1. לפניי תביעת הפסדים, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי הביטוח שנוכו מהמבוטח בעקבות הפעלת הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת ביטוח נזקי רכוש, וזאת על רקע תאונת דרכים.

תאונת הדרכים אירעה ביום 08.08.2018, בין כלי רכב, מ"ר 145-42-601 שבעת התאונה היה בבעלות התובע ונהוג בידו (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מ"ר 87-298-62 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו, ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת האחריות לתאונה והן בשאלת הכיסוי הביטוחי מצדה של הנתבעת 2 שכן על פי טענתה, במועד התאונה רישיון הנהיגה של הנתבע 1 היה שלול, ובהתאם לתנאי הפוליסה אין כיסוי ביטוחי במקרה שהאירוע הביטוחי ארע בזמן נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף. כמו כן, קיימת מחלוקת נוספת לעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה וב"כ הצדדים העלו את טיעוניהם.

4. בתום ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט להכריע בתביעה, על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5. על כן, על סמך מכלול החומר המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר שבחנתי את עדויות העדים ואת כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבע 1, ודינה להידחות כנגד הנתבעת 2 ללא צו להוצאות.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית בלבד, כדלקמן:

האחריות לקרות התאונה

5.1. על יסוד כל החומר שהונח לפניי ועדויות הצדדים ובעיקר עדותו של הנתבע 1 בבית המשפט, נחה דעתי כי הנתבע 1 גרם ברשלנותו לקרות התאונה עת לא שמר מרווח כדין מרכב התובע ופגע בו מאחור.

הכיסוי הביטוחי

5.2. הנתבעת 2 טוענת כי הואיל ובעת התאונה רישיון נהיגתו של הנתבע 1 היה שלול בשל שיטת הניקוד, דהיינו בשל צבירת כמות מסוימת של נקודות על רקע עבירות תנועה, הרי שבהתאם להוראות הפוליסה, אין כיסוי ביטוחי לנזקי צד ג'.

5.3. על מנת לקבל טענה מעין זו, הרי שאין די להראות כי רישיון הנהיגה של הנהג היה שלול בעת התאונה אלא בנוסף יש להראות כי הנהג, בעל הרישיון היה מודע לשלילה.

5.4. הנטל להוכיח כי אכן רישיון נהיגתו של הנהג היה שלול בעת התאונה וכי הוא היה מודע לשלילה עובר לתאונה, מוטל על שכמה על הנתבעת 2.

5.5. על פי המסמכים שהוצגו בפני – ובכלל זה מסמכים רשמיים שהופקו ממשרד הרישוי המצביעים על מועד שליחת ההודעה בדבר השלילה עם מספר דבר הדואר הרשום ומסמך מאתר האינטרנט של הדואר המצביע על כך שדבר הדואר הספציפי נמסר ליעדו – אני סבור כי הנתבעת 2 עמדה בנטל להוכיח את ידיעתו של הנתבע 1 אודות השלילה. טענתו של הנתבע 1 כי דבר הדואר לא הגיע אליו מעולם תוך שאינו שולל כי מי מבני ביתו קיבל את דבר הדואר, היא טענה בלתי מבוססת כאשר מנגד קיימת אסמכתא המצביעה על כך שדבר הדואר נמסר ליעדו.

5.6. משכך, הוכח כי הנתבע 1 היה מודע לשלילה עובר למועד התאונה.

5.7. די בכך כדי לקבוע כי הנתבע 1 נהג ברכבו חרף ידיעתו בדבר השלילה והדבר פוטר את מבטחתו מתשלום תגמולי ביטוח, בהתאם לפוליסה.

הנזק

5.8. אשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שהתובע צירף את האסמכתאות הנדרשות להוכחת גובה הפסדיו בגין הפעלת הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת הביטוח שהייתה לו במועד קרות התאונה. עם זאת, בחישוב סכום התביעה נפלה טעות שהרי מרכיבי הנזק של התובע מסתכמים בסך של 5,155 ₪ ולא כפי שנרשם בטעות. לכן סכום התביעה הנכון הוא 5,155 ₪.

זאת ועוד, איני מאשר את ראש הנזק "ימי עמידה/ עגמת נפש". לגבי ימי עמידה לא צורפה כל אסמכתא ולגבי עגמת הנפש הרי לא ברור איזו עוגמת נפש נגרמה ממיצוי הליך זה. לכן, יש להפחית סך של 1,000 ₪ מסכום התביעה.

5.9. לפיכך, סכום התביעה המוכח הוא 4,155 ₪.

6. אשר על כן, הנתבע 1 ישלם לתובע את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה המוכח בסך של 4,155 ₪, כאמור בסעיף 5.9 לעיל, בתוספת אגרת בית משפט כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הואיל והצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, וככל שזו שולמה היא תושב למשלם.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.