרסאות השונות שכביכול נמסרו על ידי הנתבעת והשוואתם לגרסת האמת, כפי שזו עלתה מהשיחה המוקלטת. הגרסאות השונות שפורטו על ידי התובעת בסיכומיה מבוססות בעיקר על הנחות או פרשנויות, שהתובעת מעניקה לדברי הנתבעת, לעתים תוך הוצאת משפט כזה או אחר מהקשרו.

בסופו של דבר, מהראיות בתיק עלה, כי אלון ז"ל היה מספק לנתבעת מוצרים וסחורה. לא תמיד היתה מונפקת חשבונית או קבלה. הנתבעת שביקשה לקבל סוג של הגנה בדמות "אסמכתא" כלשהי, ביקשה תיעוד של אספקת הסחורה בדמות פתקים בכתב ידו של אלון ז"ל. יש טעם לפגם בכך שהנתבעת לא עקבה אחר קבלת חשבוניות מידי אלון ז"ל ולא וידאה שאלון ז"ל היה משלים את רישום העסקה בספרים אך אין באמור כדי להוכיח ברמה הנדרשת, כי היא היתה שותפה של אלון ז"ל בגניבת המוצרים או כי ידעה בזמן אמת, כי בפועל אלון ז"ל מספק לה סחורה גנובה או כי הוא גונב סחורה מהתובעת.

זאת להזכיר, כי הנתבעת הציגה את הפתקים כטענת הגנה, עת מר בורשטיין בא אליה בטענות לקיומו של חוב וכי היא לא שילמה עבור הסחורה שסופקה לה. הנתבעת ביקשה להראות למשה, כי היא כן שילמה לאלון ז"ל והציגה שני פתקים שנשארו בידיה במקרה, ואף ציינה כי היו עוד הרבה פתקים כאלה. שיחה זו התקיימה כחודש לאחר מותו של אלון ז"ל. בעיניי, תגובה כזו והצגת פתקים כאמור לא עולה בקנה אחד עם הטענה, כי הנתבעת ידעה באופן ברור שאלון ז"ל גנב סחורה מהתובעת וכי היא היתה שותפה לדבר עבירה עם אלון ז"ל.

אכן, בשיחות עם מר בורשטיין שתועדו בהקלטות, הנתבעת שללה כל אפשרות שהעסקאות בפתקים בינה לבין אלון ז"ל תועדו בחשבוניות והיא הדגישה שכל התשלומים עבור העסקאות בפתקים נעשו תמיד במזומן לידי אלון וללא קבלות. אלא, ששתי השיחות האמורות התקיימו בחודש פברואר 2016, כחודש לאחר שמר אלון ז"ל הלך לעולמו. המדובר באמירות בדיעבד של הנתבעת לאחר שבאו אליה בטענות, כי הכספים שכביכול, שילמה לידי אלון ז"ל לא מצאו את ביטוין בכרטסת והחוב נותר על כנו. אין באמירות של הנתבעת כדי ללמד או להצביע על כך שבזמן אמת, הנתבעת ידעה כי אלון מספק לה סחורה גנובה וכי קבלת הכסף לא תתועד באמצעות קבלה או חשבונית. בדיוק לצורך כך, היא ביקשה לפחות "אסמכתא" בדמות הפתק בכתב ידו של אלון, שתהיה לה הוכחה כלשהי.

במהלך השיחות עם מר בורשטיין הנתבעת אמרה, כי היא מראה את הפתקים למר בורשטיין אך לא משאירה אותם אצלו. מנגד מר בורשטיין צילם את שני הפתקים בנוכחותה ובידיעתה ולאחר מכן החזיר לה את הפתקים. לא היתה מניעה מצד הנתבעת לצלם את הפתקים והיא לא התרעמה על כך בשיחה המתועדת בנספח ד' לתצהיר. היא רק ביקשה לקבלם חזרה לידיה. זאת בניגוד לטענת מר בורשטיין, לפיה צילם את הפתקים בעורמה ובניגוד לרצונה של הנתבעת (ראו, פרוטוקול, עמוד 20, שורה 20).

בנוסף, הנתבעת אמרה את המשפט "אני לא רוצה שיהיה לי בעיות" ו- "מספיק לי מה שיש לי בחיים שלי..." (נספח ד', עמוד 5) ובהמשך "אני מקווה שזה לא יפגע בילדים שלו, מה שהבאתי, הבאתי לך" (נספח ד', עמוד 18). אלא, שהדברים נאמרו לאחר שיחה ארוכה עם מר בורשטיין ועם בת-שבע ז"ל, במהלכה עלה כי מר אלון ז"ל עשה דברים לא טובים. יש לקרוא את הדברים כמכלול ולהבין את ההקשר של אמירת הדברים. הנתבעת הציגה את הפתקים וביקשה להדוף באמצעותם את הטענות שעדיין לא פרעה את חובה כלפי התובעת. היא לא ביקשה לעשות שימוש בפתקים על מנת לפגוע בילדים של מר אלון ז"ל או להראות שהוא ביצע דברים לא חוקיים.

התובעת הצביעה גם על המשפט שנאמר על ידי הנתבעת במהלך השיחה, "... מה, בפסח לא נקבל את השי שהיינו מקבלות?" (נספח ד', עמוד 21) כאינדיקציה נוספת לכך שהנתבעת ידעה שמר אלון ז"ל מעניק ללקוחותיו במסלול "השחור" שי לחגים ללא ידיעת הגב' בת-שבע ז"ל. אין בידי לקבל טענה זו. המשפט נאמר לאחר שיחה ארוכה במהלכה הובהר, כי אלון ז"ל עשה בעסק כשבשלו וכי בת-שבע ז"ל ובנה משה לא היו בתוך ענייני העסק. בת-שבע ז"ל אפילו לא הכירה את המחירים וציינה, כי היא צריכה להזמין את הסוכן שידבר איתה ויראה לה כל דבר. טענת התובעת, כי הנתבעת ידעה שאלון ז"ל נהג להעניק ללקוחותיו שבמסלול השחור שי לחגים מאחורי גבה של בת-שבע, אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. אילו הנתבעת ידעה, כי המדובר במסלול "שחור" ולאחר שיחה ארוכה עם הגב' בת-שבע ז"ל ובנה שבמהלכה "נחשפו" הפתקים ונחשף כי אלון ז"ל גנב סחורה, איזה תועלת תצמח לנתבעת להזכיר ולנדב את המידע החדש, שאלון ז"ל חילק להם שי בחגים.

גם מדברי הנתבעת לפיהם "...אני כלקוחה ראיתי אותו נוסע עם ג'יפ מפואר, היה לו רכב אר.זד.אר יקר שאתו הוא גם נהרג ובתור פועל פשוט לא חיים ברמת חיים כזאת..." (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 29-35 כפי שתוקן בהחלטה מיום 20.7.20), לא ניתן להסיק לעניין מודעותה של הנתבעת שמסלול הגזל "השחור" הוא מקור עושרו של אלון ז"ל. משפט כאמור יכול ללמד על היכרות קרובה שהייתה לנתבעת עם מר אלון ז"ל, היכרות שלעתים היא בלתי נמנעת לאחר קשר עסקי ארוך שנים. מנגד, לא ניתן לקבל את טענת התובעת בסעיף 18(ה) לסיכומיה, כי המשפט מלמד על הבנתה של הנתבעת שמתרחש דבר מוזר. הנתבעת הבהירה, כי כולם ידעו שאלון ז"ל חי ברמת חיים גבוה והיא אף הביעה פליאה איך בת-שבע ז"ל ומר בורשטיין לא ראו את זה (ראו, נספח ב' לתצהיר משה, עמוד 5).

זאת להדגיש, כי גרסת התביעה לעניין המניע, כביכול, של הנתבעת לפעול במסלול "השחור" והרווח שלה מרכישת מוצרים ישירות ממר אלון ז"ל, נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. כך באו הדברים לידי ביטוי בעדותו של מר בורשטיין (ראו, פרוטוקול, עמוד 18):

"ש. מה הרוויחו אותם לקוחות שרכשו באופן ישיר מאלון ולא מאמא שלך, הרי שילמו מחיר מלא על המוצרים

ת. הם הרוויחו המון ואפרט. הרוויחו שקנו סחורה במחירים ללא מע"מ, חלק גדול מהקוסמטיקאיות זה ענף כזה שידוע שעוסק הרבה בשחור וחלק גדול מהן הן עוסק פטור. הן לא יכולות להרשות לעצמן לקנות באופן רסמי יותר מידי סחורה שתתנגש עם הגבלת המחזור העסקי בשנה זה יצור תוצאה כספית לא סבירה ולכן הם מעדיפות לקנות בשחור ולחסוך את ה- 17% מע"מ לשלם מכספים שהם מכניסות בשחור ומתקיים עולם פורמאלי מדווח לרשויות ועולם שלא מדווח שחוסכים בו מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ וזה האינטרס של שני הצדדים."

בפועל, לא עלה בידי התובעת להוכיח את מתכונת הפעילות של ענף הקוסמטיקאיות, כנטען על ידי מר בורשטיין. התובעת אף לא הוכיחה את גובה המחזור העסקי השנתי של הנתבעת ולא הראתה, כי לו כלל הרכישות שביצעה הנתבעת, כביכול באמצעות מר אלון ז"ל, היו נרשמות כדין, הנתבעת היתה עוברת את הרף העליון למחזור העסקי השנתי שלה, באופן שהיה מביא לשינוי מצבה מול רשויות המס (בהקשר זה ראו גם, פרוטוקול, עמוד 33-34).

ממכלול הדברים שפורטו לעיל עולה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי אלון ז"ל גנב מוצרים מהתובעת. אמנם, זו הסברה היחידה שהועלתה על ידי התובעת אך המדובר בסברה בלבד. לא הוצגה כל אסמכתא או ראיה המלמדת, כי הסחורה שכביכול נמכרה על ידי מר אלון ז"ל, במסלול "השחור", מקורה מתוך המלאי של התובעת. לא ניתן לשלול סברה נוספת, לפיה מר אלון ז"ל ניהל עסק צדדי ועצמאי ומכר סחורה משלו ללקוחות התובעת. בנוסף, לא עלה בידי התובעת להוכיח מודעות וידיעה של הנתבעת אודות מעשיו הנטענים של אלון ז"ל. למעלה מן הצורך, להלן נבחן גם את סוגיית שיעור הנזק.

לעניין שיעור הנזק, נטען כי, על פי פתקי הקניות במזומנים, בכתב ידו של אלון, שנותרו בידי הנתבעת, ובהסתמך על הצהרתה שמדובר בפתקים בודדים בלבד מתוך כמות פתקים רבה מאוד, אותם היא לא שמרה, פתקים המייצגים קניות רבות במסלול ההונאה והגזל, הרי גם אם ממעיטים בהערכת תדירות הקניות לקנייה אחת בחודש, ניתן לאמוד את היקף קניותיה במזומנים מידי אלון, בסדרי גודל של יותר מ- 15,000 ₪ לשנה לפני מע"מ, דהיינו גזל בסדרי גודל של כ- 18,000 ₪ לשנה.

נטען, כי הנתבעת נעשתה לקוחה של התובעת בשנת 2005, השנה בה אלון החל לעבוד אצל התובעת. צוין, כי בעקבות הגעתו של אלון לעסק הגיעו עמו גם מספר לקוחות שהיו נאמנים לו עוד מימי מקום עבודתו הקודם, והנתבעת ביניהם.

לאור האמור, נטען, כי לא יהיה זה מופרז לאמוד את היקף נזקי עוולת הגזל שביצעה הנתבעת לאורך עשר שנים, בצוותא חדא עם אלון, בסדר גודל של 180,000 ₪ במצטבר.

יחד עם זאת, לצורך קביעת סכום התביעה ובמטרה לצמצם למינימום את רכיב אי הוודאות באומדן היקף נזקי הגזל שביצעה הנתבעת עם אלון, החליטה התובעת להעמיד את סכום התביעה על סך 50% מאומדן היקף נזקי הגזל דהיינו על סך של 90,000 ₪ בלבד.

כאמור לעיל, סך הכל העבירה הנתבעת לידי מר בורשטיין שני פתקים. על סמך שני פתקים אלו בנתה התובעת הערכת נזק שאין לה על מה לסמוך. אמנם, צוין על ידי הנתבעת, כי יש הרבה פתקים כאלה, אך לא ניתן לפסוק פיצוי על סמך השערה בלבד, מלומדת ככל שתהיה. לצורך עניין זה, העובדה כי מר בורשטיין הינו בעל תואר בכלכלה, אין בה כדי לתת ביסוס להערכת התובעת. המדובר בעניין שבמומחיות והיה על התובעת להגיש חוות דעת מומחה לצורך הוכחת וביסוס שיעור הנזק.

הערכת התובעת מבוססת על ההנחה, כי "שיטת הפתקים" החלה בשנת 2005, השנה בה החל מר אלון ז"ל את עבודתו אצל התובעת. אין להנחה זו על מה לסמוך. אין בחומר הראיות אינדיקציה כלשהי ממנה ניתן להסיק, כי "שיטת הפתקים" הנטענת החלה מיד עם תחילת עבודתו של מר אלון ז"ל. גם מר בורשטיין עצמו לא טוען שכך הדבר (ראו, פרוטוקול, עמוד 13).

בנוסף לכך, אין כל אינדיקציה כי שני הפתקים שנמסרו על ידי הנתבעת משקפים את יתר הפתקים הנטענים או מהווים ממוצע להיקף הסחורה שסופקה על ידי אלון ז"ל לנתבעת בשיטה הנטענת.

התובעת לא השכילה להציג השוואה של המלאי שנרכש על ידי התובעת בתקופה נתונה לעומת הסחורה שנמכרה באמצעות חשבוניות, קבלות ותעודות משלוח שנרשמו בספרי התובעת. בנוסף, ההנחה של התובעת הינה, כי היו לקוחות נוספים ולא ברור מי הם אותם לקוחות והאם גם להם סופקה סחורה באמצעות "שיטת הפתקים" הנטענת. עוד נטען, כי מר אלון ז"ל הביא עימו לעסק מספר לקוחות שהיו נאמנים לו, ביניהם הנתבעת. לא הוגשה כל אסמכתא לתמיכה בטענה זו.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את שיעור הנזק ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. המדובר בהערכה בלבד המבוססת על השערות והנחות שלא נמצא להן תימוכין בחומר הראיות. לא בכדי התובעת עתרה לפיצוי בשיעור 50% מההערכה שנעשתה על ידה. אך גם אם מצמצמים את גובה הפיצוי המבוקש לחצי, אין בכך כדי לאפשר מתן פיצוי על בסיס השערות בלבד. בייחוד, מקום בו ניתן היה לפעול אחרת ולספק ראיות של ממש הן לביצוע עוולת הגזל כנטען והן לשיעור הנזק.

לעניין הרכיב השני של כתב התביעה שעניינו החוב בהתאם לכרטסת, לתצהיר עדות ראשית של משה בורשטיין צורף העתק הכרטסת המנוהל בספרי החשבונות של התובעת על שם הנתבעת וכן העתק חשבוניות שלא נפרעו (נספחים א' ו- ה לתצהיר משה). מהכרטסת עולה, כי נכון ליום 31.12.2016 חובה של הנתבעת עומד על סך של 15,683 ₪.

הנתבעת לא הגישה כרטסת נגדית. הנתבעת לא הגישה קבלות וחשבוניות שיש בהם להצביע, כי יתרת החוב שולמה. טענתה של הנתבעת, כי שילמה את החוב במזומן לידי אלון ז"ל נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. הפתקים שהוצגו על ידה והוגשו לתיק, כנספח ג' לתצהיר מר בורשטיין, אין בהם כדי ללמד על תשלום יתרת החוב. בפתקים מפורטים מוצרים שכביכול סופקו על ידי אלון ז"ל לידי הנתבעת והמחיר בצידן. אין בפתקים אמירה כלשהי בעניין קבלת תשלום במזומן על חשבון החוב שבכרטסת.

כאשר מצד אחד עומדת הכרטסת שהוצגה על ידי התובעת והעתק החשבוניות שלא נפרעו ומנגד הנתבעת לא הציגה כרטסת נגדית ולא הציגה אסמכתאות המלמדות על תשלום החוב, מגיעים למסקנה, כי עלה בידי התובעת להוכיח את קיומו של החוב ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

בהקשר זה יצוין, כי מהעדויות עלה, כי מר בורשטיין העביר העתק הכרטסת והחשבוניות לידי הנתבעת עוד בתאריך 29.2.2016 וכן פעם נוספת ביום 16.7.2017 (ראו, נספח ה לתצהיר משה) אך הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן כדי להפריך את תוכן הכרטסת וגם לא פעלה לזמן עדים שיכולים לסייע לה בנדון כגון רואה החשבון שמלווה את העסק שלה.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,683 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (22.1.2019) ועד למועד התשלום בפועל.

בשים לב לסכום התביעה המקורי לעומת הסכום שנפסק כאמור לעיל ובשים לב, כי הגשת תביעה על סך 105,683 ₪ הביאה את הנתבעת להוצאות משפטיות לא מבוטלות, מצאתי, כי בנסיבות העניין אין מקום ליתן צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"ב חשוון תשפ"ב, 18 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.