1. ענייננו בתביעה כספית לתשלום שכר הדירה בגין הדירה בה מתגוררת הנתבעת 1. התביעה בעניינה של הנתבעת 1 התקבלה בהעדר הגנה (פסק דין מיום 1.8.19). בפסק הדין אתייחס לטענת התובעת שלפיה יש לחייב את הנתבע 2, כערב, בגין חובה של הנתבעת. יצויין כי אין מחלוקת בין הצדדים שדמי השכירות לא שולמו במהלך כל התקופה מושא כתב התביעה מיום חתימת השכירות 19.8.12 ועד ליום 23.10.18 (למעט תשלום חודש אחד).
2. אקדים ואציין כי בכתב התביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע 2 בגין מלוא תקופת השכירות, ולמשך למעלה משש שנים, ולטענת התובעת בסכום כולל בסך 32,871 ₪. עם זאת ובמהלך הדיון שהתקיים ביום 25.10.21, הובהר שאין מחלוקת כי בהתאם לנוסח הערבות ניתן לחייב את הנתבע 2 בגין 12 חודשי דמי שכירות בלבד. בלשון התובעת בסיכומיה "הערב, ערב לשנת שכירות אחת".
3. דמי השכירות שנרשמו בהסכם הועמדו על סכום של 1,547 ₪ לחודש. עם זאת, אין מחלוקת שבמדובר בסכום דמי שכירות מרבי הקבוע בהסכם, כאשר בפועל נגבים דמי השכירות בהתאם להנחות להם זכאי הדייר (אשר על כן הועמד סכום התביעה בגין כ-74 חודשים על סכום העומד על סך של כ-33,000, בעוד הכפלת מלוא התקופה בסכום השכירות הרשום בהסכם מביא לתוצאה של כ-115,000). באשר לתקופה של שנתיים החל ממועד חתימת ההסכם ולאור נהלי התובעת, הסכום החודשי לתשלום הועמד על הסכום ששילמה אימה של הנתבעת 1 טרם פטירתה (עמ' 2, ש' 1-3 לפרו'). במעמד הדיון צוין שמדובר בסכום נמוך ובסיכומיה ציינה התובעת כי מדובר בסכום בגובה 120 ₪ לחודש.
4. אשר על כן טען ב"כ הנתבע כי הסכום המרבי בו ניתן לחייב את הנתבע הוא בגין תקופה של 12 חודשי השכירות בהכפלת סכום של 120 ₪, כלומר 1440 ₪. לעומת זאת, התובעת העמידה בסיכומיה את סכום התביעה על מכפלת סכום של 1,547 ₪ ב-12 חודשים

הנה כי כן, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלת התקופה בגינה יש לחייב את הנתבע ב"שנת שכירות אחת". בעוד שהתובעת סבורה שמדובר בתקופת 12 החודשים האחרונים, וכאשר לטענתה בתקופה זו לא היתה הנתבעת זכאית להנחות, סבור ב"כ הנתבע כי ניתן לחייב בגין 12 החודשים הראשונים.

1. במחלוקת זו יש לקבל את טענת הנתבע. חיובו של הערב מתחיל במועד הראשון בו לא שילמה הנתבעת את שכר הדירה ומכאן שמדובר בחודש ספטמבר 2012. מכאן נמנים 12 החודשים לגביהם ניתן לחייבו.

הדבר נובע מהוראת שטר הערבות שלפיה לא יחוייב הערב "בסכום העולה על דמי השכירות לשנה אחת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מן המועד שבו היה חייב השוכר לשלם את התחייבויותיו הנ"ל". בהתאם לנוסח זה ההתחייבות מוגבלת לדמי שכירות לשנה אחת ודמי שכירות אלה נמנים מהמועד בו הפסיקה הנתבעת 1 לשלם את דמי השכירות. אוסיף כי פרשנות התובעת אינה ברורה גם בהיבט תכלית ההוראה, שכן ברור שמטרתה להגביל את החיוב בערבות ומכאן שהשתהותה של התובעת בפתיחת ההליכים משך שש שנים אינה יכולה להוביל לחיובו של הנתבע בגין השנה האחרונה ובסכום גבוה יותר. המשמעות היא כי החיוב של הערב הוא לגבי התקופה שבין ספטמבר 2012 ועד ספטמבר 2013.

1. להשלמת התמונה אציין כי ככל שכוונת התובעת היא שאת הסכום יש ללמוד מנוסח ההסכם ולא מהסכום החיוב בפועל של הנתבעת, הרי שיש לדחות טענה זו לאור הוראת סעיף 4(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967: "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב". מאחר שדמי השכירות לתקופה של השנה האמורה שלא שולמו נאמדים בסכום של 1,440 ₪, הרי שבסכום זה – ורק בסכום זה – ניתן לחייב את הערב.
2. באשר לטענות הנתבע לגבי עצם החיוב כערב הרי שלא מצאתי לקבלן. הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן בהתאם לחומר בתיק ובהתאם לכך יש לקבוע כי הנתבע 2 היה מודע למשמעות הערבות. הטענה שלפיה הוסתר ממנו חוב קודם לא הוכחה ואוסיף שהחוב הקודם התייחס כלל לתקופה שלפני פטירת אמה של הנתבעת 2 וחתימת החוזה מושא הליך זה.

באשר לטענה שהתובעת הרעה את מצבו של הנתבע נוכח השיהוי בפעולתה לגביית החוב, הרי שמהאמור עולה כי נוסח כתב הערבות עצמו נותן פתרון לכך ומגביל את אחריות הערב לתקופה של שנה אחת. בכך התקבלה גם טענת ב"כ הנתבע שלפיה צפה אפשרות חיוב של חיוב לשנה אחת בסכום מופחת.

1. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת בחלקה הקטן ואני מורה לנתבע לשלם לתובעת סכום של 1,440 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
2. באשר למחלוקת בין הצדדים בסוגיית ההוצאות, אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע שלפיה בנסיבות החריגות של תיק זה נכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבע. בהקשר זה יש לשקול את תוצאת ההליך שלפיה התביעה התקבלה רק בחלקה הקטן ובסכום של 1,440 ש"ח בלבד. נראה שבצדק ציין ב"כ הנתבע בסיכומיו כי לו היתה פועלת התובעת לגביית חוב בשיעור זה מלכתחילה לא היה צורך בהליך כלל והנתבעת לא נדרש היה להוצאות בגין ייצוג בהליך. בנוסף יש לשקול את העובדה כי התביעה הוגשה בגין מלוא החוב ומלוא התקופה של למעלה משש שנים, וזאת כאשר גם לשיטת התובעת בסיכומיה ניתן היה לחייב את הערב בגין "שנת שכירות אחת".

מעבר לכך יש לשקול את התנהלותה הדיונית של התובעת שהובילה להוצאות נוספות. סיכומי התובעת היו אמורים להיות מוגשים עד יום 25.11.21 ולא הוגשו גם לאחר תזכורת, דבר שהוביל להגשת בקשות מטעם הנתבע. זאת ועוד וגם כאשר הוגשו הסיכומים, לאחר שנתבקשה ארכה לשם "בדיקת גובה חובו של הערב", לא נכלל בסיכומים סכום התשלום בגין התקופה הראשונה, כפי שהצהירה התובעת שתעשה וכפי שנקבע בהחלטה מיום 25.11.21.

לפיכך אני קובע שעל אף קבלתה של התביעה באופן חלקי ביותר, תשלם התובעת הוצאות לנתבע ואני מעמיד את סכום ההוצאות על סך של 1,500 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תשפ"ב, 04 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.