המבקשים רכשו מהמשיבה 2 (להלן: "ברתור") זכויות חכירת משנה בקומה אחת בבניין משרדים בתל אביב, עד לשנת 2062. כפי ההסכם שנכרת ביניהם, העבירה ברתור למבקשים אף זכות שימוש שהייתה לה לכאורה ב-10 מקומות חנייה בחניון המצוי בבניין, אף זאת עד לשנת 2062. דא עקא, כשניסו המבקשים לממש את זכות השימוש בחניון כאמור, נתקלו בסירובה של בעלת הזכויות בחניון, המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"). לשיטתה, בעוד המשרדים אכן הוחכרו למבקשים עד לשנת 2062, לא כך הם פני הדברים ביחס לזכות השימוש בחניון.

המשיבה סבורה כי הזכות הנטענת לשימוש בחניון איננה בתוקף עוד, בהסתמכה על הסכם שערכה בשנת 1976 בגדרו, כך נטען, לא נקצבה תקופת זמן. יובהר כי הזכות הנטענת שורשרה לגורמים שונים במשך השנים, עד שהועברה לברתור וממנה אל המבקשים. אף שאלו, מצדם, מציגים עותק של ההסכם הנזכר בגדרו מצוין במפורש כי תוקפו עד לשנת 2062, המשיבה סבורה כי עותק זה חסר משקל ראייתי ועומדת על הצגת המסמך המקורי.

התובענה שהגישו המבקשים על דרך המרצת פתיחה, כוללת עתירה לסעדים הצהרתיים שונים, שעיקרם תוקפו של ההסכם הנזכר משנת 1976; העדר מניעה להתקשרות בהסכמי המשנה לרבות תוקפו של זה שנערך עם ברתור והיות המבקשים בעלי זכות לשימוש ב- 10 מקומות חניה בלתי מסוימים בחניון המשיבה.

במוקד הדיון ניצבת השאלה שבמחלוקת, האם עלה בידי המבקשים להוכיח שהזכות שהעניקה המשיבה לפני שנים לשימוש בחניון, עומדת בתוקף עד לשנת 2062, אם לאו.

רקע

1. ביום 11.10.2018 רכשו המבקשים מברתור את זכויות חכירת המשנה במשרד בקומה השביעית בבניין המוכר כ"בית כלל" בתל אביב, הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש 136, חלקה 7091, תת חלקות 165-156 (להלן: "הסכם המכר", "המשרד", "הבניין" - בהתאמה). זכות חכירת המשנה שהייתה לברתור במקרקעין אותה מכרה למבקשים, נשענה על זכות החכירה הראשית שהייתה לחברת מגדל עפ-ער בע"מ (להלן: "עפ-ער"), עד ליום 20.11.2066.
2. בגדרי הסכם המכר, ברתור אף המחתה למבקשים זכות שימוש ב-10 מקומות חניה בלתי מסוימים בחניון ברחוב לוריא 8 בתל אביב, המהווה אגף בבניין (להלן: "החניון"). בהסכם המכר צוין כי זכות השימוש של ברתור בחניות הנזכרות, אף היא עד ליום 22.11.2062, קמה לה מכוח הסכם שכירות שנחתם עוד בשנת 1976 בין המשיבה לצד שלישי, והזכויות מכוחו של הסכם זה שורשרו במשך השנים, עד שהגיעו לברתור.
3. למען שלמות התמונה, תתואר שרשרת ההסכמים והעברת הזכויות במשרד ובחניון, כדלקמן -
4. בהסכם מיום 23.11.1964, וכן בתוספות מימים 29.4.1969, 27.10.1972 ו-3.1.1973 (התוספת האחרונה - מש/1) החכירה עיריית תל אביב את הזכויות במשרד ובחניון למשך תקופה של 98 שנים, החל מיום 20.11.1968. את הזכויות במשרד חכרה עפ-ער ואת הזכויות בחניון חכרה המשיבה.
5. ביום 31.5.1973 רכשה אטבליסמנט וסטים (להלן: "וסטים") מעפ-ער זכות חכירה משנה במשרד, ובתוך כך אף העבירה תשלום נפרד בעבור 10 מקומות חניה, בסכום של 138,000 ל"י (להלן: "הסכם 73". זה התקבל כראיה בדיון מיום 24.10.2019 והוגש לתיק האלקטרוני בהודעת המבקשים מיום 6.11.2019).
6. בגדרי הסכם-המשך בין וסטים לבין המשיבה מיום 6.12.1976 (התאריך המופיע על גבי ההסכם אינו קריא, אך אינו שנוי במחלוקת), צוינה העובדה כי בהסכם 73 שילמה וסטים עבור 10 מקומות חניה. כפי נוסחו של ההסכם המדובר מיום 6.12.1976, זכות השימוש ב-10 מקומות חניה תינתן "ללא כל תמורה זולת השתתפות יחסית בהוצאות האחזקה והתפעול של החניון, למשך תקופת הסכם זה". כן הוגדרו תנאים שונים ביחס לזכות החניה, כגון הרכבים שיוכלו לחנות בחניון (להלן: "הסכם 76", או "הסכם היסוד" - נספח 1 לתובענה). אין מחלוקת כי וסטים השתמשה ב-10 מקומות חניה בחניון עד לשנת 1981, ללא תשלום דמי מנוי.
7. ביום 1.4.1981 מכרה וסטים את זכויותיה במשרד ובחניון מכוח שני ההסכמים הנזכרים, מהימים 31.5.1973 ו-6.12.1976, לישראלום חברה ישראלית לבתים ונכסים (להלן: "ישראלום") (נספח 3 לתובענה). אין מחלוקת כי ישראלום השתמשה ב-10 מקומות חניה משך 28 שנים, עד לשנת 2009, מבלי שנדרשה לתשלום דמי מנוי.
8. ביום 1.12.2009 חתמה ישראלום על כתב המחאת זכויות, בגדרו העבירה את זכויותיה במשרד ובחניון אל עו"ד רונית שבירו, בנאמנות עבור ברתור. ביום 9.12.2009 הועברו הזכויות מעו"ד שבירו אל ברתור (נספחים 5-4 לתובענה). גם ברתור, כקודמיה, השתמשה ב-10 מקומות חניה משך שנים, עד ליום 11.10.2018, מבלי שנדרשה לתשלום דמי מנוי.
9. כנזכר, בהסכם מיום 11.10.2018 המחתה ברתור למבקשים את זכות חכירת המשנה במשרד וכן את זכות השימוש ב-10 מקומות חניה, וזאת עד ליום 22.11.2062.
10. המבקשים פנו למשיבה לקבלת אישורי כניסה לחניון ל-10 רכבים, וזו ביקשה לקבל לעיונה את ההסכמים עם שרשורי הזכויות המתוארים. לאחר שהועברו אליה, טענה כי בהסכם 76 לא מוגדרת תקופת ההסכם ובהתאם לדין לא תיתכן התקשרות בלתי-מוגבלת בזמן. בעקבות כך, העבירו המבקשים אל המשיבה העתק נוסף של אותו הסכם, בו מצוין, במפורש, כי תקופתו עד ליום 22.11.2062, כאשר התאריך הושלם בהסכם בכתב יד. לפי טענת המבקשים, המדובר הוא באותו הסכם בדיוק שכבר הועבר למשיבה, אלא שההעתק הראשון נסרק באיכות נמוכה ומשכך לא ניתן לראות את הכתוב בו בבירור. המשיבה טענה, כי הועברו לעיונה שני נוסחים שונים וכנזכר, דרשה כי יועבר אליה נוסח ההסכם המקורי. למותר לציין, כי הסכם 76 המקורי, בשונה מהעתק צילומי, אינו מצוי בידי מי מהצדדים.

משלא אפשרה המשיבה למבקשים להשתמש במקומות חניה בחניון ללא תשלום, הוגשה התובענה שמלפניי.

תמצית טענות הצדדים

1. עיקר טענתם של המבקשים, כי בהסכם 76 המשיבה הקנתה לחוכר המשנה של המשרד זכות שימוש בחניון, עד שנת 2062, זכות ששורשרה למבקשים ברבות השנים. לשיטת המבקשים, המשיבה מפרה את התחייבותה ומתנערת ממנה בחוסר תום לב. נטען, כי הסכם 76 והסכמי המשנה שנעשו מכוחו כובדו על ידי המשיבה משך עשרות שנים, מאז שנת 1976, שעה שהותר לכל חוכרי המשנה של המשרד לעשות שימוש ב-10 חניות. נוכח זאת, סבורים המבקשים, כי המשיבה מושתקת מלטעון להיעדר תוקף של זכות השימוש בחניון.

עוד נטען, כי בהסכם 76 נכרכה זכות השימוש בחניון יחד עם זכות חכירת המשנה במשרד, כאשר תוקפה של האחרונה עד שנת 2062 אינו שנוי במחלוקת. צוין, כי בהעדר מחלוקת שהמבקשים הם חוכרי משנה ביחס למשרד, אין צריכה להיות מחלוקת על זכות השימוש שלהם בחניון.

1. המשיבה, מנגד, עומדת על כך שהמבקשים דורשים לחנות בחניון ללא תמורה, מבלי שהוכיחו את זכותם לכך. נטען, כי המשיבה לא קיבלה כל תמורה בעבור החניה, ובהתאם לדין, רשות ללא תמורה ניתנת לביטול בכל עת. אשר להסכם 73, בו צוין כי שולמה תמורה עבור החניה, טענה המשיבה נגד הגשתו של אותו הסכם, היותו של העותק שהוגש באופן חלקי בלבד בחסר של מספר סעיפים. בכל מקרה ציינה, כי כלל לא הייתה צד להסכם זה.

עוד לטענת המשיבה, הן בעותק הסכם 76 שבידיה והן בעותקו הראשון שהומצא לה על ידי המבקשים, לא מפורטת תקופת הזמן בה יהא הסכם זה בתוקף. לשיטת המשיבה, יש לתמוה מטענת המבקשים לפיה התאריכים הופיעו בנוסח ההסכם השני כיוון שנסרק באיכות טובה יותר. נטען, כי חזקה על המבקשים שהיו מעבירים עותק ברור כבר במכתבם הראשון ולא רק לאחר שהוסבה תשומת ליבם לאי-ציון תקופת ההסכם. אשר לטענה כי משך שנים הוענקה זכות חניה לחוכרי המשנה, הודגשה זכותה המתבקשת של המשיבה לבחון מעת לעת את מצבה המשפטי. לגישתה, אף אם בחרה שלא לעשות כן בעבר, אין בכך להקנות למבקשים זכות כלשהי. עוד נטען, כי היעדר רישום בפנקס רישמי בקשר להסכם המקנה זכות במקרקעין, מעיד אף הוא על כך שאין מדובר בהסכם החובק את התקופה הנטענת על ידי המבקשים. המשיבה מוסיפה על כך וטוענת, כי בהסכם עם העירייה, קיימת מגבלת תקופת רשות לחנות בחניון אשר ניתן להקנות לאחרים, ולא אותר מסמך לפיו נתבקשה או ניתנה רשות זו.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקשים לא טרחו לפנות אליה על מנת לברר את העובדות טרם חתימתם על הסכם המכר והיא לא הציגה בפניהם מצג כלשהו. לגישתה, אילו ביררו, היו מגלים שאין להם זכות לחניה בחניון ללא תשלום. לפיכך, סבורה המשיבה, כי על המבקשים לשאת בתוצאות הנובעות מרשלנותם שלהם. לבסוף, טוענת המשיבה, כי ככל שתתקבל טענת המבקשים, יהא עליהם לשאת בחלק מהוצאות החזקת החניון, בנוסף לתשלום ארנונה.

1. ברתור תומכת בעמדת המבקשים וטוענת, כי המחתה להם את זכות השימוש ב-10 מקומות חניה בחניון עד ליום 22.11.2062. עוד מציינת, כי החל ממועד רכישת הזכויות על ידה ביום 1.12.2009 ועד למועד מכירתן ב-11.10.2018, עשתה שימוש יומיומי ב-10 חניות בלתי מסוימות בחניון, ללא כל הפרעה.

בשלב הגשת הסיכומים הגישה ברתור בקשה לסילוק התובענה על הסף, בטענה כי לא התבקש כל סעד נגדה, והמחלוקת בעיקרה בין המבקשים למשיבה. בבקשתה עמדה ברתור על פסיקת הוצאותיה בגין ההליך.

ארחיב התייחסותי לטענות אלו של הצדדים ונוספות בגוף הדיון להלן.

דיון והכרעה

1. מטעם המבקשים העיד ערן מאיר לוי - דירקטור במבקשת 5, ומטעם המשיבה העיד מנהלה - דניאל דורון.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מראיותיהם ומכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להתקבל. בתמצית בשלב זה אציין, כי התרשמתי שעלה בידי המבקשים להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי זכות השימוש במקומות החניה שהעניקה המשיבה לחוכרי המשנה של המשרד - נקצבה בזמן עד ליום 22.11.2062. לבד מהסכם 76, המציין במפורש את המועד הנזכר, מסקנתי נסמכת בעיקר על התנהלותה של המשיבה בקיום הסכם זה במשך למעלה מארבעה עשורים. המשיבה אפשרה לכל חוכרי המשנה של המשרד, שבאו בזה אחר זה, לעשות שימוש חופשי ב-10 מקומות חניה בחניון. כך, שעה שאין מחלוקת כי תקופת החכירה של המשרד היא עד לשנת 2062. מצאתי כי עובדה זו מעידה על קיומה של זכות שימוש חוזית שעמדה לאותם חוכרים למשך תקופת החכירה. לא שוכנעתי כי המשיבה התירה את השימוש בחניון לחוכרי המשנה של המשרד אך בשל רוחב-ליבה או רשלנות מצדה. להלן אציג ביתר פירוט את הנימוקים שבבסיס מסקנתי.
3. תחילה אפנה לדון בהסכם היסוד משנת 1976, בגדרו הקנתה המשיבה לחוכרת המשנה דאז, וסטים, זכות לחניה ב-10 מקומות חניה בחניון. זכותם הנטענת של המבקשים יונקת את כוחה מהסכם זה.
4. בעוד שבעותק ההסכם שבידי המשיבה צוין בסעיף 13 כי: "תקופת הסכם זה היא החל מיום ____ וכלה ביום ____", בהעתק ההסכם שהציגו המבקשים לבית המשפט הושלם הסעיף האמור בכתב יד, כך שנכתב בו: "תקופת הסכם זה היא החל מיום חתימת הסכם זה וכלה ביום 22.11.2062". אדגיש כי לצד סעיף זה מתנוססת חותמתה של המשיבה.
5. המשיבה סבורה, כי אין לקבל את העותק אליו מפנים המבקשים, שנסיבות המצאתו לידיה תמוהות, משכך נעשה רק לאחר שהוסבה תשומת ליבם של המבקשים לכך שהסעיף חסר. כתנאי לכיבודו, המשיבה עומדת על הצגת הסכם 76 במקורו, בנוסחו כפי עמדת המבקשים. אין בידי לקבל גישה זו. כידוע, כלל "הראיה הטובה ביותר" אשר דורש הצגת מסמכי מקור, רוכך במידה רבה זה מכבר. לא אחת נפסק, כי ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, אם הוכח כי המסמך המקורי אבד (ראו ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב (1) 177, 188; ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16.11.2010)). עוד נקבע כי בהיעדר חשש לאמינות ההעתק, לא יהיה באי-הבאת המסמך המקורי כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל-הדין העושה בו שימוש (ראו ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר (15.3.2015)).
6. בענייננו, לא שוכנעתי כי עותק מהסכם 76 שהציגו המבקשים אינו מסמך מהימן, כטענת המשיבה. ערן מאיר לוי, שהעיד מטעם המבקשים הסביר בעדותו את הפער בין שני עותקי הסכם 76, כך: "ההסכם שהעברנו למשיבה בפעם הראשונה זה הסכם שהשתרש הרבה פעמים בין כולם. לא היה כל כך ברור התאריכים שם ולאחר בקשה שלכם לקבל העתק יותר ברור, על אף שאמרנו שאתם צד להסכם ואתם יכולים להסתכל על ההסכם המקורי ולא לבקש ממני - הבאנו העתק חדש יותר ברור עם התאריכים", ובהמשך: "ביקשנו מברתור להביא עותק פחות מצולם כדי שהתאריך יהיה יותר ברור" (ראו פרו' עמ' 10, שו' 23-20; עמ' 11, שו' 6-5). דברים אלו לא נסתרו וראיתי לייחס להם את מלוא המהימנות המתבקשת. המשיבה לא צלחה בביסוס חשש של ממש ביחס לאמינות העתק הסכם 76 שהוצג על ידי המבקשים ומשכך, דין טענותיה בהקשר זה להידחות.
7. ודוקו. מעבר לתקופה הנזכרת המצוינת בהסכם 76, מהות ההסכמה אף נלמדת ונתמכת מעצם העובדה שבמשך שנים התירה המשיבה לחוכרי המשנה במשרד לעשות שימוש ב-10 מקומות חניה בחניון באין מפריע. בהתנהלותה זו, יש כדי לחזק את המסקנה בדבר תקופת ההסכם. לא הוכחה טענתה של המשיבה, כי באותה עת נודעו לה שיקולים אחרים לאפשר חניה ללא תמורה, תוך ידיעה כי רשות זו ניתנת לביטול בכל עת. יודגש, כי טענה זו אף הועלתה כאפשרות רעיונית תיאורטית בלבד, וכלשונה בכתבי הטענות: "ההגיון מחייב ש...".
8. ממהלך הדיון התקבל הרושם לפיו נושאי המשרה במשיבה רואים עצמם משוחררים מהתחיבויות שנתנה מאחר ואלו התחלפו לאורך השנים, והמכהנים בתפקידם כיום לא כיהנו בעת שנחתמו ההסכמים הרלוונטיים לתובענה (ראו סע' 2 לסיכומי המשיבה ודברי העד מטעמה פרו' עמ' 17, שו' 12-8). ראויה שימת הלב בהקשר זה אף לעדותו שלא נסתרה של עד המבקשים, ביחס לדברים שנאמרו לו על-ידי מנהל המשיבה: "בסופו של דבר דניאל מה שהוא אמר לי שלפעמים צריך לפוצץ את הדברים כדי להשיג דברים יותר טובים את זה אני מצטט מהדברים שלו" (ראו פרו עמ' 11, שו' 22-21).
9. יתרה מכך. במכתב לברתור מיום 16.2.20210, שעסק בסוגיית הוצאות האחזקה שחבים בהן משתמשי החניון מכוח הסכם 76, ציינה המשיבה ביחס להסכם זה באמצעות בא כוחה, כי: "מדובר בהסכם לתקופה של עשרות שנים", וכי: "אך טבעי הוא לצפות שבמרוצת השנים הוצאות האחזקה של החניון תגדלנה" (ראו נספח 10 לתובענה). גם מכאן נלמד ובבירור, שהמשיבה הכירה בכך שהסכם 76 הוא לתקופה בת עשרות שנים. זאת, להבדיל, מתקופה שאינה מוגבלת בזמן, באופן שמאפשר את ביטולו בכל עת, כנטען כעת. דברים אלו מטעם המשיבה גובלים בהודאת בעל דין ולא הובהר הבסיס מכוחו מתבקשת התכחשות אליהם כדי טיעון להיפוכו של דבר.
10. עוד טוענת המשיבה, כי זכות השימוש בחניה הוענקה בלא תשלום, ולפיכך זכות זו ניתנת לביטול בכל עת. אין בידי לקבל אף טענה זו.

כנזכר, עיון בהסכם 73 מעלה כי בגין השימוש ב- 10 מקומות חניה הוענק תשלום על ידי חוכרת המשנה וסטים, בסכום של 138,000 ל"י. אכן, המשיבה לא הייתה צד להסכם זה, והתמורה הנזכרת לא שולמה לה, כי אם לעפ-ער, אשר כפי הנראה, בינה לבין המשיבה קיימים קשרים תאגידיים שטיבם לא הוברר. אולם, בהסכם 76, שהמשיבה הייתה צד לו, ובגדרו הוסדרו היבטים שונים של זכות החניה, צוין במפורש כי בגדרי הסכם 73 שילמה וסטים בעבור 10 מקומות חניה (בהמשך שורשרה זכות זו של וסטים עד שזו הועברה לברתור ולאחר מכן למבקשים). לנוכח היבטים ברורים אלו, אני סבור כי המשיבה מושתקת מלטעון כעת כנגד התשלום הנזכר.

1. עוד אציין כי דחיתי אף את הטענות נגד הגשתו של הסכם 73 במישור הדיוני, משהסכם זה הוגש לתיק בית המשפט כפי החלטה שניתנה במהלך הדיון מיום 24.10.2019 (ראו פרו' עמ' 3 שו' 2). אכן, עולות תמיהות מהיעדרם של סעיפים מסוימים בהסכם 73, אולם נוכח שבהסכם 76 צוין במפורש שהועבר תשלום עבור מקומות החניה לפי הסכם 73, דומה כי אין בכך רבותא לענייננו.

סיכומו של הקשר זה, זכות השימוש בחניה הוענקה תמורת תשלום, והאסמכתאות המשפטיות שהציגה המשיבה לעניין האפשרות לביטול חד-צדדי אינן רלוונטיות לענייננו.

1. המשיבה מפנה להסכם החכירה עם עיריית תל אביב, בגדרו נקבע כי היא לא תהא רשאית להחכיר בחכירת משנה את החניון כולו או מקצתו או להשכירו, אלא לתקופה העולה על 3 שנים (נספח ו' לתשובה להמרצה). בהקשר זה, עומדת המשיבה על כך שלא איתרה בקשת רשות מהעירייה למתן זכות שימוש למשך תקופה של 98 שנים. לא ראיתי לנכון לייחס לנתון זה משקל המכריע את הכף לזכות המשיבה, משמע לא ניתנה זכות שימוש בגדרי הסכם 76 עד ליום 22.11.2062. בעיקר כך משום שהמשיבה עצמה אינה חולקת על כי חוכרי המשנה השונים השתמשו בחניון במשך 42 שנים. לכאורה, לפי שיטתה, אף שימוש זה מנוגד להסכם עם העירייה. אף בהקשר זה, התנהלותה של המשיבה בפועל אינה מתכתבת עם טענותיה ומצויה בהיפוך להן.
2. אשר לטענות המשיבה בדבר חיוב המבקשים בהוצאות אחזקה של החניון ובתשלום ארנונה. לא הוצגה חזית מריבה תואמת להקשרים אלו והדיון בהם חורג ממסגרת הסעדים שהתבקשו אך על ידי המבקשים בכתב התובענה. ככל שהמשיבה סבורה כי היא זכאית להחזר הוצאות בגין זכות השימוש, פתוחה בפניה הדרך לפעול כהבנתה.

סוף דבר

1. לא הוכח כי נגרע תוקפם של הסכם 76 או איזה מהסכמי המשנה, לרבות זה שנערך עם ברתור. הוכח כי המבקשים הם בעלי זכות לשימוש ב- 10 מקומות חניה בלתי מסוימים בחניון המשיבה, עד ליום 22.11.2062. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו לשנות ממסקנתי ולאור המקובץ, דין התובענה להתקבל.
2. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, למורכבות המחלוקת, לשווי נחזה של הזכות מושא הדיון, למשאבים אליהם נדרשו הצדדים כעולה מתיק בית המשפט ולמכלול נסיבות העניין, תישא המשיבה 1 בהוצאות המבקשים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 65,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
3. אשר לברתור, לא מצאתי מקום לפסוק את הוצאותיה כפי שביקשה, ממספר טעמים. ראשית, ניתן היה להסתפק בשיגור הודעה קצרה לבית המשפט הכוללת עמדה עניינית לגופה של מחלוקת, תוך ציון שהיא אינה נוגעת לה, לצד בקשה לפטור מהשתתפות בהמשך ההליך אף מטעם באי-כוח. שנית, ברתור הגישה בקשה לסילוק התובענה נגדה על הסף, כשנתיים וחצי מתחילת ההליך, בשלב הגשת הסיכומים, כשכל "סף" איננו נראה לעין עוד. שלישית ואין המדובר בנימת ביקורת, אין לכחד אפשרות לתוצאה שונה לו הודיעה ברתור למשיבה בזמן אמת על המחאת זכותה למבקשים. בנסיבות אלו, תישא ברתור בהוצאותיה.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשפ"ב, 02 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.