לפני: כב' השופט יעקב אזולאי

פסק דין

המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 28.8.18 (להלן: "הוועדה") בעניין קצבת נכות כללית אשר קבעה למערער:

20% נכות רפואית (לתקופה מ-4/4/2015);

בשל קביעה זו דחיית המשיב מיום 20/3/2018 נותרה בעינה.

הוועדה דחתה את הערר לאחר שפעמיים לא התייצב המערער לבדיקת הוועדה

רקע עובדתי המשקף בין היתר את עמדות הצדדים

1. כתב ערעור ראשוני ללא נימוקי ערעור - הוגש ביום 30/01/19
2. במסגרת כתב התשובה מיום 14/5/2019 נטען כי לא הוגשו נימוקי ערעור ואולם מעיון בהחלטת הוועדה לא נפלה כל טעות משפטית. המערער לא הופיע פעמיים לדיוני הוועדה ועל כן בדין דחתה הוועדה את הערר. המערער לא סיפק כל הסבר שיש בו כדי להצדיק את אי הופעתו לוועדה.
3. ביום 16/6/2019 הגיש המערער נימוקי ערעור לאחר שקיבל כתב מינוי מהאגף לסיוע משפטי. נטען לראשונה, כי "המערער לא קיבל זימון ולכן לא התייצב בפני הוועדה". המדובר במערער הסובל ממחלת F.M.F אשר בגינה סובל ממחלות נוספות ועל הוועדה לבחון זאת.
4. ביום 8/9/2019 הגיש המשיב כתב תשובה מתוקן במסגרתו נטען כי חרף קבלת הייצוג המשפטי והגשת נימוקי הערעור, לא נפלה טעות משפטית בפעולת הוועדה. למערער נשלחו שתי הזמנות: האחת - ביום 9/7/2018; הזמנה נוספת – ביום 8/8/2018 אך המערער לא הופיע אליהן. לטענת המשיב אין לקבל את הטענה כי לא קיבל זימון אשר עלה לראשונה רק במסגרת נימוקי הערעור. בהתאם לתקנה 57 ג' לפקודת הראיות די בשליחת המכתב. הכתובת אליה נשלחו ההזמנות היא אותה כתובת המתנוססת במכתבים שנשלחו אליו. אף לגופו של עניין, דרג ראשון קבע למערער 20% נכות כך שממילא רחוק הוא מלעבור את הסף המזכה. ככל שהמערער סובל מבעיות גב והוא עובר סדרת בדיקות הוצע לו לפנות בהליך של בדיקה מחדש.
5. בפתח דיון ההוכחות מיום 29/1/2020 טען המערער, כי הוא עומד על טענתו כי לא קיבל את ההזמנות. לטענתו, אין כל הגיון שהמערער לא יתייצב לוועדות ולכן יש יסוד להניח כי הוועדה חרגה באופן קיצוני בהחלטתה.
6. אף המשיב התבצר בעמדתו תוך שהוא מסתמך כאמור על סעיף 57 ג' לפקודת הראיות לפיו די בשליחת המכתבים כדי להראות ראיה למסירתם, לפיכך זכותו של המערער איננה אבסולוטית. המשיב התנהל בהתאם לחוק. למעלה מן הצורך, הוסיף המשיב כי הנכות של המערער עומדת על 20% לפי קביעת וועדה מדרג ראשון.

הסיכויים שוועדה מדרג שני תקבע זכויות כתוצאה מכך הן נמוכות מאוד ולכן הטענות הסוציאליות גם הן רחוקות מכדי להיות משמעותיות. בנוסף גם בחקירתו נחקר המערער על תצהירו וזה לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת מדוע לא טען בהזדמנות הראשונה שהייתה לו שהוא לא קיבל את המכתבים הגם שמדובר בשני מכתבים ובשתי וועדות שאליהן זומן ולא התייצב.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות), , קובע חזקה בדבר קבלתו של דבר דואר שנחזה להיות ממוען באופן תקין לאדם, ובדבר המועד לקבלתו. וכך קובע הסעיף:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון 'המצאה' ובין שהוא נוקט לשון 'נתינה' או 'שליחה' או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת -

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר." (הדגשה הוספה – י.א.)

1. הוראתו של סעיף 57 ג' לפקודת הראיות מעגנת בתוכה חזקה לפיה דבר דואר שנשלח למען שנחזה להיות תקין, מגיע ליעדו תוך פרק זמן סביר.
2. המדובר בחזקה עובדתית הניתנת לסתירה. זו אינה עומדת לבדה ויש לשקול אותה יחד עם כלל הראיות והנסיבות. בענייננו, על המערער להוכיח ששתי הודעות המשיב לא הגיעו אליו, שמעצם העניין כאשר מדובר בשתי הודעות הרי שהקושי אך מתעצם להוכיח זאת.

הכרעה

1. אין חולק, כי אין חובה שבדין לפיה על המשיב למשלוח המכתבים בדואר רשום. על פי הפסיקה בהעדר הוראה ספציפית הקובעת דרך המצאה אחרת, הכלל הוא כי המצאה תבוצע באמצעות דואר רגיל.
2. בענין צרור (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.5.2015) עמד בית הדין הארצי על השיקולים שבבסיס הקביעה ולפיה די בהמצאה בדואר רגיל בהקשר של המצאת מסמכים הנשלחים למבוטחים של המוסד לביטוח לאומי לרבות החלטות שיש להן נפקות לעניין זכויות וחובות של המבוטחים, כדלקמן:

"אף אנו סבורים כי בהיעדר איסור מפורש על כך, או בהעדר הוראה ספציפית הקובעת דרך המצאה אחרת – למשל ההוראות הנזכרות בהערת שוליים 2 לעיל, יש לפרש את חוק הביטוח הלאומי כמתיר המצאת מסמכים בדואר "רגיל". בפרשנות זו יש טעם רב, שכן חיוב המוסד במשלוח הודעות והחלטות ב"דואר רשום" דווקא, עלול לסרבל את עבודת המוסד עד כדי שיתוקו, והדבר יוביל בסופו של יום לפגיעה במבוטחים עצמם. יתר על כן, בראייה כוללת, נראה כי לא יהיה זה יעיל לחייב את המוסד להמציא את כל החלטותיו והודעותיו ב"דואר רשום" דווקא, שעלותו גבוהה בהרבה מעלות משלוח דואר "רגיל", וזאת בהנחה הסבירה, המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר, שרוב רובם של דברי הדואר מגיעים ליעדם אף במשלוח בדואר "רגיל". כך או כך, לא הוכח לפנינו אחרת".

1. באותה פרשה, בית הדין הארצי עמד גם על החזקה ולפיה יש לראות דבר דואר שנשלח על ידי המוסד לביטוח לאומי ככזה שהגיע ליעדו בהסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון.

בענין כרם (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.6.2003). בהקשר של משלוח קנסות ועל ההיגיון וניסיון החיים ולפיו כל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען בתוך פרק זמן סביר.

בית המשפט העליון ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי, בנימוק שהיא "נעדרת עיגון בדין ואף פוגעת בתכליות ציבוריות חשובות". בהרחיבו לעניין חשיבות חזקות המסירה בדואר קבע:

"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו:ע"א 3613/97 אזוב נ עיריית ירושלים, פ"ד נו (2) 787, 806-805 (2002)...).

המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המיסים (גביה) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין."

אמנם ההקשר בעניין כרם שונה מהעניין שלפנינו, אולם יפים הדברים אף לענייננו-אנו, בשינויים המחויבים.

1. אמור מעתה. בהעדר הסדר ספציפי לא מוטלת על המוסד לביטוח לאומי החובה להוכיח באופן פוזיטיבי כי דבר הדואר נתקבל אצל המערער ודי בהוכחת המשלוח על מנת להעביר את הנטל למערער להוכיח כי המכתב/ההודעה לא נתקבלו אצלו.
2. לפיכך, בהיעדר איסור מפורש על כך, או בהעדר הוראה ספציפית הקובעת דרך המצאה אחרת יש לפרש את חוק הביטוח הלאומי כמתיר המצאת מסמכים בדואר "רגיל".
3. בענייננו, שתי ההזמנות צורפו לכתב התשובה המתוקן. כתובתו של המערער מתנוססת בצד ימין של כל אחת מההזמנות "לכבוד: יהודה קדוש צ'יזלנג 6 דירה 22 אשדוד 7753005" ונקבע כי אם עדות המשיב מצביעה על נוהל עבודה סדור בנושא זה - די בכך.
4. במצב דברים זה, משבחר המשיב לפעול למשלוח המכתבים בדואר רגיל ואף שאינו נדרש למשלוח מכתבים בדואר רשום, הרי שהנטל להוכיח אחרת רובץ לפתחו של המערער.

בנסיבות המתוארות, משהמשיב הציג כאמור העתק של שתי ההזמנות בהן מופיעה כתובתו של המערער, נטל ההוכחה כי לא קיבל את ההזמנות הועבר אל כתפיו של המערער. נטל שלאור כל האמור, המערער לא עמד בו.

1. זאת ועוד. מעיון בכתב הערעור המקורי, לא סיפק המערער כל הסבר הגיוני המניח את הדעת לאי הופעתו לשתי הוועדות אליהן זומן. כמו גם אין בגרסתו הראשונית של המערער, כל ציון של מועד בו קיבל לטענתו את הזמנות המשיב.
2. לא שוכנעתי בגרסת המערער לפיה הוא טוען שסגרו לו את התיק בתמיהה וכי הוא לא יודע מה נדרש ממנו. המערער מנהל מספר הליכים במקביל ולכן לא סביר שלא ידע. אי הסבירות במצב דברים זה מחזקת את המסקנה כי ההזמנות אכן הגיעו למערער בסמוך לאחר משלוחם.

בנוסף, אם, כטענת המערער, לא קיבל הוא את ההזמנות –הרי שהיה עליו לשקוד באופן סביר לברר מה עלה בגורל בקשתו. במצב דברים שכזה קשה להלום את טענת המערער שלפיה יש לדון בעניינו לגופו.

1. לאור כל האמור, ובהתאם לחזקה העובדתית שלא עלה בידי המערער לסתור אותה, שלפיה דברי דואר שנשלחים כמקובל, מגיעים למענם כעבור פרק זמן סביר, יש להניח כי ההזמנות הגיעו לידו כעבור כמה ימים ממועד שליחתם. מכאן, מאחר שלא התייצב לשתי הוועדות הרי שלא נפל פגם או טעות משפטית בפעולת הוועדה.

סוף דבר

1. אשר על כן, הערעור נדחה.
2. בנסיבות שבהן המערער מיוצג ע"י הסיוע המשפטי - כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.