ניתנה ביום 17 מרץ 2019

נציגות הבית המשותף
ברח' נחלת יצחק 32 ב' תל אביב המבקשת

-

1. אלה פלוטקין לוין

2. דוד המלך חברה לאבטחה שמירה ותחזוקה בע"מ (ניתן פס"ד)

3. י.ל. כח המכבים שמירה ואבטחה בע"מ המשיבות

בשם המבקשת: עו"ד גיא כהן

בשם המשיבה 1: עו"ד אריה לב גנדלמן ועו"ד בוריס בסקין

ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור גב' הילה ידיד ברזילי ומר יצחק קוגמן; סע"ש 20674-02-16). בפסק הדין חויבה נציגות הבית המשותף ברח' נחלת יצחק 32 ב' תל אביב (להלן – המבקשת, נציגות הבית המשותף או הנציגות בהתאמה), ביחד ולחוד עם חברת י.ל. כח המכבים שמירה ואבטחה בע"מ, המשיבה 3 (להלן- חברת כח המכבים), אשר נכנסה לנעליה של חברת דוד המלך חברה לאבטחה ושמירה ותחזוקה בע"מ, המשיבה 2 (להלן - חברת דוד המלך) לשלם למשיבה 1 (להלן- המשיבה) זכויות סוציאליות שונות, לרבות זכויות מכוח צו ההרחבה בענף השמירה, בגין תקופת עבודה וסיומה של בעלה המנוח, מר אמיל פלוטקין ז"ל (להלן- המנוח), בסך של 265,926 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך של 12,000 ש"ח.
2. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים: האחד, מטעם נציגות הבית המשותף (ע"ע 29127-02-19), אשר סב בעיקר על הקביעה בדבר זהות המעסיק וחיובה במשותף עם חברת כח המכבים בתשלום הזכויות הכספיות שנפסקו; והשני, מטעם המשיבה (ע"ע 29477-02-19), אשר סב על רכיבי התביעה שנדחו. במקביל להגשת הערעור, הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין.

הרקע לבקשה

1. המנוח הועסק בבניין המשרדים ברחוב נחלת יצחק בתל אביב (להלן- הבניין), כאשר הצדדים חלקו על התפקיד בו הוא הועסק, היקף עבודתו וזהות המעסיק. נציגות הבית המשותף התקשרה עם חברת דוד המלך וחברת כח המכבים לשם קבלת שירותי אבטחה/ סיור בבניין. ביום 1.8.12 הודיעה חברת דוד המלך לנציגות הבית המשותף כי הפעילות העסקית של החברה נרכשה ותועבר, לרבות ההתקשרות עם הנציגות, לחברת כח המכבים. ביום 28.10.14, הודיעה חברת כח המכבים לנציגות הבית המשותף כי, לאור כניסתו לתוקף של צו ההרחבה בענף השמירה, היא נאלצת לשנות את החוזה ולהעלות את הסכום שהיא גובה מלקוחותיה. לאחר קבלת הצעת מחיר (עבור שירותי סיור בסך של 6,000 ש"ח ועבור משמרות שישי וחג תוספת של 150 ש"ח) וכן הצעה חלופית (סיור ממונע פעמיים בלילה במחיר של 6,000 ש"ח +מע"מ), שלח מר אלי ארליך ביום 24.11.14 מכתב מטעם נציגות הבית המשותף לבעלי המשרדים בבניין בו מסר שאין אפשרות כלכלית לקבל את העלות הגבוהה של אחזקת השומר, והודיע על הפסקת התקשרות עם החברה ביום 30.11.14. באותו מכתב הודיע מר ארליך כי קיבל הצעה מחברת אבטחה וותיקה (אותם שרותי סיור פעמיים בלילה כולל שבתות וחגים וזמינות מיידית לכל איתות פריצה בעלות של כ- 2,000 ש"ח +מע"מ לחודש) וחתם עימה הסכם עבודה מיום 1.12.14.
2. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המנוח כנגד חברת דוד המלך, חברת כח המכבים וכנגד נציגות הבית המשותף, לחיובם ביחד ולחוד כמעסיקות במשותף, בתשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וזכויות סוציאליות נוספות.

חברת כח המכבים טענה כי בינה לבין המנוח לא התקיימו יחסי עבודה, והיא נתנה שירותיי סיירות (ולא שירותי שמירה) לנציגות הבניין המשותף באמצעות קבלן משנה בשם עודה נשאת, שהעסיק עובדים מטעמו. נציגות הבית המשותף טענה כי היא אינה אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע. עוד נטען כי הנציגות התקשרה בחוזה, בדרך של מיקור חוץ, לצורך קבלת שירות מחברת השמירה, ונקבע ביניהן תשלום חודשי קבוע עבור תמורה ולא עבור שעות עבודה, והתשלום החודשי עלה בהתאם לדרישות חברות השמירה.

1. ביום 10.8.16 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד חברת דוד המלך וחברת כח המכבים. במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.1.17, בהסכמת הצדדים, פסק הדין שניתן כנגד חברת כח המכבים בוטל, תוך חיוב החברה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בא כוח המנוח.

בין לבין, ביום 27.11.16 נפטר המנוח. עקב פטירתו, הוגש כתב התביעה המתוקן וההליך נמשך באמצעות עזבונו ואלמנתו של המנוח, המשיבה, שבהמשך התברר שהיא גם היורשת היחידה ונרשמה כתובעת היחידה.

ביסוד התובענה עמדו שלוש מחלוקות עיקריות: הראשונה, נוגעת לכשירותה של נציגות הבית המשותף; השנייה, נוגעת לשאלת זהות מעסיק; והשלישית, נוגעת למתכונת ותקופת העסקתו של המנוח ובכלל זה זכאותו לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות בשבת ובחגים. עוד נחלקו הצדדים באשר לזכאות לפיצויי פיטורים, חלף הפרשות פנסיוניות וזכויות סוציאליות שונות.

1. בפסק הדין מושא הבקשה, קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבה בחלקה, וקבע כך:
   1. אשר למחלוקת הראשונה – לאור הקבוע בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, ובפרשת קדמת לוד (ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ, פ"ד לו(2), 27.9.81) נקבע כי הנציגות הינה אישיות משפטית, וכשירותה מוגבלת לעיסוק בעניינים הקשורים בהחזקת הבית המשותף, ולהיות צד לפעילויות משפטיות הקשורות בהם. כן נקבע כי הנציגות כשירה לעסוק בענייני שמירה ואבטחת הבניין, ולהתקשר בעסקאות לצורך כך; וכי מר ארליך, אשר פעל בשם הנציגות ומטעמה, העיד שהתקשר עם החברות לצורך קבלת שירותי אבטחה, כשהמנוח הועסק בהחזקתו וניהולו. לפיכך, שוכנע בית הדין כי הנציגות היא הנתבעת הנכונה, והדבר מקנה חיוב של כלל הדיירים שהסמיכו את הנציגות לפעול בשמם.
   2. אשר למחלוקת השנייה - בית הדין קבע, בהסתמך על מכלול חומר הראיות והעדויות שהובאו בפניו, כי יש להכיר בחברת כח המכבים ובנציגות הבית המשותף כמעסיקות במשותף של המנוח.

בכל הנוגע לאחריות חברת כח המכבים נקבע, בהסתמך על עדות מר ארליך שלא נסתרה, כי המנוח הוצב בבניין תחילה על ידי חברת דוד המלך ולאחר מכן על ידי חברת כח המכבים שנכנסה בנעליה, עד לחודש דצמבר 2014; כשהמנוח היה מודיע לחברות כשהיה חולה, הן היו שולחות לבניין מחליף במקומו; פיקוח על עבודתו נעשתה מטעם חברת כח המכבים; מר ארליך לא הודיע למנוח על סיום העסקתו ולא ידע מי עשה זאת; כשחברת כח המכבים סיים את ההתקשרות עם הנציגות, סיים גם המנוח את עבודתו בבניין; המנוח הועסק בבניין על ידי מר מאשת עודה, אך מאחר שמר עודה לא הובא לעדות ואף לא הוצגו החשבוניות והתשלומים שהועברו אליו, אין בכך כדי להפחית מאחריותה של כח המכבים; גם אם ניתן היה לקבוע כי מר עודה היה קבלן משנה שסיפק שירותי שמירה או סיור לנציגות, דבר שלא הוכח, היה על החברה ועל הנציגות לוודא כי העובד מקבל את כל הזכויות, דבר שלא נטען. לאור האמור, משלא הוכח שנערך למנוח גמר חשבון בעת חילופי המעסיקים, ומשהחברה לא טענה שעמדה בדרישות לפטור מלשאת בהתחייבויות מעסיק קודם לפי סעיף 39 לחוק הגנת השכר, חברת כח המכבים, שנכנסה לנעלי חברת דוד המלך כמעסיקתו האחרונה של המנוח, אחראית לתשלום זכויות גם בגין התקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2012.

בכל הנוגע לאחריות הנציגות נקבע כי לא נעשה מטעמה כל פיקוח שהמנוח אכן מקבל שכר או רכיבי השכר שפורטו בנספח להסכם ההתקשרות היחיד שהוצג משנת 2013 בינה לבין חברת כח המכבים; הנציגות גם לא בדקה האם המנוח מקבל תלושי השכר ומהן שעות העבודה שלו; למר ארליך נשלחו מכתבים מאת חברת כח המכבים, המעדכנים שינויים בחוק שהובילו לעלייה בשכר המנוח, אך ההסכם לא ציין את התמורה השעתית, ולא היה בו ציון לגבי הרווח של חברת כח המכבים. בית הדין שוכנע, לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות, כי המנוח עבד שעות רבות, ובמתכונת משרה מלאה ושעות נוספות. אך תשלום התמורה ששולמה לו, לרבות התקופה האחרונה להעסקתו בסך 6,000 ש"ח, לא כיסה את שעות עבודתו והזכויות המגיעות לו. לפיכך נקבע כי יש לראות בנציגות כמעסיקה במשותף של המנוח יחד עם חברת כח המכבים, וזאת מעבר לאחריות הנציגות גם מכוח סעיף 28 לחוק הגברת האכיפה בכל הנוגע לחלק מתקופת העסקתו של המנוח (מכניסת החוק לתוקף ביום 19.6.12 ועד לסיום עבודתו ביום 7.12.14).

• 1. אשר למחלוקת השלישית –בכל הנוגע לתקופת ההעסקה, מאחר שמחומר הראיות עלה שההתקשרות הנציגות עם חברת כח המכבים הסתיימה בסוף חודש נובמבר 2014, ולא נטען כי המנוח המשיך לעבוד באמצעות החברה החדשה שהחלה לתת שירותי סיור לבניין מיום 1.12.14, נקבע כי המנוח הועסק בבניין החל מיום 25.7.06 ועד לסוף חודש נובמבר 2014; החברות טענו כי התקשרו ביניהן לצורך מתן שירותי סיור ולא אבטחה, אך לא הציגו טופס הודעה לעובד או הסכם העסקה בין מי מהן לבין המנוח, כך שבהסתמך על חומר הראיות ובכלל זה מכתב חברת כח המכבים לנציגות בדבר שינוי החוזה ותגובות מר ארליך לחברה ולבעליי המשרדים בבניין, נקבע כי המנוח היה שומר בבניין המשרדים. בכל הנוגע למתכונת העסקה נקבע כי לא הוצגה כל ראיה המעידה על היקף או שעות עבודתו של המנוח (12 שעות ביום ומיום שישי אחר הצהריים ועד ליום ראשון בבוקר, וגם החברות לא הציגו דוחות נוכחות, תלושי שכר, או עד שידע באילו שעות הגיע או עזב המנוח את הבניין). בעוד שמעדות מר ארליך עלה כי המנוח עבד שעות רבות בבניין ואף ישן במקום, כפי שנודע לו מהשכנים. לפיכך, בית הדין שוכנע כי המנוח עבד בפועל שעות נוספות, אך בהיעדר התמונה המלאה באשר לשעות אלו, קבע כי יש להחיל את החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר לפיה הוא עבד לכל הפחות שישים שעות נוספות חודשיות, ופסק לטובתו סך של 122,478 ש"ח.
  2. אשר לזכויות שונות - נקבע כי המשיבה הוכיחה שהמנוח פוטר מעבודתו, אך לא הוכיחה את האופן והמועד בו בוצעו הפיטורים, והאם ניתנה הודעה או נערכה שיחת שימוע. לפיכך פסק בית הדין לטובת המשיבה פיצויי פיטורים בסך של 39,699 ש"ח, לפי תחשיבה שלא נסתר, אך דחה את התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בנוסף, פסק בית הדין למשיבה חלף הפרשות פנסיוניות והפרשה לרכיב פיצויי פיטורים בסך 17,157 ש"ח; חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 355 ש"ח; פדיון חופשה שנתית בסך של 14,464 ש"ח, כפי שנתבע (למרות שהיה זכאי לסך של 15,300 ש"ח); דמי הבראה בסך של 5,292 ש"ח; החזר הוצאות נסיעה בסך של 24,404 ש"ח; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 3,000 ש"ח; ופיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך 7,000 ש"ח.

תביעותיה הנוספות של המשיבה נדחו. לאור התוצאה חויבו המבקשת וחברת כח המכבים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן הטלת אחריות עליה כמעסיקתו של המנוח, יוצרת הלכה מהפכנית שתשנה סדרי עולם בשוק העבודה והופכת את כל הדיירים במדינה למעסיקים. בקשר לכך נטען בהודעת הערעור ולא בבקשה עצמה כי, המבקשת התקשרה, בשם כלל דיירי הבית המשותף, עם החברות לצורך קבלת שירותי השמירה אשר באו לידי ביטוי בהסכמים ביניהן, ולא היתה לה כל שליטה על תנאי עבודתו של המנוח, כפי שעלה מעדות מר ארליך; תעריף השירות הועלה בהתאם לתיקונים השונים בחוק, ולא היתה כל סיבה לחשוד כי זכויותיו של המנוח נפגעות; הקביעה מטילה על כל דייר לפקח על עבודה של נותן השירות, ולוודא כי החוזה שחתם עם הקבלן אינו חוזה הפסד וכי העובד מקבל שכר ראוי ואת כל זכויות הסוציאליות; החיוב של פסק הדין הינו כנגד כל דיירי הבית המשותף, שחלקם אינם רלוונטיים לתקופת העסקתו של המנוח, וגביית הכספים מהם הינו מעשה בלתי חוקי, וגם כעת לא ניתן לאתר כל בעלי הדירות בתקופה הרלוונטית.

עוד נטען כי לא היה מקום לקבוע שהוצאת כספים מקופת הנציגות לתשלום שכר והזכויות הסוציאליות של עובד חברה קבלנית, הינה בסמכויות שמקנה סעיף 69 לחוק המקרקעין; לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה אין תחולה על המבקשת, כמזמינת העבודה; עדותה של המשיבה היתה בגדר עדות שמיעה, וטענותיה באשר לזמני עבודתו של בעלה המנוח, תנאי העבודה ושכרו, לא נתמכו בראיות; צו ההרחבה לא חל על המבקשת מאחר שהיא איננה מעסיקה בפועל ולא היה מקום לחייבה בזכויות הנובעות מהצו; אין מקום לחייב את המבקשת, מזמינה השירות, בפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר; המבקשת לא היתה מעסיקתו של המנוח ולא היה ביכולתה להוכיח האם הוא עבד שעות נוספות או אם לאו; על המשיבה היה לבקש פירוק חברת דוד המלך, המעסיקה שלא התגוננה, ולממש את הזכויות מול המוסד לביטוח לאומי ובכך להקטין את נזקה.

1. המבקשת מוסיפה וטוענת בבקשה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן הנזק שעלול להיגרם לה אם תשלם את הסכום הפסוק באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם יעוכב ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשת, בהתחשב בסכום הפסוק, שהוא גבוה ועומד על סך של 265,926 ש"ח, עולה חשש שהמשיבה לא תוכל להשיבו ככל שיתקבל הערעור. לטענתה, המשיבה העידה בבית הדין קמא כי היא מתקיימת ממשכורתו של המנוח לצורכים יומיים, ולעיתים נשאר מעט כסף לתשלום המשכנתא. עוד נטען כי ממסכת הראיות שהוצגה עלה שהחברות התנהלו כלפי המנוח בניגוד לחוק, לא הנפיקו לו תלושי שכר, לא חתמו איתו על הסכם עבודה, ואף לא שולמו לו זכויותיו הסוציאליות, וניתן להעריך כי הן ימשיכו לנהוג באותה דרך ולא ישלמו את המוטל עליהן על פי פסק הדין. כן נטען כי נגד חברת דוד המלך ניתן פסק הדין כבר ביום 10.8.16 ומאז החברה לא קיימה את המוטל עליה. גם העדה היחידה מטעם חברת כח המכבים העידה על מצה הקשה של החברה, אשר אין לה מנהל וניירת, וכי "...היא תפוסה כמו שהכסף תפוס".
2. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי ואין הצדקה להתערב בו. לטענתה, הפסיקה המחייבת את הנציגות כמעסיק, אינה מהפכנית, ונפסק בנוגע לביצוע עבודות ניקיון בבית משותף, כי בין עובד ניקיון לבין הנציגות מתקיימים יחסי עבודה; מר ארליך העיד כי שמירת הבניין ואבטחתו היו חלק בלתי נפרד מסמכויותיה של הנציגות, שמנהלת בניין משרדים; הקביעה לפיה יש להכיר במבקשת כמעסיקתו במשותף של המנוח, מבוססת היטב בחומר הראיות ובאסמכתאות המשפטיות שעליהן היא נשענת; שכרו של המנוח נקבע בהתבסס על שכר המינימום על פי צו ההרחבה ומעדותה המפורשת של המשיבה לפיה שכרו לא עלה על 3,400 ש"ח; נקבע עובדתית כי המנוח הועסק כשומר במשך שעות עבודה רבות. עוד נטען כי אין בנקיטת הליכי הפירוק כדי להועיל למבקשת מאחר שכל החברות חייבות ביחד ולחוד, וממילא הגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי מוגבלת בסכום של כ- 112,000 ש"ח נכון להיום. מה גם שהמשיבה נקטה הליכי פירוק של חברת דוד המלך.
3. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת לא הוכיחה העדר יכולת להשיב את הסכום הפסוק. בתוך כך הציגה המשיבה תצהיר ממנו עולה כי היא מתפרנסת בכבוד בכוחות עצמה ומשתכרת כ- 9,000 ש"ח לחודש, וגם מקבלת עוד כ- 2,000 ש"ח קצבת שאירים. עוד נטען כי בבעלות המשיבה בית מגורים המוערך בסכום של 800,000 ש"ח, ויתרת המשכנתא על הבית נמוכה ועומדת על פחות מ- 30,000 ש"ח. עובדות אלה, מעידות שיש ביכולתה של המשיבה להחזיר את הסכום הפסוק, ככל שיידרש לכך. כן צוין כי טענת המשיבה כי משכורתו של המנוח הספיקה לרכישת מזון ותרופות נאמרה על מנת להסביר עד כמה נמוך היה שכרו לעומת מה שהגיע לו בפועל, ואין בדברים אלו כדי להעיד על מצבה הכלכלי ויכולתה להחזיר את הסכום הפסוק.
4. בתשובה חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה כי סיכויי הערעור גבוהים ומדגישה כי פסקי הדין שאותם ציינה המשיבה עוסקים בהתקשרות ישירה בין הנציגות ובין נותן השירות בפועל, בעוד שבמקרה דנן למנוח היו שני מעסיקים בתקופות שונות, כשהמבקשת התקשרה עימם בהסכם למתן וקבלת שירות. עוד נטען כי גביית הכספים מחלק מהדיירים שלא היו רלוונטיים לתקופת העסקתו של המנוח הינה מעשה בלתי חוקי.

דיון והכרעה

1. נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני, מיום 30.5.13), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 16.1.14).
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה. ואלה טעמיי:

אשר לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, חלק לא מבוטל מטענות המבקשת הן עובדתיות באופיין, אך לטענותיה בנוגע לעצם הטלת האחריות עליה יש גם היבט משפטי, ומשכך לא ניתן לקבוע בשלב זה כי הערעור משולל כל יסוד.

אשר למאזן הנוחות – יש ליתן את הדעת לכך שפסק הדין עוסק בזכויות סוציאליות מכוח משפט העבודה המגן, אשר נקבע כי המנוח היה זכאי להן זה מכבר. מנגד, בהתחשב בסכום פסק הדין, שכשעצמו מלמד על קושי בהשבתו כאשר מדובר באדם פרטי, קיומו של נכס בבעלות המשיבה שהליך מימושו מורכב וכרוך בעלויות ניכרות, אינו בגדר בטוחה ריאלית להשבת הסכום שישולם לה, ככל שיתקבל הערעור.

בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי מוצדק לעכב מחצית מהסכום הפסוק, למעט סכום ההוצאות, כערכו במועד ההפקדה, דהיינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.14 ועד למועד ההפקדה בפועל (להלן - הסכום המעוכב). זאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום, תוך 21 ימים ממועד קבלת ההחלטה. ככל שלא יופקד הסכום כאמור לעיל, יפקע תוקפו של הצו לעיכוב ביצוע פסק הדין.

1. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 13 לעיל. המבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב, תוך 21 יום מהמועד תומצא לה החלטה זו. ככל שלא יופקד הסכום המעוכב האמור לעיל, לא יהיה תוקף לעיכוב הביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, י' אדר ב' תשע"ט (17 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.