לפני בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעת על יסוד המצאה בדרך של הדבקה.

הדבקת כתב התביעה על הדלת בכתובתו של נמען היא אמנם דרך אפשרית להמצאת כתב בי-דין, וזאת על פי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עם זאת, הכלל הוא זה הקבוע בתקנה 477 לתקנות, לפיו על ההמצאה להתבצע, ככל הניתן, לידי הנמען עצמו. רק כאשר הוכח, כי אין אפשרות לאתרו, ניתן לפעול בדרך החורגת מכלל ההמצאה האישית, ובכלל זה באמצעות הדבקה על הדלת כאמור, ובלבד שההמצאה תהיה "בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק בו", ובנסיבות אשר בהתבסס עליהן ניתן להניח, כי כתב הטענות יובא לידיעת בעל דין. במקרה של המצאה בדרך של הדבקה אין בית המשפט חייב להכיר בהמצאה כהמצאה כדין, שכן המסמך שהומצא בדרך של הדבקה "לעולם אין לדעת אם הוסר משם על ידי מאן דהוא ובשל כך לא הגיע לידי הנמען או בני ביתו" (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ' 425; ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 232; ב"ש 278/84 מחמוד סולימאן צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 755, 756 (1984)).

במסגרת תצהירו של המוסר, אשר צורף לבקשה שלפני, אין כל פירוט עובדתי כיצד המוסר וידא, כי הנתבעת אכן מתגורר בכתובת האמורה. אמנם צוין כי ההדבקה בוצעה בכתובת שנמסרה, אולם מצופה היה, כי המוסר יפרט האם היה שלט על גבי הדלת עם שם הנתבעת ואף יצרף תמונה, ישוחח עם השכנים על מנת לוודא שהנתבעת מתגוררת במקום וכו'.

בנסיבות אלה איני סבורה שיש מקום ליתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת, על יסוד אותה המצאה בדרך של הדבקה בלבד, ועל התובעת להתכבד ולהמציא את כתב התביעה לידי הנתבעת עצמה במסירה אישית, ולכל הפחות שהמוסר יפעל לוודא שהנתבעת אכן מתגוררת בנכס בפועל, מעבר לעצם ההדבקה עצמה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.