מונחת בפניי בקשה מטעם המשיבה בתיק העיקרי (להלן: "המשיבה") לביטול פסק הדין שניתן ביום 29.9.20, בהעדרה.

במסגרת הבקשה שהוגשה יומיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין, ביום 1.10.20, נטען כי ב"כ המשיבה מודע לכך שהתביעה הוגשה בתחילת שנת 2019 וטרם הוגש כתב הגנה.

עם זאת. מדובר בתובענה הקשורה בטבורה לתביעה אחרת, המתנהלת בפני מותב זה במסגרת ת.א. 73940-06-20 אודראן בן ואח' נ' לנדוי שושנה רייזל ואח' (להלן: "התביעה האחרת"). לפי הנטען, כל אחת מהתביעות מתייחסת למחצית אחרת של אותה דירה.

ביחס לשתי התביעות גם יחד מונה ב"כ המשיבה מטעם הלשכה לסיוע משפטי, כמייצגה. ואולם, זו האחרונה סיעודית ואינה יכולה לצאת מביתה, בפרט בעת הזו, בשים לב למגפת הקורונה.

לפיכך, התקשה בא כוחה "לארגן את מלוא טענות ההגנה של הנתבעת בתיק" (ס' 5 לבקשה), הגם שלפי הנטען על פניו קיימות עילות הגנה רבות. בכלל זאת, נטען כי מדובר בעסקה שהמשיבה חתמה עליה בזמן היותה מאושפזת במחלקה שיקומית; כי המשיבה מכרה לכאורה דירה שלא הייתה שלה; כי התמורה ששולמה למשיבה בגין הדירה משקפת מחצית משוויה הריאלי של הדירה; כי המשיבה הייתה במצב נפשי שלא אפשר לה לדעת "על מה היא חותמת ומה היא עושה"; בפרקי זמן שונים מינה ביהמ"ש למשיבה אפוטרופוס לדין בשל מצבה; המשיבה מתקשה לאסוף את כל הנתונים הנדרשים על מנת להגיש כתב תשובה.

בהחלטתי העוקבת מיום 1.10.20 ציינתי כי מצבה הפרסונלי הנטען של המשיבה אינו יכול לשמש פלטפורמה עבור בא כוחה להתעלם מהחלטות שיפוטיות, תוך אי הגשת כתב תשובה במועד חרף אורכות שניתנו. מכל מקום, הוספתי וקבעתי כי מאחר שלא צורף תצהיר, אין בכוחי להיזקק לבקשה במתכונתה.

בו ביום הגיש ב"כ המשיבה בקשה נוספת, זהה בעיקרה, אליה צורף תצהירה של המשיבה.

במסגרת התצהיר, שלפי תוכנו נחתם טלפונית, טענה המשיבה כי היא חולה סיעודית, וכי "כדי לצאת מהמיטה לספה אני חייבת שמישהו יעביר אותי. אני כלל לא ניידת" (ס' 3 לתצהיר).

המשיבה הוסיפה וטענה כי אומנם חתמה על מכירת הדירה בהיותה במוסד שיקומי. ואולם, לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת. לדבריה, עורך הדין אשר ייצג אותה ואת המוכרים, שלח אותה לפסיכיאטר, "והוא גם אמר לי מה להגיד לו כדי שהוא יאשר את המכירה" (שם, ס' 7).

עוד הוסיפה וטענה המשיבה כי הדירה מושא התובענה, כמו גם הדירה מושא התביעה האחרת (לא ברור האם מדובר בשתי דירות נפרדות, או שמא כל אחת מהתביעות מתייחסת למחצית אחרת של אותה דירה, כנטען בבקשה הראשונה שהוגשה), שייכות לילדיה. הדירות נרכשו מכספים אשר נתרמו על ידי הקהילה לילדיה היתומים, ורק בגלל שהילדים היו קטינים, הדירות נרשמו על שמה.

על הדירות היו שלטים בהם נכתב כי חל איסור למכור אותם, ואין היא יודעת כיצד בא כוחה והמתווך שכנעו את רב הקהילה לבטל את איסור המכירה.

המשיבה חזרה וטענה כי הדירות נמכרו על ידה במחצית משוויין הריאלי, וכי בדעתה להוכיח זאת באמצעות חוות דעת מתאימה.

בהודעת הבהרה מטעם המשיבה, אשר הוגשה ביום 4.10.20, נטען כי "מצבה הנפשי, התודעתי והתפקודי של הנתבעת שעה שהייתה מאושפזת במוסד שיקומי, שונה באופן תהומי ממצבה הנפשי כיום" (שם, ס' 1).

בתגובת המבקשים בתיק העיקרי לבקשה, נטען כי בהתאם להוראות הדין, היה על המשיבה להידרש בבקשה הן לסיבת אי הגשת כתב ההגנה במועד, והן לטענות ההגנה האפשריות לגופן. ואולם, המשיבה לא התייחסה כלל לטעם בגינו לא הוגש כתב התשובה במועד.

העובדה כי ב"כ המשיבה לא הגיש כתב תשובה, חרף אורכות שקיבל, "מעידה על זלזול בבעל הדין שכנגד, והתנהלות רשלנית, ועל פגיעה לא מדתית במשיבים, המנהלים הליך מאז פברואר 2019 ולא זכו שתביעתם תידון" (שם, ס' 5).

לגופו של עניין, נטען כי חוות דעת מקצועית שצורפה לתגובה מלמדת כי המשיבה הבינה היטב את משמעות חתימתה על ההסכם. זאת, בניגוד לטענותיה בבקשה. בהקשר זה נטען עוד כי אין להלום גרסת המשיבה, לפיה היא נדרשה על ידי בא כוחה בזמנו לפעול להטעיית המומחה. ממילא, ככל שכך הם פני הדברים, יש בכך כדי ללמד על התנהגות מתוחכמת מצד המשיבה, השוללת אפשרות לטעון לאי הבנת חתימתה על ההסכם.

בהקשר זה נטען עוד כי בבית המשפט לענייני משפחה התנהלה תובענה בין המשיבה לבין ילדיה בעניין הדירה מושא התובענה. במסגרת הדיון, ביהמ"ש שוחח עם המשיבה באמצעות תוכנת 'סקייפ', והתרשם כי היא מבינה את ההסכם ומאשרת את תוכנו. בנסיבות אלה, אין לקבל הטענה כי המשיבה לא הבינה את תוכן ההסכם עליו חתמה מול המבקשים, אך בה בעת הבינה היטב את ההסכם שהקריא לה ביהמ"ש לענייני משפחה בדיון.

נטען כי אף התצהיר שנלווה לבקשה מלמד כי המשיבה כשירה הייתה להבין את ההסכם עליו חתמה מול המבקשים.

המבקשים הוסיפו וטענו כי גם טענת המשיבה, לפיה הדירות שייכות לילדיה, אינה תואמת מציאות. זאת, מאחר שהדירה הייתה רשומה על שם המשיבה לבדה בלשכת רישום מקרקעין.

אף באשר לטענה כי הדירה נמכרה במחצית שוויה הריאלי, נטען כי תמורת המכירה תואמת במידה רבה את הסכום שבו הסכימה המשיבה למכור את שתי הדירות מושא תובענה זו והתובענה האחרת, לילדיה, במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. ממילא, התמורה משקפת במידה רבה את שווי הדירה.

בהקשר זה עוררו המבקשים טענות ביחס לתוקף פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, בלא לעשותם צד. לפי הנטען, אין תוקף לפסק דין במסגרתו הוענקו לילדי המשיבה הזכויות בדירה, שעה שתוקף ההסכם שנכרת בינם לבין המשיבה כלל לא נדון.

כן טענו המבקשים כי מאחר שהדירה ריקה, ותמורתה נועדה לאפשר למשיבה לרכוש דירה חלופית במקום אחר, אין סיבה לבטל את פסק הדין, והמשיבה או ילדיה יוכלו להעלות טענותיהם לעניין מחיר הדירה, בתביעה נפרדת.

לחלופין, נטען כי ככל שבית המשפט יורה על ביטול פסק הדין, מבוקש "להתנות את הביטול בפסיקת הוצאות ממשיות בעניין זה, לאור התנהלות המשיבה בחוסר תום לב ובקנוניה" (שם, ס' 39).

לבד מכך, המבקשים התנגדו לבקשת המשיבה לאיחוד הדיון בין תביעה זו לתביעה האחרת, אך מאחר שאין זו מעניינה של יריעה זו, לא ראיתי להרחיב בנדון.

בתשובת המשיבה לתגובת המבקשים, חזרה המשיבה על טענותיה, תוך שציינה כי מצבה הרפואי, כמו גם מגפת הקורונה, "מהווים מכשול בפני המבקשת לעמוד במועדים ולהגיש במועד את כתב הגנתה" (ס' 1 לתשובה לתגובה).

כן טענה המשיבה כי היה לה קושי לאתר מסמכים ולפנות לרשויות השונות על מנת לאתר מסמכים נוספים.

המשיבה הוסיפה וטענה כי בהתאם להלכה הפסוקה, יש לנקוט גישה ליברלית בביטול פסקי דין, ככל שאלו עומדים בתבחינים שנקבעו. ב"כ המשיבה ציין כי לא מצורף תצהיר לתשובה לתגובה, "לאור הקושי הממשי בהחתמת המבקשת על מסמכים" (שם, ס' 12).

דיון

בהתאם להוראות הדין, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה המונחת בפניו לביטול פסק הדין, עליו לבחון האם הצביע המבקש על טעמים ראויים שהצדיקו העדר הגשת כתב הגנה, והאם העלה טענות ראויות לבירור לגופו של עניין, כאשר בשלב זה אין מדקדקין בבדיקת הטענות, או בדרכי הוכחתן, בפרט בהינתן העובדה כי זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות יסוד.

בהלכה הפסוקה נקבע, כי בבחינת השאלה הראשונה, בעניין סיבת אי הגשת כתב ההגנה, על בית המשפט ליתן דעתו לשאלה, האם הייתה התעלמות מדעת מההליך השיפוטי, או שמא העדר הגשת כתב ההגנה נבע מפאת צירוף נסיבות בהיסח הדעת או מרשלנות.

ככל שיתחוור כי אין צירוף הנסיבות נעוץ בזלזול בבית המשפט, תגבר הנטייה לבטל את פסק הדין, בפרט אם יתרשם בית המשפט כי אומנם סיכויי ההגנה משמעותיים.

להבדיל מכך, מקום בו ימצא ביהמ"ש כי סיכויי ההגנה אינם גבוהים, לא תהא כל תוחלת בביטול פסק הדין, שכן, ביטול פסק הדין לא יוביל בסופו של יום לשינוי תוצאת ההליך.

כאמור, לצד שיקולים מנחים אלה, נקבע כי יש לאזן אף בין זכות הגישה לערכאות אל מול האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פד"י ח 395; רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן; ע"א 32/83 אפל נ' קפח פד"י לז(3), 431).

יישום הדברים למקרה דנא, מחייב תחילה לסקור את מוֹצְאוֹת התיק מראשיתו.

בסמוך לאחר הגשת התובענה, בהחלטתי מיום 12.2.19 קבעתי דיון בעתירה ליום 20.5.19, ובה בעת, הוריתי כי על המשיבה להגיש כתב תשובה לא יאוחר מיום 2.4.19

עם זאת. בהחלטה מאוחרת מיום 2.4.19 ציינתי כי בתובענה פורט שבבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, הגישו ילדיה של המשיבה בקשה להצהיר כי הם בעלי הזכויות בדירה מושא ההליך דנא (תמ"ש 41728-12-18). נוכח זאת, ציינתי כי לא ברור כיצד חפצים המבקשים שביהמ"ש יתעלם מעצם קיומו של הליך תלוי ועומד בין המשיבה לבין ילדיה, ויורה עליהם כבעלי הזכויות בדירה, מקום בו אפשר כי בהליך האחר תתקבל הכרעה שיפוטית שונה ביחס לבעל הזכות המוכרת בדירה.

לאור זאת, ציינתי כי ככל שהמבקשים סברו כי הזכויות בדירה שייכות להם, ולא למשיבה או לילדיה, היה בכוחם להגיש בקשה מתאימה לביהמ"ש לענייני משפחה להורות על צירוף התובענות יחדיו, בהתאם לאמור בסעיף 6(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, או לעתור לצרף אותם לתובענה כמצוות סעיף 6(ו) לחוק.

לדיון שנערך ביום 20.5.19 לא התייצבה המשיבה.

מכל מקום, אחר החלטתי, הגישו המבקשים בקשה מתאימה לביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד. ואולם, הבקשה נדחתה. החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה לא השתנתה גם לאחר שניתנה החלטתי הנוספת מיום 21.7.20, במסגרתה הצבעתי על הקושי המובנה בניהול שתי התובענות במקביל.

מכל מקום, בהתחשב בכך שלא היה מקום לנהל שתי התביעות במקביל, ועל רקע חוסר מעש מצד המבקשים שלא פעלו למסור עמדתם בנדון, בהחלטתי מיום 26.9.20 הוריתי על עיכוב ההליכים בתיק דנא.

ביום 15.7.20 הודיע ב"כ המבקשים כי התובענה שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה, הסתיימה בהסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, בין המשיבה לילדיה. לאור זאת, נתבקש ביהמ"ש להורות על חידוש ההליכים.

בהחלטתי העוקבת בו ביום קבעתי דיון ליום 26.10.20, תוך שהוריתי למשיבה להגיש כתב תשובה עד ליום 10.8.20.

בחלוף המועד שנקבע להגשת כתב התשובה, ביום 25.8.20 הגיש ב"כ המשיבה בקשה לדחיית מועד הגשת כתב התשובה.

בהחלטתי מאותו היום נעתרתי לדחיית מועד הגשת כתב התשובה עד ליום 20.9.20.

אף הפעם לא הוגש כתב תשובה. לפיכך, בהחלטה נוספת מיום 22.9.20 קבעתי כי ככל שלא יוגש כתב תשובה עד ליום 24.9.20, יהא רשאי ב"כ המבקשים להגיש בקשה מתאימה.

אף החלטה זו נצפתה על ידי ב"כ המשיבה. חרף זאת, גם הפעם לא הוגש כתב תשובה עד למועד הנדחה הנוסף.

ביום 27.9.20 הגיש ב"כ המבקשים בקשה למתן פסק דין על רקע אי התייצבות המשיבה לדיון שנערך ביום 20.5.19, ועל יסוד אי הגשת כתב תשובה חרף ההחלטות הרבות שהורו למשיבה לעשות כן. ואולם, מאחר שנוסח פסק הדין שצורף נעדר פירוט הסכום המוגדר שעל המבקשים נותר לשלם למשיבה, לרבות מועד התשלום, ציינתי בהחלטתי מיום 29.9.20 כי לא אוכל להיזקק למתן פסק דין בהתאם לנוסח המצורף.

בו ביום שניתנה החלטתי כאמור, הגיש ב"כ המשיבה בקשה למתן אורכה להגשת כתב התשובה, מן הטעם כי המשיבה "הינה אישה סיעודית המרותקת למיטה", ובשל מגפת הקורונה.

בהחלטתי מאותו היום קבעתי כי המשיבה לא עמדה במועדים שנקבעו להגשת כתב התשובה, אף לאחר אורכות שקיבלה. למעשה, מתפרש כי הבקשה הוגשה רק לאחר שנודע למשיבה כי הוגש נגדה בקשה למתן פסק דין בהעדר כתב תשובה. עוד ציינתי כי המונח 'קורונה' אינו בגדר מילת קסם שבכוחו להכשיר מתן אורכות בלתי מוגבלות, תוך התעלמות מהמועדים שנקבעו.

על יסוד האמור, ומאחר שהבקשה לא כללה טעמים המצדיקים אורכה נוספת יתר על אלו שניתנו עד הנה, הוריתי על דחיית הבקשה.

לא חלפה שעה קלה מאז ניתנה החלטתי, והמבקשים הגישו בקשה מתוקנת למתן פסק דין בהעדר כתב תשובה. לפי שהפעם הבקשה הוגשה כיאות, בו ביום ניתן על ידי פסק דין לאכיפת הסכם המכר בין הצדדים, כנגד תשלום יתרת התמורה למשיבה.

אחר זאת, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, שעיקריה ועמדת הצד שכנגד, פורטו בתחילת החלטה זו.

מן הכלל אל הפרט

לא פירטתי את ההשתלשלות הכרונולוגית במלואה, אלא כדי לבאר כי המשיבה חדלה במובהק בכך שלא הגישה כתב תשובה במועדים שנקבעו, חרף האורכות שניתנו.

ב"כ המשיבה היה ער למועד שנקבע להגשת כתב התשובה, שכן, ביום 25.8.20 אף הגיש בקשה למתן אורכה להגשתה. חרף זאת, לא הגיש כתב תשובה עד למועד המוארך שניתן לבקשתו לא יאוחר מיום 20.9.20 (ראו החלטתי מיום 25.8.20).

למעשה, הגם שבהחלטתי מיום 22.9.20 הארכתי למשיבה פעם נוספת את המועד להגשת כתב תשובה עד ליום 24.9.20, בלא שהוגשה בקשה מצדה, אף זה הפעם לא הוגש כתב התשובה ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד כלשהי.

רק לאחר שהמבקשים הגישו בקשה למתן פסק דין בהעדר כתב תשובה, התעוררה המשיבה, באמצעות בא כוחה, להגיש "בקשה דחופה להארכת מועד".

בכל ההערכה. עם דרך התנהלות זו אין להשלים.

דרך הילוכה של המשיבה מניח מסד בדבר התנהלות שאיננה מיטבית. בעל דין אינו יכול להתיר לעצמו להתעלם מהחלטות שיפוטיות שניתנו, לא להגיש כתב תשובה במועדים שנקבעו, ולצפות לאחר מכן כי ביהמ"ש יתעלם ממחדליו הדיוניים, בשל מצבו הפרסונלי ועל רקע מגפת הקורונה.

כשם שב"כ המשיבה ידע להגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב התשובה, ומבוקשו ניתן בידו, מצופה היה כי יפעל בהתאם למועדים שנקבעו, ולמצער, יגיש בקשה מתאימה בפרק הזמן שנקבע להגשת כתב התשובה, המשקפת את הקושי המובנה הנטען להגשת כתב התשובה במועד.

התעלמות מדעת מעצם קיומו של ההליך השיפוטי, מניבה מסקנה כי המשיבה זלזלה בהליך המשפטי, הגם שהייתה ערה לחובותיה כפי הוראות הדין.

חרף כל האמור, באשר לסיכויי ההליך, בהינתן העובדה כי המשיבה העלתה טענות שונות המחייבות ליבון עובדתי, איני סבור כי יש מקום לנעול הדלת בפניה.

טענות המבקשים לגבי מידת הבנתה של המשיבה את ההסכם שנכרת ביניהם, ראויות להתברר בהליך העיקרי, אך לא ניתן להעניק להם משקל מכריע כמסד שלא להיזקק לטענות הנגד. אף הטענות לגבי מערך היחסים שבין המשיבה לבין ילדיה, כמו גם לעניין שווי התמורה ששולמה, מחייבות פריסת הטענות ההדדיות ובחינתן על דרך של שמיעת טיעונים וראיות.

בהקשר זה יש לזכור כי חרף עיקרון סופיות הדיון, הזכות ליתן לבעל דין את יומו נחשבת כיום כזכות בעלת ממד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לערכאות.

לאור כל האמור, באיזון שבין זכותם של המבקשים להסתמך על עיקרון הסופיות המגולם בפסק הדין, בצירוף מחדלה של המשיבה מהגשת כתב תשובה במועד, לבין העובדה כי הזכות לביטול פסק הדין נחשבת כיום כזכות בעלת ממד חוקתי, בצירוף העובדה כי לא ניתן לשלול האפשרות כי יהא בכוחה של המשיבה להוכיח גרסתה, מצאתי להורות על ביטול פסק הדין מיום 29.9.20, תוך חיוב המשיבה בהוצאות המבקשים.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום, אחרת - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

בהקשר זה יצוין כי סכום ההוצאות המתון שפסקתי לטובת המבקשים, נעוץ בהתנגדותם הגורפת לביטול פסק הדין, חרף ההלכה הנוהגת. נימוקי ההתנגדות לביטול פסק הדין מיוסדים בעיקרם על טענות לגופו של עניין. מקומם של טענות אלו במסגרת הבירור בתיק העיקרי, ולא בשלב של בחינת בקשה לביטול פסק דין. לא נכון היה להחליף בין השניים.

ישיבת קדם משפט תתקיים ביום 20.12.20 בשעה 09:00.

על בעלי הדין להתייצב לדיון באופן אישי. ככל שהמשיבה אינה כשירה להתייצב לדיון, במועד הדיון תומצא על כך אסמכתא רפואית, ובכל מקרה, המשיבה תהא זמינה טלפונית.

כתב תשובה יוגש לא יאוחר מיום 1.11.20.

מזכירות ביהמ"ש תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד תשרי תשפ"א, 12 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.