בפני בקשה לביטול הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב גרור פתוח מ.ר. 95-837-75 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 10.2.19.

ההחלטה על איסור השימוש ברכב ניתנה לאחר ששוטר הבחין ברכב גרר וגרור בנסיעה בכביש 65 למערב כשהגרור היה עמוס בחלקי פיגומים וקרשים, ובשקילה של הרכב נמצא כי משקלו של הגרור הינו 940 ק"ג העולה ב-25.4% מעל המותר שהוא 750 ק"ג, בניגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.

למען שלמות התמונה יצוין, כי שוטרת החליטה לא לאסור את השימוש ברכב הגורר; ובנוסף להודעת איסור השימוש ברכב, ניתנה כנגד הנהג בגין אותו אירוע החלטה על פסילה מנהלית לתקופה של 30 ימים.

לטענת המבקש, הוא הבעלים של הנגרר, והשאיל את הנגרר לנהג, שהוא קרוב משפחתו, לזמן מוגבל לצורך העברת מוצרים וחפצים אישיים לביתו של הנהג, וכנגד הנהג הוגש כתב אישום, ואין למבקש קשר לביצוע העבירה, ועל כן ביקש להורות על החזרת הנגרר לבעלים. לבקשה צורפו תצהיר המבקש ותצהיר הנהג.

בדיון שהתקיים בפני ביום 17.2.19 הוסיף ב"כ המבקש וטען, כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה; וכי מדובר בשני בני דודים שהם שכנים, אשר כעניין שבשגרה משאילים את הנגרר האחד לשני, ושהמבקש הזהיר את הנהג שלא יעשה עבירות, אך הנהג לא העריך נכון את המשקל של הנגרר. עוד נטען, כי החלטת הקצין לא היתה מנומקת. כמו כן, אישר ב"כ המבקש את טענת המשיבה, כי מדובר באירוע שני בו נתפס הנהג נוהג באותו נגרר בחריגת משקל.

המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה מן הטעם שהבקשה אינה עומדת בעילות הקבועות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה; כי קיימות ראיות לכאורה ברף הנדרש, לרבות תעודת שקילה ודו"חות פעולה; וכי הרכב כבר נתפס בעבר בגין חריגת משקל ונאסר בשימוש בעבר, ולכן למעשה היה על הקצין הפוסל לאסור את השימוש למשך 60 ימים, והיה מצופה מהמבקש להקפיד הקפדה יתרה על מנת למנוע הישנות העבירה; וכי החלטת הקצין היתה מנומקת וסבירה בנסיבות. תיק החקירה הוגש לעיוני.

בנסיבות בהן עלה מטיעוני הצדדים כי קיימים תעודת שקילה ודו"ח הזמנה לדין אשר לא היו מצויים בחומר החקירה שנמסר לעיוני, בהחלטה מיום 18.2.19 אפשרתי למשיבה להשלים את המסמכים החסרים בתיק החקירה, ואלה הושלמו היום 19.2.19.

דיון

על פי הוראת סעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה ניתן להורות על איסור מנהלי על שימוש ברכב מסחרי למשך 30 יום בנסיבות בהן מצא שוטר, לאחר שקילתו של הרכב, כי הובל מטען במשקל חורג.

המחוקק קבע הסדר ייחודי למקרים של משקל חורג ברכב, המסמיך שוטר – ולאו דווקא קצין משטרה – להורות על איסור מיידי של השימוש ברכב (סעיף 57א(א)(1) לפקודה) תוך הטלת חובה למתן הודעה לבעל הרכב על איסור השימוש (סעיף 57א(ד)(1) לפקודה) וקביעת מנגנון ביקורת המקנה לקצין משטרה או לבית המשפט לבטל את האיסור בהתקיים תנאים מסויימים (סעיפים 57א(ה) ו-57ב(ב) ו-(ג) לפקודה). (רע"פ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.07.2017). הצורך בהסדר ייחודי נבע מרצון המחוקק להילחם בתופעה של ריבוי תאונות הדרכים בהם מעורבים כלי רכב מסחריים הנושאים מטען עודף, והתוצאות החמורות הנגרמות מהן (ראה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 44) (איסור נהיגה ברכב מסחרי עם עומס יתר), התשנ"ז-1997, הצ"ח 2609, 26.3.1997).

כאמור, הצדדים הסכימו על קיומן של ראיות לכאורה; ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני, והכולל בין השאר מזכר נלווה לדו"ח תנועה, דו"ח על עיכוב, רישיון רכב, פרוטוקולי שימועים, תדפיס מידע פלילי של הנהג ושל המבקש, גליון הרשעות תעבורה של הנהג ושל המבקש, וכן דו"ח הזמנה לדין ותעודת שקילה שצורפו, ובהתאם לרעפ 5196/17 יוסף עדוי נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו), נחה דעתי כי אכן קיימות ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה ברכב והובלת מטען חורג.

על כך יש להוסיף את גרסת הנהג בעת קבלת הדו"ח: "חשבתי שמותר להעמיס על העגלה 650 ק"ג".

אין גם מחלוקת, כי באוגוסט 2018 אותו הרכב-גרור נאסר בשימוש בגלל עבירת משקל על ידי אותו נהג.

באשר לטענה כי הקצין לא נימק החלטתו בשימוע - כאמור, על פי ההסדר בסעיף 57.א.(א)(1), בשונה מהמנגנון הקבוע בפקודה לפסילת רישיון נהיגה, ההחלטה אינה חייבת להתקבל לאחר שימוע, ואינה חייבת להתקבל על ידי קצין משטרה (ראה רעפ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). עם זאת, הקצין אפשר לנהג להעלות טענותיו בפניו, ושקל שיקולים ענייניים וסבירים, בקובעו כי "לנל עבירת משקל חוזרת הקודמת ב 2018".

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב -

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

בענייננו, לא חלות ההגנות שבסעיף 57ב(ב), כאשר ברור מטענות המבקש, כי הרכב-הגרור נלקח על ידי קרוב משפחתו-הנהג ברשות ובהסכמה. גם הטענה, כי המבקש הזהיר את הנהג שלא יעשה עבירות, נטענה בעלמא, ובכל מקרה נפסק, כי אין די במתן הנחייה כללית ויש צורך בפעולה ממשית שתביא למניעת מקרים שכאלו (רע"פ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.07.2017)). הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות בהן הרכב כבר הושבת בעבר בגין חריגת משקל, ומצופה היה מהמבקש להקפיד הקפדה יתרה. לנוכח האמור לעיל, לא נותר לי אלא לקבוע כי המבקש לא מילא את החובה המוטלת עליו באופן מספק.

נהיגה תוך הובלת מטען חורג הינה עבירה חמורה שיש בה כדי לסכן את ציבור המשתמשים בדרך, כפגיעה ביכולת השליטה ברכב ובבלמיו. ראה ע"ח (מחוזי חיפה) 70323-01-19 מיט 2 איט בע"מ נ' מדינת ישראל, 5.2.19: "...והובלת המטען החורג היא עבירה המסכנת את ציבור המשתמשים בדרך באופן ממשי המצדיק את האיסור המינהלי." מאחורי האיסור המנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים. לחומרת העבירה מתווספת גרסתו של הנהג בפני השוטר כי "חשבתי שמותר להעמיס על העגלה 650 ק"ג", והעובדה שמדובר בעבירה חוזרת על ידי אותו נהג באותו הרכב. נסיבות אלה, לנוכח חומרת העבירה ומסוכנותה לנהג עצמו ולמשתמשי הדרך מלמדים על מסוכנות ממשית.

באשר לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות ביטול האיסור על שימוש ברכב – אין בטענות המבקש, כי מדובר ברכב אשר בבעלותו ולא בבעלות הנהג, כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול איסור השימוש ברכב או קיצור התקופה, וזאת גם בשים לב לזיקה בין בעל הרכב-המבקש לבין מי שנהג ברכב – בן דודו ושכנו, אשר הוא נוהג להשאיל לו את הרכב הנגרר כעניין שבשגרה (עמוד 2 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון). המבקש לא טען לנסיבות אחרות, על מנת שניתן יהיה לשקול איזון אחר.

בנסיבות אלה, אני דוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ד אדר א' תשע"ט, 19 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.